ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - נד - שיחות השיכים להתורות
אות נד דבר עמנו מענין התורה הנדפסת בלקוטי תנינא סימן מם המתחלת מי שיודע מארץ ישראל, שטעם באמת טעם ארץ ישראל ואמר שהוא היה יודע זאת מכבר כי הלא נסעתי לארץ ישראל ומסתמא היה לי מקדם תאוה והשתוקקות לנסע לארץ ישראל וגם חלם לי ארץ ישראל. ופעם אחת היה אצלי איש אחד ודברתי עמו והתחיל להתעורר אצלי תשוקה וחמדה גדולה לארץ ישראל. ואחר כך שאלתי אותו אם היה אצל צדיקים על ראש השנה וספר לי שהיה אצל כמה צדיקים גדולים אמתיים על ראש השנה ומחמת זה היה לי השתוקקות גדול כשדברתי עמו כמבאר בהתורה הנ"ל. ואמר לי שאף על פי שידע ענין זה מקדם, אבל לא היה יודעו כלל כמו עכשו. כי אז לא היה יודע רק זה לבד שמחמת שמדברים עם אחד שהיה אצל הצדיק על ראש השנה ראוי שירגיש ארץ ישראל מי שמשתוקק לארץ ישראל אבל ענין הדבר מהיכן נמשך זאת לא היה יודע כלל כמו עכשו. כי עכשו זכה שנתגלה לו הענין בשלמות אות נה וכן ענין העשרים וארבעה מיני פדיונות שצריך להמתיק העשרים וארבעה בתי דינין הנדפס בלקוטי א' בסימן רט"ו, כבר ידע מזה מקדם שהיה בארץ ישראל. כמו ששמעתי מאנשי שלומנו ובפרט מאיש אחד חשוב מאנשי שלומנו שספר שפעם אחת חלתה אשתו והיתה סמוך למיתה ממש כמעט שיצאה נפשה. ובא אליו זכרונו לברכה, ואמר לו רוץ מהר והבא עשרים וארבעה פדיונות טרם שיגזר ויחתם הגזר דין, ורץ והביא לו שק מלא מעות. ואחר כך נעשה נס וחזרה לאיתנה ואחר כך צוה רבנו זכרונו לברכה להחזיר לו כל המעות רק לקבל עשרים וארבעה גדולים [סוג מטבע] ולחלק לעניים. ואז דבר גם כן שאי אפשר לעשות פדיון כי אם כשיודעין כל העשרים וארבעה מיני פדיונות להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים. ואמר משל כמו כשתובעין אחד בגובערני [ממשל] של קיעב והוא מעמיד טוען שקורין פיליפטענט בקאמיניץ. כך איך אפשר לעשות פדיון אם אינו יודע באיזה בתי דינין דנין אותו. ואמר אז גם כן שיש פדיון גבוה כל כך שיכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינין ועוד יש בזה כמה שיחות מכבר אבל לא ידע אז כל הענין בשלמות כאשר ידע אחר כך כאשר גלה קצת מזה לנו שלפעמים גם בזה הפדיון שכולל כל העשרים וארבעה בתי דינין אף על פי כן אינו מועיל כי נעשה מזה ענין אחר הינו גרים וזה בחינת משה שעומד בין שמד לרצון כל זה לא ידע אז, רק אחר כך על ידי עבודתו שיגע ועבד בכל עת עד שהגיע בכל פעם למדרגות גבוהות עליונות יותר ואז השיג והבין בהתגלות נפלא מה שידע מתחלה בסתם, בבחינת העלם רק ברמז. ומזה תוכל להבין מעט מקצת גדלתו כי גם מקדם היה חדוש נפלא חד בדרא כי אמר שמאלו העשרים וארבעה פדיונות אינו יודע כי אם חד בדרא. וכל זה היה קדם ארץ ישראל ואחר כך כשבא מארץ ישראל אמר שהוא מתביש