ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סט - הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ מָמוֹן, בָּזֶה הוּא גּוֹזֵל מִמֶּנּוּ בָּנִים
דע, שהגוזל את חברו ממון, בזה הוא גוזל ממנו בנים הינו שהגזלן נוטל מהנגזל בנים כי עקר הממון של האדם, בא לו על ידי בת זוגו (עיין זוהר תזריע נב) כי על ידי אור נפשה, מזה בא לו הממון הינו על ידי שמתנוצץ ומתפשט אורות מאור נפשה אלו האורות הם בחינת הממון כי הממון הוא ממקום הנפש, כמבאר במקום אחר (לעיל בסי' נ"ט, ס"ח, ובלקו"ת סי' מ"ו) ונפש היא בחינת נקבה כידוע בכתבי האר"י כי היא הבחינה האחרונה מן נפש רוח נשמה וכן כלל נפש רוח ונשמה שלה, הוא בחינת נפש נגדו כי כלל המדרגה התחתונה היא בחינות נפש, בחינת נקבה, נגד מדרגה שלמעלה הימנה על כן, על ידי בחינת הנקבה בת זוגו, שהיא בחינת הנפש אצלו על ידה בא לו הממון כי עקר הממון תלוי בה, כמבאר במקום אחר כי היא בחינת רגלין כמו שכתוב בזוהר (וירא קי"ב:) : "רגלי חסידיו ישמר" 'דא אתתא' (דברים י"א) : "ואת כל היקום אשר ברגליהם", 'זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו' (פסחים קי"ט) כי עקר הממון בא מבחינת נפש, בחינת נקבה, בחינת רגלין (יבמות ס"ב:) 'השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה', הינו בלא ממון כי חומה היא בחינת הממון, כמו שכתוב (משלי י"ח) : "הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה" וכו' ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא מציעא נ"ט) : 'אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו' (עיין תיקונא שבעין קכו). וכל אדם ואדם כאשר הוא בא לעולם הוא בא עם בת זוגו המיחדת לו ועם סכום ממון הקצוב לו, שיהיה לו בזה העולם וכמה פרות, הינו בנים שיהיו לו בזה העולם והם בחינת אילן וענפים ופרות הינו, שאור נפשה הוא בחינת עקר האילן שממנו יוצאים ומתפשטים ענפים הינו התנוצצות והתפשטות אורה הינו בחינת הממון כנ"ל, הוא בחינת ענפים של האילן ועל הענפים אלו גדלים הפרות, הינו הבנים נמצא כשאחד גוזל מחברו ממון הוא גוזל ונוטל ממנו ענפים של האילן שלו הינו התנוצצות אור נפשה, שמשם הממון כנ"ל על כן, על ידי זה הוא גוזל ונוטל ממנו נפש בניו ובנותיו שהם תלויים וגדלים ויונקים מאור הענף הזה כי הם הם הפרות הגדלים על הענפים אלו וכשנוטל הענף נוטל הפרות וזה שכתוב (אסתר ה) : "ויספר להם המן את כבוד עשרו, ורב בניו" כי זה תלוי בזה וכמו שכתוב (איוב כ"א) : "עתקו גם גברו חיל, זרעם נכון לפניהם וצאצאיהם לעיניהם" 'עתקו גם גברו חיל' זה עשירות על ידי זה 'זרעם נכון' וכו' (בראשית ל"א) : "כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו" 'לנו ולבנינו' דיקא כי עקר העשירות על ידי האשה, ובה תלויים הבנים כנ"ל כי האשה היא עקר בחינת האילן והעשירות הם הענפים של האילן והבנים הם הפרות הגדלים בענפים האלו כנ"ל (בבא קמא קי"ט) : 'הגוזל את חברו כאלו גוזל ממנו נפש בניו ובנותיו' ודע, שאם זה הנגזל עדין לא היה לו בנים יוכל לגזל ממנו שלא יהיה לו, על ידי שגוזל ונוטל הענף כנ"ל ואפילו אם כבר יש להנגזל בנים יוכל להזיק לו שימותו בניו, חס ושלום כי אם עדין הבנים צריכין לאמן, הינו לענפים שלה כמו שיש פרות שלא נגמרו כל צרכן, וצריכין לינק עוד מהענף ועל כן כשזה נוטל הענף, הוא מזיק הפרות הינו הבנים, הצריכים לינק עוד ולקבל מהענף הינו מהתנוצצות אור אמן כנ"ל