ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הבית • ליקוטי מוהר"ן ח"א • ליקוטי מוהר"ן ח"ב • סיפורי מעשיות • שבחי הר"ן • שיחות הר"ן • חיי מוהר"ן • ספר המידות • לימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה עו - וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם
[לשון החברים] ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסה את אברהם (בראשית כ"ב). איתא בתקוני זוהר (תקון ע' קי"ח), 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא' הדא הוא דכתיב: "זרע אברהם אוהבי" הנה, בהסתכלות יש אור הישר ואור החוזר דהתפשטות הראות הוא אור הישר ובהגיע לראות דבר שחפץ, הוא אור החוזר [כי עקר כח הראות, מחמת שכח הראות הולך ומתפשט ומכה בדבר הנראה וחוזר הכח הראות, מחמת ההכאה, לעינים ונצטיר הדבר בעינים. ואז העינים רואין את הדבר הנראה [לעיל סימן י"ג אות ד עין שם] נמצא, שיש בכח הראות בחינת אור הישר ואור החוזר כי כח התפשטות הראות מעיניו להדבר הנראה, זהו בחינת אור הישר והכאת הראות בדבר הנראה, שעל ידי זה חוזר הדבר לעיניו ונצטיר בעיניו, שעל ידי זה עקר הראיה כנ"ל זהו בחינת אור החוזר שחוזר ושב הראות לעיניו כנ"ל] והשם יתברך ברוך הוא אף שאינו נתפס בשום מדה, אך כדי לשבר האזן נאמר בו גם כן (תהלים קל"ח) : "כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק ידע" 'יראה', הוא בחינת אור הישר 'ממרחק ידע', הוא בחינת אור החוזר [כי עקר הידיעה, לידע מה שרואה הוא על ידי בחינת אור החוזר, שהיא בחינת מה שחוזר הכח הראות לעיניו ועל כן לפעמים האדם רואה איזה דבר בעיניו ממש ואף על פי כן אינו יודע מה הוא רואה כגון כשמעבירין איזה דבר לפני עיניו במהירות גדול וזה מחמת שלא היה פנאי שיחזר הכח הראות לעיניו ויציר הדבר בדעתו עד שידע אותו [וכמבאר בסימן ס"ה אות ג' עין שם] נמצא שהידיעה מה שיודע מה שהוא רואה, זה בחינת 'אור החוזר'] ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן כי מקדם ראותו הדבר הוא בלא גבול וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול (יומא ע"ד) "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" כי אינו דומה מי שרואה ואוכל וכו' מכאן שסומא אין לו שבע כי מי שאינו רואה אין לו גבול כנ"ל ומסקנא דגמרא, מאי קרא: "טוב מראה עינים מהלך נפש" כי בכח הראות, עושה הלוך לנפשו, והוא הגבול וזהו בחינת מעלת הבטחון כי הבטחון הוא בחינת הסתכלות שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד, ובוטח בו, בבחינת (תהלים קמ"ה) : "עיני כל אליך ישברו" כי על ידי ההסתכלות בבטחון, גם כן עושה כלי, דהינו גבול וזמן כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהיא בלא זמן כי לפעמים דבר שצריך לו עכשו, יבוא בשתים או שלש שנים אך על ידי הסתכלות בבטחון עושה לההשפעה גבול וזמן, שתבוא השפע בעת וזמן שהוא צריך וזה פרוש הפסוק "עיני כל אליך ישברו" על ידי זה, "נותן להם את אכלם בעתו" פרוש: בהסתכלותו בעיניו להשם יתברך, דהינו בחינות בטחון בחינת: "עיני כל אליך ישברו" על ידי זה "אתה נותן להם את אכלם בעתו" 'בעתו' דיקא, דהינו בעת וזמן שהוא צריך כי הבטחון שהוא בחינת הסתכלות, עושה כלי וגבול וזמן כנ"ל וזה בחינת מעלת התקרבות לצדיקים (שם מ"ב) "צמאה נפשי", דהינו כמו מי שהוא צמא מאד, ששותה אפילו מים הרעים כמו כן גם בעבודת