בכל התורות וההשגות שהשיג קדם שהיה בארץ ישראל ולא היו נחשבים בעיניו לכלום. ראה והבן עד היכן עלה אחר כך ויש בענין זה לדבר הרבה איך גם קדם ארץ ישראל היה חדוש נפלא כשידע מהעשרים וארבעה מיני פדיונות, או מענין ארץ ישראל הנ"ל כמו שהיה יודע אז אך אף על פי כן נגד הידיעה שידע אחר כך ענינים אלו בעצמם כמו שידעם אחר כך אין הידיעה הראשונה נחשבת לכלום כפי אשר הבנתי מדעתו הקדושה אך בכל ענין זה אין כלי הכתיבה מספיקים להסביר הענין היטב והמשכילים יבינו מעט מאליהם אות נו ראה זה מצאתי מכתב יד רבנו זכרונו לברכה בעצמו מענין התורה ויבן לו בית בסימן רס"ו דע כשהעולם פוגמין במצות סכה כשאין מקימין אותה כראוי גורמין מיתה או חולאת לבהמות ולשאר בעלי חיים הכל לפי הפגם. כי זה ההפרש שבין בני האדם ובין בעלי חיים כי שפעם של בני אדם יונקים ממקום בינה, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י) : שעשה לה דדים במקום בינה, מה שאין כן בעלי חיים, ששפעם יונקים ממקום הערוה. ובחינת סכה היא בחינת אמא בינה דמסככא על בנהא ואנו יונקים ממנה ובזאת המצוה אנו מבדלים משפע של בעלי חיים. וכשפוגמין במצות סכה אזי יורדין על ידי זה ממדרגת בני אדם, ואין להם שפע ממקום בינה, ויורדין למדרגות שאר בעלי חיים. ונדחין שאר בעלי חיים מהשפע שלהם כיון שבני אדם לוקחין השפע שלהם ואזי הבעלי החיים מתים או נופלים בחלאים הכל לפי לקיחת השפע שלהם אם רב אם מעט וזהו ולמקנהו עשה סכת. הינו כי סוכות הוא חיים וקיום לבעלי חיים שישארו על מדרגתם כנ"ל. וכשבני אדם יושבים בסוכות כראוי על ידי זה הם במדרגתן ובבחינת תורה. כי התורה היא בחינת (משלי א) : "אל תטש תורת אמך", "אם לבינה תקרא". (שם ב) בשביל זה סמוך לסוכות אנו עושים שמחת תורה. וזה סוון ראשי תבות ו'יעקב נ'סע ס'כותה ו'יבן כי בסיון נתנה תורה ואנו במדרגת התורה על ידי מצות סכה כנזכר לעיל אות נז דע שעל ידי מצוות סכה כראוי מתר לו לעסק בבנין ואינו מזיק לו לממונו כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות צ"ג) : העוסק בבנין מתמסכן. וטעם הדבר כי מה ענין העניות להבונה ? אך טעם הדבר כי מי שבונה בנין צריך לבנות בחכמה כמו שכתוב (משלי כ"ד) : "בחכמה יבנה בית" ובודאי הבונה בחכמה לא יתמסכן ואדרבא יתעשר ויתקים בו בחכמה יבנה בית וכו' ובדעת חדרים ימלאו. אבל מי שבונה בלא חכמה מענישין אותו בעניות ועל ידי זה יתבזה חכמתו בבחינת (קהלת ט) : "חכמת המסכן בזויה" מדה כנגד מדה. ועל ידי מצוות סכה הוא במדרגת תורה כנ"ל והתורה היא מקור כל החכמות בשביל זה מתר לו לבנות כי בודאי יש לו חכמה וסימן לדבר ויעקב נסע סכתה ויבן על ידי מצוות סכה התר לו לבנות לב ראשי תבות לו בית. לב זו התורה בית מבראשית, למד מלעיני כל ישראל, הינו כלל התורה וכו'
אות נד