והכל לפי הגזלה, והכל לפי האילן והענפים והפרות כי יש כמה וכמה שנויים בין האילנות עצמן ובין מהות ואיכות הענפים, ובין רבוי הענפים, וכן בין הפרות בכלן יש שנויים רבים כי יש אילן שיש לו ענפים רבים ופרות מעטים וכן להפך ענפים מעטים ופרות רבים וכן בין מהות הענפים עצמן יש אילן שיש לו ענף אחד, אבל הוא יקר מאד ויש שיש לו עשרה ענפים, וכלם אינם שוים רק עשרה זהובים כן יש כמה עניים שיש להם בנים רבים ואין ידו משגת אלא זוז אחד הינו שכל הענפים שלו הם פחותים, ואינם רק בערך זהב אחד או שיש לו ענפים מעטים ופחותים וכן להפך, יש עשיר גדול, מחמת שהענף שלו הוא יקר מאד או שיש לו ענפים רבים ויקרים ועם כל זה יכול להיות שלא יהיו לו רק בנים מעטים, כנ"ל במשל האילנות והנה נתפס למשל אילן אחד עם שלשה ענפים וכל ענף מיחד לו שראוי להוציא שני פרות נמצא שראוי שיהיה לו ששה בנים וכן נאמר למשל, שכל ענף הוא בבחינה וערך שיהיה לו מאה אדמים נמצא שראוי להיות לו שלש מאות אדמים, משלשה ענפים הללו נמצא אם גוזל ממנה מאה אדמים, הוא גוזל ונוטל ממנו ענף אחד נמצא שנוטל ממנו שני בנים אבל דע, שבזה יש חלוק גדול אם הפרות ראויים לצאת מהענפים בזה אחר זה נמצא שאף שזה גוזל ממנו ענף אחד, ונוטל ממנו שני בנים אף על פי כן עדין ראויים לו להתקים יתר הבנים של הענפים הנשארים כי לא הזיק בהנשארים, כי לא נטל מהם כלום אבל אם היו ראויים לצאת בבת אחת, בבחינת (שמו"ר פ"א) 'ששה בכרס אחד' על כן אף שזה לא גזל ממנו כי אם מאה אדמים שהם בחינת ערך ענף אחד של שני פרות עם כל זה קלקל אור כלם מאחר שכלם היו ראויים לצאת בבת אחת וזה נטל וחסר מהם אורם, ואין להם שלמות על כן יוכל להזיק לו באלו המאה אדמים לבד שנטל ממנו לטל ממנו כל הבנים וכן יש בענין זה כמה וכמה שנויים לפי הגזלה, ולפי האילן, והענפים והפרות, במהותם וכמותם והכלל, כי היא צריכה תמיד להשלים אורה וכל זמן שאין לה שלמות, אי אפשר לה להוליד ועקר שלמותה על ידי הממון, כי הוא בחינת התנוצצות אורה כנ"ל וזה שכתוב (ישעיה א) : "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" שהפסוק מזהיר לעשות משפט ולחזק את הנגזל להציל עשוק מיד עושקו, כדי להציל נפש בניו ובנותיו כנ"ל וזה למדו היטב וכו' שמה שתעשו משפט, ותצילו גזול מיד גוזלו על ידי זה תעשו טובה להבנים, שהם בחינת למודי ה' כמה שכתוב (שם נ"ד) : "וכל בניך למודי ה'" וזה 'למדו היטב' שההטבה תהיה להבנים, שהם בחינת 'למודי ה'' (בבא קמא קג) 'הגוזל את חברו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפילו למדי' והוא פליאה נשגבה מאד, למה תפסו מדי דוקא אך דע, שהגמרא היא נעלמת ונסתרת מאד וזה כונתם האמת הגוזל וכו' יוליכנו אחריו אפילו למדי הינו למודי ה' הינו הבנים שצריך להחזיר לו אפילו הבנים שגזל ממנו, על ידי שגזל את ממונו וזה למדי, בחינת למודי ה' הנ"ל ודע, שלפעמים אף שנוטל ממנו ממון עם כל זה לא יזיק לבניו, ולא יחסר אור נפשה כי ברוחניות הנפש מרגשת הכאב והצער הגדול שיש לה כשזה הגזלן שהוא כמו רוצח נפשות ממש בא לחסר אורה, ולגזל נפש בניה ועל כן היא מצמצמת אורה, וממשכת ומכוצת עצמה ומקבצת לעצמה חלקי נפשה כדי שזה הגזלן לא יוכל לינק ממנה, ולחסר אורה עד שלפעמים לא יוכל הגזלן להתגבר עליה לקבל מאורה ואף שגזל ונטל הממון ממנו עם כל זה כבר התגברה הנפש, וצמצמה ומשכה וקבצה אורה ולא הניחה לקבל מאורה וזה הממון שלקח הגזלן, אינו ממון כלל, רק עפרא