הבורא יתברך יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון ולומדים ועובדים עבודתו תמיד והם תמיד בבחינת צמאון כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השם יתברך אך שהוא בלא זמן ושכל כי 'לפעמים ביטולה של תורה היא קיומה' (מנחות צ"ט) כמה שכתוב (תהלים קי"ט) : "עת לעשות לה' הפרו תורתך" וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן, לבל יהיה בבחינת צמאון וזה פרוש הפסוק: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי", זה בחינת צמאון כנ"ל "מתי אבוא" ולא יהא בבחינת צמאון "ואראה פני אלהים" ואראה דיקא דהינו שאזכה שתהיה העבודה בבחינת ראיה, שאזי הוא בבחינת גבול וזמן כראוי כנ"ל ואזי אינו בבחינת צמאון כנ"ל. על כן בכל יום ויום צריך התחדשות המחין כמה שכתוב (איכה ג) "חדשים לבקרים" וכו' וכמה שכתוב: "המחדש בטובו" וכו' [כי חדוש המח, דהינו שזוכה לשכל חדש, ושכלו הלך וגדול בכל פעם זהו בחינת ראיה כי ידיעת השכל הוא בחינת ראיה שיודע ומבין הדבר על בריו, כאלו רואה אותו בעיניו בראיה יפה וכמו שכתוב (בראשית ג) "ותפקחנה עיני שניהם" ופרש רש"י: 'על שם החכמה נאמר', כמובא בדברי רבנו כמה פעמים] ובכח הראות יש שתי בחינות כי מי שכח הראות שלו יפה, יכול לראות מרחוק, ואין צריך להתקרב אל הדבר שצריך לראות אבל מי שאין כח הראות שלו חזק, הוא צריך להתקרב להדבר שרוצה לראות, ולהסתכל בו יפה כן בעבודת השם יתברך, יש מי שמחו צח ויכול להתפלל או ללמד בלי עיון ויש מי שצריך להעלות במחשבתו מקדם שידבר ואם ידבר מקדם שיעלה במחשבתו, יהיה הדבור בלא מחשבה והוא בחינת אחר הדברים וזהו בחינת מחין דקטנות, שהם בחינת דינים ומי ששכלו צח הוא בגדלות המחין, והוא בחינות רחמים וחסדים כמאמר חכמינו, זכרונו לברכה (ברכות ל"ג) : 'גדולה דעה שנתנה בין שני שמות', שנאמר "כי אל דעות ה'" ואל הוא חסד, כמו שכתוב (תהלים נ"ב) : "חסד אל כל היום" וה' הוא רחמים, כמו שכתוב (שם קי"ט) : "רחמיך רבים ה'" אך אי אפשר להתפלל בשכל צח, עד שישוב בתשובה שלמה על חטאיו כמו שכתוב (דברים ל) : "ומל ה' את לבבך" ותרגומו: 'ויעדי ה' ית טפשות לבך' ובאיזה תשובה נאמר, בתשובה מאהבה, שלא ישאר שום רשם כלל כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (יומא פ"ו) "שובו בנים שובבים ארפא משובתם" דקשה, שובבים משמע דמעקרא בלא שום רשם 'וארפא', משמע שישאר רשם ומשני, כאן מאהבה כאן מיראה כי מאהבה אין נשאר שום רשם ויש לו שכל צח, ויכול להתפלל בלי עיון ובכל יום ויום יכול להתחדש מחו וזה פרוש הפסוק: ויהי אחר הדברים פרוש, אדם שהוא תמיד בשוה שאינו יכול לבוא להתחדשות המחין שהוא בקטנות המחין שהוא בחינת אלהים, דינין שזהו בחינת אחר הדברים כנ"ל והאלהים נסה הינו לנסות ולהרים את בחינת המחין דקטנות שהם בחינת אלהים זה זוכין, על ידי בחינת אברהם, שהוא בחינת אהבה כי על ידי תשובה מאהבה, זוכין למחין דגדלות שהם בחינת חסדים ורחמים כנ"ל וזהו והאלהים נסה, את אברהם שעל ידי בחינת אברהם, מנסין ומרימין את המחין דקטנות, שהם בחינת אלהים, וזוכין למחין דגדלות כנ"ל וזה פרוש הזוהר הקדוש: 'מסטרא דימינא מחא חורא' פרוש: ממדת אהבה נעשה שכלו צח ככסף הדא הוא דכתיב: "זרע אברהם אוהבי" כי המח נקרא 'זרע אברהם אוהבי' שהיא מדת אהבה שממדה זאת בא לשכל צח כנ"ל.
[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים]