דִּבֵּר עִמָּנוּ מֵעִנְיַן הַתּוֹרָה הַנִּדְפֶּסֶת בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן מם הַמַּתְחֶלֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁטָּעַם בֶּאֱמֶת טַעַם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וְאָמַר שֶׁהוּא הָיָה יוֹדֵעַ זאת מִכְּבָר כִּי הֲלא נָסַעְתִּי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וּמִסְּתָמָא הָיָה לִי מִקּדֶם תַּאֲוָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וְגַם חָלַם לִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וּפַעַם אַחַת הָיָה אֶצְלִי אִישׁ אֶחָד וְדִבַּרְתִּי עִמּוֹ וְהִתְחִיל לְהִתְעוֹרֵר אֶצְלִי תְּשׁוּקָה וְחֶמְדָּה גְּדוֹלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וְאַחַר כָּךְ שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ אִם הָיָה אֵצֶל צַדִּיקִים עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

וְסִפֵּר לִי שֶׁהָיָה אֵצֶל כַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים אֲמִתִּיִּים עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

וּמֵחֲמַת זֶה הָיָה לִי הִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ כַּמְבאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל.

וְאָמַר לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע עִנְיָן זֶה מִקּדֶם, אֲבָל לא הָיָה יוֹדְעוֹ כְּלָל כְּמוֹ עַכְשָׁו.

כִּי אָז לא הָיָה יוֹדֵעַ רַק זֶה לְבָד שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אֶחָד שֶׁהָיָה אֵצֶל הַצַּדִּיק עַל ראשׁ הַשָּׁנָה רָאוּי שֶׁיַּרְגִּישׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִי שֶׁמִּשְׁתּוֹקֵק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אֲבָל עִנְיַן הַדָּבָר מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ זאת לא הָיָה יוֹדֵעַ כְּלָל כְּמוֹ עַכְשָׁו.

כִּי עַכְשָׁו זָכָה שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ הָעִנְיָן בִּשְׁלֵמוּת

אות נה

וְכֵן עִנְיַן הָעֶשְרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי פִּדְיוֹנוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּיק הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִּינִין הַנִּדְפַּס בְּלִקּוּטֵי א' בַּסִּימָן רט"ו, כְּבָר יָדַע מִזֶּה מִקּדֶם שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ וּבִפְרָט מֵאִישׁ אֶחָד חָשׁוּב מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁסִּפֵּר שֶׁפַּעַם אַחַת חָלְתָה אִשְׁתּוֹ וְהָיְתָה סָמוּךְ לְמִיתָה מַמָּשׁ כִּמְעַט שֶׁיָּצְאָה נַפְשָׁהּ.

וּבָא אֵלָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְאָמַר לוֹ רוּץ מַהֵר וְהָבֵא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פִּדְיוֹנוֹת טֶרֶם שֶׁיִּגָּזֵר וְיֵחָתֵם הַגְּזַר דִּין, וְרָץ וְהֵבִיא לוֹ שַׂק מָלֵא מָעוֹת. וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה נֵס וְחָזְרָה לְאֵיתָנָהּ

וְאַחַר כָּךְ צִוָּה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְהַחֲזִיר לוֹ כָּל הַמָּעוֹת

רַק לְקַבֵּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה גְּדוֹלִים [סוּג מַטְבֵּעַ] וּלְחַלֵּק לַעֲנִיִּים.

וְאָז דִבֵּר גַּם כֵּן

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן כִּי אִם כְּשֶׁיּוֹדְעִין כָּל הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי פִּדְיוֹנוֹת לְהַמְתִּיק כָּל הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִינִים.

וְאָמַר מָשָׁל כְּמוֹ כְּשֶׁתּוֹבְעִין אֶחָד בַּגּוּבֶּערְנֶי [מִמְשָׁל] שֶׁל קִיֶעב וְהוּא מַעֲמִיד טוֹעֵן שֶׁקּוֹרִין פִילִיפְטֶענְט בְּקַאמֶינִיץ.

כָּךְ אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה בָּתֵּי דִינִין דָּנִין אוֹתוֹ.