בעלמא מאחר שאין בו אור כלל והממון הזה הוא בבחינת (איוב כ"ח) : "עפרות זהב" בבחינת (דברי הימים ב ט) : "אין כסף נחשב" מחמת שאין בהכסף והזהב שום אור כי התגברה ולא הניחה לקבל מאורה וכמו שיש דגמתו בעולם הזה כי יש אילנות במדינת אונגרין שכשאדם בא לטלם, הם ממשיכין ומקטינים עצמן, ואינם מניחים לטל אותם וזה בחינת קדושין כי כשאין שלמות בדבר, יש שם אחיזת הסטרא אחרא והקליפות והנפש בחינת נוקבא, היא בין הקליפות כי היא מתפזרת ונדחת ביניהם תמיד, בבחינת (משלי ה) : "רגליה יורדות מות" ועל כן כשהיא רואה זה הכסף או שוה כסף שהוא בחינת שלמות אורה כנ"ל ביד זה האיש שבא לקדש אותה, ולהשלימה על ידי זה תאבה אליו ונכספת לו, שהוא ישלים אורה ויקבץ נדחיה מבין הקליפות, להוציא רגליה ממות וזה בחינת קדושין בכסף כי על ידי שנשלם אורה על ידי הכסף ואין בה חסרון על ידי זה היא מתקדשת מטמאתה, ויוצאה מבין הקליפות ועל כן היא מקדשת ונקנית אליו על ידי הכסף הזה כי הכסף הוא שלמות אור האשה כנ"ל וזה לשון קדושין שמתקדשת ומזמנת עצמה לצאת מן הטומאה, ולקבל קדשה על ידו ובכל המשא ומתן שהוא נושא ונותן ומרויח הוא משלים אורה בזה, ומקבץ נדחיה כי הוא צריך להשלים אורה תמיד כי הוא בחינת הנקת האילן והענפים והפרות שעל ידי שהוא מיניקם ומשלימם על ידי זה האילן מגדל ענפים הינו שמתנוצץ אורה, והענפים עושים פרות כנ"ל וזה שנותן לה כתבה תכף אחר הקדושין, ומבטיח לה בכתבה, 'ואנא אפלח ואוקיר ואוזין ואפרנס יתך' שמבטיח לה להשלים אורה תמיד, על ידי הממון כנ"ל וזה בחינת ירשה ששיך לבנים כי כשהפרות יוצאין לפעמים עדין צריכין לענפיהם לינק מהם כנ"ל ועל כן כשנפטר, ואינם יכולים לינק עוד כי נפסק הנקת האילן על כן הם מקבלים ויורשים הממון השיך להם, להשלים אורם והיא מקבלת השאר מה שראוי לה לאורה וזה בחינת הכתבה שנוטלת ולפעמים אין צריכין הבנים לקבל עוד אור מהענפים ואף על פי כן נוטלים ירשה זהו מבחינה אחרת כי כשהבנים יוצאים לעולם יוצא תכף עמהם בת זוגם, וממונם ובניהם הינו, האילן והענפים והפרות, והאב מקבץ אורם ועל כן אפשר שיהיה גם כן לאב ממון בשביל בניו על ידי שמקבץ חלקי אור שלהם ועל כן לפעמים הם נוטלים ירשה אף שאינם צריכים לאמן לקבל אור מענפיה אבל הם נוטלים ממון שלהם, שקבץ אביהם על ידם מחלקי אור שלהם ובאמת לא היה ראוי לחלק הירשה בשוה כי בודאי אינו שוה חלקי אורם אבל אי אפשר למסר משפט זה לבית דין שלמטה כי אין יודע חלוקים אלו, כי אם היודע תעלומות והוא באמת מסדר אחר כך כראוי, ונוטל מזה ונותן לזה ודע, שעל ידי זה שגוזל את חברו הוא בא להרהורים כי בודאי הוא מתדבק ונכסף לאשת חברו שגזלו על ידי הממון שנטל ממנו, שהוא אור נפשה כנ"ל וכן היא מהרהרת אחריו, על ידי שמשך אותה אליו על ידי שמשך לעצמו אור נפשה (סנהדרין פ"א) 'היורד לאמנות חברו, כאלו בא על אשת איש' שנאמר: "ואת אשת רעהו לא טמא" וכו' כי הוא בא ומטמא ממש אשת רעהו, על ידי הגזלה כנ"ל ולפעמים, יאבד הגזלן בת זוג שלו על ידי הגזלה כי מאחר שנתן עינו בממון חברו, הינו באור בת זוגו אם כן הוא ממאס בשלו, ופונה את עצמו משלו ואינו רוצה בחלקו, בממון שלו, באור בת זוג שלו על כן היא גם היא פונה את עצמה ממנו, ומתרחקת ממנו כמו שהוא התרחק את עצמו, ופנה ממנה (ירושלמי ברכות פרק ט) 'משל לאשה שהיא ממתנת לאיש כל זמן שהיה בדעתו להנשא לה, היתה יושבת וממתנת לו כיון שהפליג את דעתו ממנה, אף היא הלכה ונשאת לאחר' על