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלוהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם .

אִיתָא בְּתִקּוּנֵי זוהַר, 'מִסִּטְרָא דִּימִינָא מחָא חִוָּרָא כְּכַסְפָּא'

הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי"

הִנֵּה, בְּהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ אוֹר הַיָּשָׁר וְאוֹר הַחוֹזֵר

דְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָרְאוּת הוּא אוֹר הַיָּשָׁר

וּבְהַגִּיעַ לִרְאוֹת דָּבָר שֶׁחָפֵץ, הוּא אוֹר הַחוֹזֵר

[כִּי עִקַּר כּחַ הָרְאוּת, מֵחֲמַת שֶׁכּחַ הָרְאוּת הוֹלֵך וּמִתְפַּשֵּׁט וּמַכֶּה בַּדָּבָר הַנִּרְאֶה

וְחוֹזֵר הַכּחַ הָרְאוּת, מֵחֲמַת הַהַכָּאָה, לָעֵינַיִם

וְנִצְטַיֵּר הַדָּבָר בָּעֵינַיִם.

וְאָז הָעֵינַיִם רוֹאִין אֶת הַדָּבָר הַנִּרְאֶה

[לְעֵיל סִימָן י"ג אוֹת ד עַיֵּן שָׁם]

נִמְצָא, שֶׁיֵּשׁ בְּכחַ הָרְאוּת בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר וְאוֹר הַחוֹזֵר

כִּי כּחַ הִתְפַּשְּׁטוּת הָרְאוּת מֵעֵינָיו לְהַדָּבָר הַנִּרְאֶה, זֶהוּ בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר

וְהַכָּאַת הָרְאוּת בַּדָּבָר הַנִּרְאֶה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר הַדָּבָר לְעֵינָיו וְנִצְטַיֵּר בְּעֵינָיו, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הָרְאִיָּה כַּנַּ"ל

זֶהוּ בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר

שֶׁחוֹזֵר וְשָׁב הָרְאוּת לְעֵינָיו כַּנַּ"ל]

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בָּרוּך הוּא

אַף שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס בְּשׁוּם מִדָּה, אַך כְּדֵי לְשַׂבֵּר הָאזֶן

נֶאֱמַר בּוֹ גַּם כֵּן: "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבוֹהּ מִמֶּרְחָק יֵדָע"

'יִרְאֶה', הוּא בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר

'מִמֶּרְחָק יֵדָע', הוּא בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר

[כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה, לֵידַע מַה שֶּׁרוֹאֶה

הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁחוֹזֵר הַכּחַ הָרְאוּת לְעֵינָיו

וְעַל כֵּן לִפְעָמִים הָאָדָם רוֹאֶה אֵיזֶה דָּבָר בְּעֵינָיו מַמָּשׁ

וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הוּא רוֹאֶה

כְּגוֹן כְּשֶׁמַּעֲבִירִין אֵיזֶה דָּבָר לִפְנֵי עֵינָיו בִּמְהִירוּת גָּדוֹל

וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁלּא הָיָה פְּנַאי שֶׁיַּחֲזר הַכּחַ הָרְאוּת לְעֵינָיו