וְאָמַר אָז גַּם כֵּן שֶׁיֵּשׁ פִּדְיוֹן גָּבוֹהַּ כָּל כָּךְ

שֶׁיָּכוֹל לְהַמְתִּיק כָּל הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִינִין

וְעוֹד יֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה שִׂיחוֹת מִכְּבָר

אֲבָל לא יָדַע אָז כָּל הָעִנְיָן בִּשְׁלֵמוּת כַּאֲשֶׁר יָדַע אַחַר כָּךְ

כַּאֲשֶׁר גִּלָּה קְצָת מִזֶּה לָנוּ

שֶׁלִּפְעָמִים גַּם בְּזֶה הַפִּדְיוֹן שֶׁכּוֹלֵל כָּל הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִינִין

אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ מוֹעִיל

כִּי נַעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן אַחֵר הַיְנוּ גֵּרִים

וְזֶה בְּחִינַת משֶׁה שֶׁעוֹמֵד בֵּין שְׁמָד לְרָצוֹן

כָּל זֶה לא יָדַע אָז, רַק אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי עֲבוֹדָתוֹ שֶׁיָּגַע וְעָבַד בְּכָל עֵת עַד שֶׁהִגִּיעַ בְּכָל פַּעַם לְמַדְרֵגוֹת גְּבוֹהוֹת עֶלְיוֹנוֹת יוֹתֵר

וְאָז הִשִּׂיג וְהֵבִין בְּהִתְגַּלּוּת נִפְלָא מַה שֶּׁיָּדַע מִתְּחִלָּה בִּסְתָם, בִּבְחִינַת הֶעְלֵם רַק בְּרֶמֶז.

וּמִזֶּה תּוּכַל לְהָבִין מְעַט מִקְצָת גְּדֻלָּתוֹ

כִּי גַּם מִקּדֶם הָיָה חִדּוּשׁ נִפְלָא חָד בְּדָרָא

כִּי אָמַר שֶׁמֵּאֵלּוּ הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פִּדְיוֹנוֹת אֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי אִם חָד בְּדָרָא.

וְכָל זֶה הָיָה קדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַר שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ בְּכָל הַתּוֹרוֹת וְהַהַשָּׂגוֹת שֶׁהִשִּׂיג קדֶם שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלא הָיוּ נֶחְשָׁבִים בְּעֵינָיו לִכְלוּם.

רְאֵה וְהָבֵן עַד הֵיכָן עָלָה אַחַר כָּךְ

וְיֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה לְדַבֵּר הַרְבֵּה

אֵיךְ גַּם קדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיָה חִדּוּשׁ נִפְלָא כְּשֶׁיָּדַע מֵהָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי פִּדְיוֹנוֹת, אוֹ מֵעִנְיַן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנַּ"ל כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ אָז

אַךְ אַף עַל פִּי כֵן נֶגֶד הַיְדִיעָה שֶׁיָּדַע אַחַר כָּךְ עִנְיָנִים אֵלּוּ בְּעַצְמָם כְּמוֹ שֶׁיְּדָעָם אַחַר כָּךְ

אֵין הַיְדִיעָה הָרִאשׁוֹנָה נֶחְשֶׁבֶת לִכְלוּם

כְּפִי אֲשֶׁר הֵבַנְתִּי מִדַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה

אַךְ בְּכָל עִנְיָן זֶה אֵין כְּלֵי הַכְּתִיבָה מַסְפִּיקִים לְהַסְבִּיר הָעִנְיָן הֵיטֵב

וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ מְעַט מֵאֲלֵיהֶם

אות נו

רְאֵה זֶה מָצָאתִי מִכְּתַב יַד רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ מֵעִנְיַן הַתּוֹרָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת בְּסִימָן רס"ו

דַּע כְּשֶׁהָעוֹלָם פּוֹגְמִין בְּמִצְוַת סֻכָּה כְּשֶׁאֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ כָּרָאוּי גּוֹרְמִין מִיתָה אוֹ חוֹלֵאת לַבְּהֵמוֹת וְלִשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים הַכּל לְפִי הַפְּגָם.

כִּי זֶה הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין בְּנֵי הָאָדָם וּבֵין בַּעֲלֵי חַיִּים

כִּי שִׁפְעָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם יוֹנְקִים מִמְּקוֹם בִּינָה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁעָשָׂה לָהּ דַּדִּים בִּמְקוֹם בִּינָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁשִּׁפְעָם יוֹנְקִים מִמְּקוֹם הָעֶרְוָה.

וּבְחִינַת סֻכָּה הִיא בְּחִינַת אִמָּא בִּינָה דִּמְסָכְכָא עַל בְּנָהָא

וְאָנוּ יוֹנְקִים מִמֶּנָּה

וּבְזאת הַמִּצְוָה אָנוּ מֻבְדָּלִים מִשֶּׁפַע שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים.

וּכְשֶׁפּוֹגְמִין בְּמִצְוַת סֻכָּה אֲזַי יוֹרְדִין עַל יְדֵי זֶה מִמַּדְרֵגַת בְּנֵי אָדָם, וְאֵין לָהֶם שֶׁפַע מִמְּקוֹם בִּינָה, וְיוֹרְדִין לְמַדְרֵגוֹת שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים.

וְנִדָּחִין שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים מֵהַשֶּׁפַע שֶׁלָּהֶם

כֵּיוָן שֶׁבְּנֵי אָדָם לוֹקְחִין הַשֶּׁפַע שֶׁלָּהֶם

וַאֲזַי הַבַּעֲלֵי הַחַיִּים מֵתִים אוֹ נוֹפְלִים בָּחֳלָאִים

הַכּל לְפִי לְקִיחַת הַשֶּׁפַע שֶׁלָּהֶם אִם רַב אִם מְעָט

וְזֶהוּ וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכּת.

הַיְנוּ כִּי סוכּוֹת הוּא חַיִּים וְקִיּוּם לְבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ עַל מַדְרֵגָתָם כַּנַּ"ל.

וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבִים בַּסוכּוֹת כָּרָאוּי

עַל יְדֵי זֶה הֵם בְּמַדְרֵגָתָן

וּבִבְחִינַת תּוֹרָה. כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת: "אַל תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", "אִם לַבִּינָה תִּקְרָא".

בִּשְׁבִיל זֶה סָמוּךְ לְסוכּוֹת אָנוּ עוֹשִׂים שִׂמְחַת תּוֹרָה.

וְזֶה סִוָון רָאשֵׁי תֵבוֹת וְ'יַעֲקב נָ'סַע סֻ'כּוֹתָה וַ'יִּבֶן

כִּי בְּסִיוָן נִתְּנָה תּוֹרָה

וְאָנוּ בְּמַדְרֵגַת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי מִצְוַת סֻכָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

אות נז

דַּע שֶׁעַל יְדֵי מִצְווֹת סֻכָּה כָּרָאוּי מֻתָּר לוֹ לַעֲסֹק בַּבִּנְיָן וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ לְמָמוֹנוֹ

כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הָעוֹסֵק בַּבִּנְיָן מִתְמַסְכֵּן.

וְטַעַם הַדָּבָר כִּי מָה עִנְיַן הָעֲנִיּוּת לְהַבּוֹנֶה ?

אַךְ טַעַם הַדָּבָר כִּי מִי שֶׁבּוֹנֶה בִּנְיָן צָרִיךְ לִבְנוֹת בְּחָכְמָה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת"

וּבְוַדַּאי הַבּוֹנֶה בְּחָכְמָה לא יִתְמַסְכֵּן

וְאַדְּרַבָּא יִתְעַשֵּׁר וְיִתְקַיֵּם בּוֹ בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וְכוּ' וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ.

אֲבָל מִי שֶׁבּוֹנֶה בְּלא חָכְמָה מַעֲנִישִׁין אוֹתוֹ בַּעֲנִיּוּת

וְעַל יְדֵי זֶה יִתְבַּזֶּה חָכְמָתוֹ בִּבְחִינַת: "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה"

מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.