וִיצַיֵּר הַדָּבָר בְּדַעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע אוֹתוֹ

[וְכַמְבאָר בְּסִימָן ס"ה אוֹת ג' עַיֵּן שָׁם]

נִמְצָא שֶׁהַיְדִיעָה מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה, זֶה בְּחִינַת 'אוֹר הַחוֹזֵר']

וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן

כִּי מִקּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר הוּא בְּלא גְּבוּל

וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל

"וַיְעַנְּך וַיַּרְעִיבֶך וַיַּאֲכִילְך אֶת הַמָּן"

כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל וְכוּ'

מִכָּאן שֶׁסּוּמָא אֵין לוֹ שׂבַע

כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֵין לוֹ גְּבוּל כַּנַּ"ל

וּמַסְקָנָא דִּגְמָרָא, מַאי קְרָא: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָך נָפֶשׁ"

כִּי בְּכחַ הָרְאוּת, עוֹשֶׂה הִלּוּך לְנַפְשׁוֹ, וְהוּא הַגְּבוּל

וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן

כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת

שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת: "עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ"

כִּי עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן, גַּם כֵּן עוֹשֶׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן

כִּי הַהַשְׁפָּעָה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה תָּמִיד, אַך שֶׁהִיא בְּלא זְמַן

כִּי לִפְעָמִים דָּבָר שֶׁצָּרִיך לוֹ עַכְשָׁו, יָבוֹא בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים

אַך עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן

עוֹשֶׂה לְהַהַשְׁפָּעָה גְּבוּל וּזְמַן, שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁפַע בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיך

וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק "עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ"

עַל יְדֵי זֶה, "נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"

פֵּרוּשׁ: בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, דְּהַיְנוּ בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן בְּחִינַת: "עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ"

עַל יְדֵי זֶה "אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"

'בְּעִתּוֹ' דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיך

כִּי הַבִּטָּחוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, עוֹשֶׂה כְּלִי וּגְבוּל וּזְמַן כַּנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים

"צָמְאָה נַפְשִׁי", דְּהַיְנוּ כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא צָמֵא מְאד, שֶׁשּׁוֹתֶה אֲפִילּוּ מַיִם הָרָעִים

כְּמוֹ כֵן גַּם בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך

יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן

וְלוֹמְדִים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדָתוֹ תָּמִיד וְהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן

כִּי נַפְשׁוֹ שׁוֹקֶקֶת תָּמִיד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

אַך שֶׁהוּא בְּלא זְמַן וָשֵׂכֶל

כִּי 'לִפְעָמִים בִּיטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה הִיא קִיּוּמָהּ'

כְּמָה שֶׁכָּתוּב: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶך"

וְזֶהוּ מַעֲלַת הִתְדַּבְּקוּת בְּצַדִּיקִים

כִּי הֵם עוֹשִׂים גְּבוּל וּזְמַן, לְבַל יִהְיֶה בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן

וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאֱלהִים לְאֵל חָי", זֶה בְּחִינַת צִמָּאוֹן כַּנַּ"ל

"מָתַי אָבוֹא" וְלא יְהֵא בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן

"וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים" וְאֵרָאֶה דַּיְקָא

דְּהַיְנוּ שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה בִּבְחִינַת רְאִיָּה, שֶׁאֲזַי הוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וּזְמַן כָּרָאוּי כַּנַּ"ל

וַאֲזַי אֵינוֹ בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן כַּנַּ"ל.