וְעַל יְדֵי מִצְווֹת סֻכָּה הוּא בְּמַדְרֵגַת תּוֹרָה כַּנַּ"ל

וְהַתּוֹרָה הִיא מְקוֹר כָּל הַחָכְמוֹת בִּשְׁבִיל זֶה מֻתָּר לוֹ לִבְנוֹת

כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ חָכְמָה

וְסִימָן לַדָּבָר וְיַעֲקב נָסַע סֻכּתָה וַיִּבֶן

עַל יְדֵי מִצְווֹת סֻכָּה הֻתַּר לוֹ לִבְנוֹת

לֵב רָאשֵׁי תֵבוֹת לוֹ בָּיִת.

לֵב זוֹ הַתּוֹרָה בֵּית מִבְּרֵאשִׁית, לָמֶד מִלְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ כְּלַל הַתּוֹרָה וְכוּ'
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה נב - הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי
...בלילה והמהלך בדרך יחידי רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחיב בנפשו כי יש אפיקורסים, שאומרים שהעולם הוא מחיב המציאות ולפי דעתם הרעה המשבשת נדמה להם שיש על זה ראיות ומופתים, חס ושלום, ממנהג העולם אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות כי רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות אבל כל העולמות עם כל אשר בהם הם אפשרי המציאות כי הוא יתברך בראם יש מאין וביכלתו וכחו ואפשרותו יתברך היה לבראם או שלא לבראם על כן בודאי כל העולם ומלואו הוא אפשרי...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נט - יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, זָרִיז וְנִפְסָד
...זריז ונפסד יש זריז ונשכר, זריז ונפסד כי דע, כי "מצוה גוררת מצוה" נמצא שהמצוה גוררת את חברתה ובודאי יש איזה בחינה בין המצוות מה שהוא בין מצוה למצוה שהוא מקשר מצוה אחת לחברתה אשר על ידי זה המצוות נגררים אחת אחר חברתה ובאמת זאת הבחינה בעצמה, הינו מה שהוא בין המצוות כנ"ל זאת הבחינה היא גם כן יקרה מאד ועל כן מי שהוא צדיק מנעוריו והולך בדרך הישר מימיו מדרגא לדרגא כמו שכתוב באברהם: "ואברהם זקן בא בימים" שאברהם בא לדרגא שלו על ידי הימים, כמובא בזוהר כי 'בן שלש שנים הכיר את בוראו' והיה הולך תמיד מדרגא לדרגא...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רי - עַל יְדֵי מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה הוּא מְקַיֵּם "וְאָהַבְתָּ"
...ח"א - תורה רי - על ידי משא ומתן באמונה הוא מקים "ואהבת" [לשון רבנו, זכרונו לברכה] על ידי משא ומתן באמונה הוא מקים "ואהבת" כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "ואהבת" 'שיהא שם שמים מתאהב על ידיך' וכו' וכשמקים "ואהבת" על ידי זה יהיה לו פרנסה בלא יגיעה וטרח כי אמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'קשין מזונותיו כקריעת ים סוף' וקריעת ים סוף היה על ידי זכות אברהם בחינת "ואהבת" כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: "וישב הים לפנות בקר" 'דא בקר דאברהם' נמצא כשהגיע עת הבקר בחינת אברהם אזי יצא מקשוי לקל כי עד הבקר היה קשה לפניו...
שיחות הר"ן - אות שח - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...שח - שיחות מורנו הרב רבי נחמן ויש לנו בזה שיחות הרבה שכל דבורים ושיחות כאלו של העולם הכל הם מן היצר הרע שמרבה שיחות כאלה להכביד הצער ולהגדיל דאגת הפרנסה כאלו עכשו חס ושלום, אפס תקוה ובאמת הוא שקר וכזב כי השם יתברך מפרנס ומכלכל העולם תמיד ובכל דור ובכל שנה נמצאים עולים ויורדים ואם נסתכל היטב בכל שנה ובכל עת בודאי נמצא תמיד אנשים רבים שהיו עניים ומשרתים וכיוצא בשנים הקודמים ועכשו נתעשרו וגם הם רבם אומרים שהשנים אינם מתקנות עתה כמקדם מחמת שרוצים בכל פעם עשירות יותר ומנהיגים בביתם בגדולות יותר עד שהוצאתם...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קלא - צָרִיך לְהִתְיָרֵא וְלִפְחֹד מִן הַכָּבוֹד
...תורה קלא - צריך להתירא ולפחד מן הכבוד צריך להתירא ולפחד מן הכבוד כי כבוד הוא סכנה גדולה, סכנות נפשות כי הוא דן את כל הדינים, כמו שכתוב: "מלך הכבוד" כי כבוד הוא בחינת מלכות הדן את הכל ואזי הכל חוקרים ושואלין "מי הוא זה מלך הכבוד" אם הוא ראוי לזה "ונקדש בכבודי" 'אל תקרי בכבודי אלא במכבדי' כי על ידי הכבוד יוכל לגרם לו מיתה, חס ושלום ואזי הוא נשקל במאזנים אם, חס ושלום, יפגם בהכבוד כחוט השערה שלא יקבלו כמו שצריך אזי, חס ושלום, כף חובה מכרעת וזה: נקרא "מאזני צדק" כי 'צדק מלכותא קדישא' שהוא בחינת כבוד...
שיחות הר"ן - אות א
...הר"ן - אות א "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים" דוד המלך, עליו השלום, אמר "כי אני ידעתי" אני ידעתי דיקא כי גדלת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדלתו יתברך שהיה לו אתמול ועל כן אמר: "כי אני ידעתי", אני ידעתי דיקא כי אי אפשר לספר כלל ואמר: שמה שכתוב אחריו: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ" וכו' הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח "כי אני ידעתי" כי כונתו באלו הדברים...
שבחי הר"ן - אות א
שבחי הר"ן - אות א בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם ורצה לשבר תאוות אכילה אך עדין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו' על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמות שהוא כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו ועשה כן ועלה נפיחות בצוארו ואמר שהיה אז רק בן ששה שנים והנהגה זו שמעתי לדבר גדול מצדיק גדול מאד מאד שנהג כך שהיה בולע אכילתו בלי לעיסה אך הוא זכרונו לברכה נהג כך בהיותו בן ששה שנים
שיחות הר"ן - אות קנד
...שאמר שעקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פשיטות שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשיטות ועל ידי זה דיקא הגיע למה שהגיע ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה דהינו חדוש כזה הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי בשנה כלה [כלומר שהיה מזדרז כל כך בעבודתו עד שמה שהיה עושה ועובד השם יתברך בשנה כלה היה עושה ביום אחד] והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה בבחינת פשיטות באמת ואמר: אי אי פשיטות גם אמר שדבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדרגתם כי אם על ידי ענין...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כד - מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד
...להיות בשמחה תמיד מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחרה בכל כחו וכל החולאת הבאין על האדם, כלם באין רק מקלקול השמחה כי יש עשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה כמו שכתוב: "עלי עשור וכו' כי שמחתני ה' בפעלך" וכו' ואלו יוד מיני נגינה באין בתוך עשרה מיני דפקין והם מחיין אותן ועל כן כשיש קלקול ופגם בהשמחה שהיא בחינת יוד מיני נגינה על ידי זה באין חולאת מן היוד מיני דפקין שנתקלקלין על ידי קלקול היוד מיני נגינה שהם השמחה כנ"ל כי כל מיני חולאת כלולים ביוד מיני דפקין וכן כל מיני נגונים כלולים...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רטז - הַפִילוֹסוֹפִים קוֹרִים לְהַטֶּבַע "אֵם כָּל חָי"
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רטז - הפילוסופים קורים להטבע "אם כל חי" דע כי הפילוסופים קורים להטבע "אם כל חי" ואנחנו על ידי תפילותינו אנו מבטלים הטבע כי הטבע מחיב כך, ועל ידי התפילה נשתנה הטבע וזה בחינת ח"י ברכות התפילה חוץ ברכת המינים שעל ידי חי ברכאן, מבטלין הטבע אם כל חי
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1094 שניות - עכשיו 22_11_2025 השעה 06:39:11 - wesi2