עַל כֵּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם צָרִיך הִתְחַדְּשׁוּת הַמּחִין

כְּמָה שֶׁכָּתוּב "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים" וְכוּ'

וּכְמָה שֶׁכָּתוּב: "הַמְּחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ" וְכוּ'

[כִּי חִדּוּשׁ הַמּחַ, דְּהַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְשֵׂכֶל חָדָשׁ, וְשִׂכְלוֹ הלֵך וְגָדוֹל בְּכָל פַּעַם

זֶהוּ בְּחִינַת רְאִיָּה

כִּי יְדִיעַת הַשֵּׂכֶל הוּא בְּחִינַת רְאִיָּה

שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, כְּאִלּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּעֵינָיו בִּרְאִיָּה יָפָה

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם"

וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'עַל שֵׁם הַחָכְמָה נֶאֱמַר', כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ כַּמָּה פְּעָמִים]

וּבְכחַ הָרְאוּת יֵשׁ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת

כִּי מִי שֶׁכּחַ הָרְאוּת שֶׁלּוֹ יָפֶה, יָכוֹל לִרְאוֹת מֵרָחוֹק, וְאֵין צָרִיך לְהִתְקָרֵב אֶל הַדָּבָר שֶׁצָּרִיך לִרְאוֹת

אֲבָל מִי שֶׁאֵין כּחַ הָרְאוּת שֶׁלּוֹ חָזָק, הוּא צָרִיך לְהִתְקָרֵב לְהַדָּבָר שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת, וּלְהִסְתַּכֵּל בּוֹ יָפֶה

כֵּן בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, יֵשׁ מִי שֶׁמּחוֹ צַח

וְיָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לִלְמד בְּלִי עִיּוּן

וְיֵשׁ מִי שֶׁצָּרִיך לְהַעֲלוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מִקּדֶם שֶׁיְּדַבֵּר

וְאִם יְדַבֵּר מִקּדֶם שֶׁיַּעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, יִהְיֶה הַדִּבּוּר בְּלא מַחֲשָׁבָה

וְהוּא בְּחִינַת אַחַר הַדְּבָרִים

וְזֶהוּ בְּחִינַת מחִין דְּקַטְנוּת, שֶׁהֵם בְּחִינַת דִּינִים

וּמִי שֶׁשִּׂכְלוֹ צַח הוּא בְּגַדְלוּת הַמּחִין, וְהוּא בְּחִינוֹת רַחֲמִים וַחֲסָדִים

כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: 'גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁנֵי שֵׁמוֹת', שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'"

וְאֵל הוּא חֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם"

וַה' הוּא רַחֲמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רַחֲמֶיך רַבִּים ה'"

אַך אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בְּשֵׂכֶל צַח, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל חֲטָאָיו

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּמָל ה' אֶת לְבָבְך"

וְתַרְגּוּמוֹ: 'וְיַעְדִּי ה' יָת טִפְּשׁוּת לִבָּך'

וּבְאֵיזֶה תְּשׁוּבָה נֶאֱמַר, בִּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, שֶׁלּא יִשָּׁאֵר שׁוּם רשֶׁם כְּלָל

כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם"

דְּקָשֶׁה, שׁוֹבָבִים מַשְׁמַע דְּמֵעִקָּרָא בְּלא שׁוּם רשֶׁם

'וְאֶרְפָּא', מַשְׁמָע שֶׁיִּשָּׁאֵר רשֶׁם

וּמְשַׁנִי, כָּאן מֵאַהֲבָה כָּאן מִיִּרְאָה

כִּי מֵאַהֲבָה אֵין נִשְׁאָר שׁוּם רשֶׁם

וְיֵשׁ לוֹ שֵׂכֶל צַח, וְיָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּלִי עִיּוּן

וּבְכָל יוֹם וָיוֹם יָכוֹל לְהִתְחַדֵּשׁ מחוֹ

וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים

פֵּרוּשׁ, אָדָם שֶׁהוּא תָּמִיד בְּשָׁוֶה

שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לְהִתְחַדְּשׁוּת הַמּחִין

שֶׁהוּא בְּקַטְנוּת הַמּחִין

שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלהִים, דִּינִין

שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַחַר הַדְּבָרִים כַּנַּ"ל

וְהָאֱלהִים נִסָּה

הַיְנוּ לְנַסּוֹת וּלְהָרִים אֶת בְּחִינַת הַמּחִין דְּקַטְנוּת שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱלהִים

זֶה זוֹכִין, עַל יְדֵי בְּחִינַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַהֲבָה

כִּי עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, זוֹכִין לְמחִין דְּגַדְלוּת

שֶׁהֵם בְּחִינַת חֲסָדִים וְרַחֲמִים כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ וְהָאֱלהִים נִסָּה, אֶת אַבְרָהָם

שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת אַבְרָהָם, מְנַסִּין וּמְרִימִין אֶת הַמּחִין דְּקַטְנוּת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱלהִים, וְזוֹכִין לְמחִין דְּגַדְלוּת כַּנַּ"ל

וְזֶה פֵּרוּשׁ הַזוהַר הַקָּדוֹשׁ: 'מִסִּטְרָא דִּימִינָא מחָא חִוָּרָא'

פֵּרוּשׁ: מִמִּדַּת אַהֲבָה נַעֲשֶׂה שִׂכְלוֹ צַח כַּכֶּסֶף

הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי"

כִּי הַמּחַ נִקְרָא 'זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי'

שֶׁהִיא מִדַּת אַהֲבָה

שֶׁמִּמִּדָּה זאת בָּא לְשֵׂכֶל צַח כַּנַּ"ל.
שיחות הר"ן - אות רז - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות רז - גדולות נוראות השגתו אמר. לפעמים אני מדבר איזה דבור לאיזה אדם ואין הדבור עושה פעלתו עד לזמן רחוק כמו שיש כשנותנין איזה סמים לרפואה לפעמים הסם עושה פעלתו ומועיל מיד ולפעמים צריך הסם לשהות בתוך האדם איזה זמן ואחר כך הוא עושה פעלתו כמו כן יש דברים שהוא מדבר שהם מנחים אצל האדם ואינם מעוררים אותו עד לזמן רחוק אבל סוף כל סוף יעשה הדבור פעלתו ויועיל בודאי
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה מו - מֶחָאַת כַּף בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה
...כף בשעת התפלה [לשון רבנו, זכרונו לברכה] מחאת כף בשעת התפילה זה בחינות נתינת המטה בין צפון לדרום כי מטה הינו בחינות זווג בחינות תפילה וצפון ודרום, זה בחינות ידים וזה שהתפלל אבא בנימין: 'שיהא תפילתו סמוך למטתו' הינו שלא יהיה הפרש בין התפילה לזווג גם על ידי מחאת כף, נמתקים הדינים כי יש שלש הויות, שהם בחינת שלש ידים יד הגדולה יד החזקה, יד הרמה ויד ימין זה יד הגדולה ויד שמאל, זה יד החזקה ובשעת הכאה שנתחברים יחד זה בחינת יד רמה והדבורים היוצאים, הם יוצאים מהגרון גימטריא שלש פעמים אלהים והם נמתקים על ידי...
שיחות הר"ן - אות ג
...מאד בגדלת הבורא יתברך שמו ואי אפשר לבאר זאת בכתב ואמר: כי לגדלת הבורא יתברך אין שעור כי נעשים דברים נוראים בעולם, נפלאים ונוראים מאד ואין יודעים כלל הינו שעדין אין יודעים שום ידיעה כלל כלל לא וגם מה שמובא כי תכלית הידיעה אשר לא נדע הינו גם כן אצל כל ידיעה וידיעה הינו שאפילו כשמגיעין להתכלית של הידיעה דהינו לא נדע אף על פי כן עדין אין זה התכלית כי זה התכלית הוא רק באותה הידיעה אבל בהידיעה הגבוה ממנה עדין לא התחיל בה כלל וכן למעלה מעלה נמצא שלעולם אין יודעין כלל כלל לא ואף על פי כן אין זה התכלית כי...
שיחות הר"ן - אות קנט - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
...- יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' פעם אחת אחר שבועות בקהלת זאסלאב אמר לפני בדרך קבלנא: איך זוכין להיות יהודי ? והייתי משתומם מאד לפניו על זה כפי מה שהייתי יודע מגדלתו ועבודתו מכבר אשר אי אפשר לשער במח כלל ועדין נדמה בעיניו שלא התחיל כלל ענה ואמר הלא בעת שהייתי יגע בשביל עבודת ה' לא עלה על דעתי שאזכה לזה ולא הייתי יודע כלל ממה שאני יודע עכשו וכי עלה על דעתי לכסף ולהתגעגע לידע מה שאני יודע עכשו ?! כי לא הייתי יודע כלל שום מציאות וידיעה מהשגה זו לכסף ולהתגעגע אליה אם כן גם עכשו מי יודע מה שיש עוד להשיג ומה...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רכב - צָרִיך לִהְיוֹת תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וְלַעֲבד ה' בְּשִׂמְחָה
...בשמחה ולעבד ה' בשמחה צריך להיות תמיד בשמחה ולעבד ה' בשמחה ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת כמו שאנו רואים שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא ומאמינים בו והולכים אחריו וגם הסומא מאמין למקלו שהולך אחר מקלו, אף שאינו רואה כלל מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו דהינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו להשם יתברך אף שעכשו נפל מזה ונסתמו עיניו ולבו עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם דהינו כמו שאז היה מתעורר לבו להת...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה לד - וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים
...- ואתם תהיו לי ממלכת כהנים [לשון רבנו, זכרונו לברכה] "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" א. כתיב: "חרפה שברה לבי" הינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם והתקון הוא על ידי שמקשר את לבו להנקדה השיך ללבו בעת הזאת ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו. ב. כי הנה הכלל שהממשלה ביד הצדיק לפעל פעלות כרצונו כמו שדרשו חז"ל: "צדיק מושל" וכו' מי מושל בי צדיק וזהו בחינת: "ויוסף הוא השליט" והוא שרש כלליות נשמות ישראל והם הענפים שלו המקבלים ממנו ועקר הממשלה להאיר ולהתעורר לבם לעבודת...
שיחות הר"ן - אות קיג
שיחות הר"ן - אות קיג העולם אומרים מי שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשותו נער הוא לוקח אשתו ממנו כי אשה כשרה היא בחינת: "אשת חיל עטרת בעלה" וכשמתה חס ושלום הוא בחינת: "נ'פלה ע'טרת ר'אשנו" ראשי תבות נער
שיחות הר"ן - אות רו - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות רו - גדולות נוראות השגתו אמר: אפילו מי שאינו שומע דבורי התורה שאמר רק הקול לבד הוא גם כן טוב מאד וזה בחינת "לשמע בקול דברו", 'בקול' דיקא ואפילו מי שהוא רק עומד בבית אצל התורה שאומר טוב מאד מאד בלי שעור
שיחות הר"ן - אות עג
שיחות הר"ן - אות עג יש צדיקים שמגלין ואומרים תכף מה שהם רואים ואלו הצדיקים נשמתם היא מבחינת אותיות מנצפ"ך וזהו: "מנצפ"ך צופים אמרום" אלו שהם מבחינת מנצפ"ך, שהוא בחינת צמצום כידוע מה שרואים וצופים, הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קסח - כְּשֶׁבָּא לָאָדָם גַּדְלוּת, סִימָן שֶׁיָּבוֹא לוֹ צָרָה חַס וְשָׁלוֹם
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קסח - כשבא לאדם גדלות, סימן שיבוא לו צרה חס ושלום כשבא לאדם גדלות סימן שיבוא לו צרה חס ושלום כמו שכתוב: "לפני שבר גאון" וכן כשהוא שפל סימן שיבוא לכבוד גדול כמו שכתוב: "ולפני כבוד ענווה"
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.5352 שניות - עכשיו 18_10_2026 השעה 02:48:46 - wesi2