כן אם אין להגזלן אשה, יוכל לאבד בת זוג שלו וגם יוכל הגזלן לפעמים לגזל מחברו, אפילו הבת זוג של הנגזל והכל לפי תקף וחזק תאוותו וחשקו והתגברותו על ממון חברו בהרהור ובמעשה עד שאפשר שיתגבר ויקח גם בת זוג של חברו הנגזל כי מאחר שהתגבר וגזל ממון חברו, שהוא אור נפש בת זוגו כנ"ל על כן לפעמים נמשכת היא בעצמה גם כן אחר הממון שגזל זה הגזלן מבעלה ועל כן לפעמים הגזלן גוזל גם אשת חברו על ידי הממון שגזל ממנו בידים, או על ידי חמדה כי דע, כי גם על ידי חמדה ותאוה והשתוקקות שיש לו לממון חברו גם על ידי זה יוכל לגזלו כי המחשבה יש לה תקף גדול, כמבאר במקום אחר [לקמן בסימן קצג ובשיחות הר"ו סימן ח' וסימן ס"ב] ועל כן יוכל להיות שיהיה להאדם ממון גזלה, אף שלא גזל כלום בידים וזהו האסור הלאו החמור שבעשרת הדברות, לא תחמד כי החמדה בעצמה הוא אסור חמור מאד רחמנא לצלן כי יש כח בהחמדה לגזל ממנו ממונו ונפש בניו ובנותיו כנ"ל ועל כן יש אסור אפילו במחשבה לשלח יד בפקדון כמו ששנינו בבבא מציעא (דף מ"ג:) : 'החושב לשלח יד בפקדון' כי הפלגתא היא רק אם חיב על זה, כמו השולח יד ממש אבל אסור יש בודאי לכלי עלמא, כנ"ל והנה, לפעמים הגזלן הוא בבחינת ממאס באשת נעורים, וחומד אשת חברו כנ"ל ולפעמים רוצה בשניהם, שרוצה את ממונו, וחפץ גם בשל חברו וזה בחינת 'מכניס צרה בתוך ביתו' (מלאכי ב) : "ובאשת נעוריך אל תבגד, כי שנא שלח" הכונה, אם אין די לך בחלקך, ואתה שונא את ממונך שאינו מספיק לך על כן שלח הינו שתעשה תקנה לזה, שתתן צדקה שהיא בחינות שלח כמו שכתוב (קהלת י"א) : "שלח לחמך על פני המים" כמה שאמרו רז"ל (גטין ז:) 'אם רואה אדם שמזונותיו מצמצמין, יעשה מהם צדקה' כי מה שמזונותיו מצמצמין, הוא מחמת התגברות הקליפות על הנפש בחינת נוקבא, בבחינת: "רגליה יורדות מות" ועל ידי שמתגברים הקליפות עליה, הם יונקים ממנה ומחסרים אורה ועל ידי זה אין לו ממון אבל על ידי צדקה, הוא מוציאה מבין הקליפות כי "צדקה תציל ממות" (משלי י), הינו ממה שהיה מקדם "רגליה יורדות מות" ועל כן, על ידי צדקה יוכל לתקן ממונו בחינות אשת נעוריו, ולא לבגד בה וזה, כי שנא שלח ודע, שעל ידי צדקה יוכל לתקן ממון גזלה שיש לו הינו שגזלו על ידי חמדה כי גזלה ממש אין לה תקון עד שישיב את הגזלה וכן אם גזל את הרבים, צריך לעשות בהממון שגזל, צרכי רבים אבל אם יש לו ממון גזלה על ידי חמדה כנ"ל זה יכול לתקן על ידי צדקה שעל ידי צדקה יתקים כך הינו שיתקים אצלו ממונו, אף שהיא של גזלה על ידי החמדה וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין עא) על פסוק (מלאכי ג) : "וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" צדקה עשה הקדוש ברוך הוא על משפחה שנטמעה נטמעה הינו, שעל ידי צדקה נתתקן הגזלה, שהוא בחינות משפחה שנטמעה כי הוא בחינת גוזל נפש בניו ובנותיו ונוטל אשת חברו כנ"ל על כן הוא בחינת משפחה של תערובות ועל ידי צדקה, נתתקן שיתקים כך כמו שאמרו 'משפחה שנטמעה נטמעה' וזה: "וישב מצרף ומטהר כסף וזקק אתם כזהב וככסף" הינו שיצרף ויזקק הכסף והזהב שהוא של גזלה כנ"ל שהוא בחינת משפחה שנטמעה כנ"ל וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין ע) : 'הנושא אשה לשם ממון הוין לה בנים שאינם מהגנים' כי כשנשאה לשם ממון, ופונה עצמו להממון, הוא שוטה וכסיל כי "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י), (עיין מ"ר בבר פ' כ"ב) הינו שהחכם כשנושא אשה הוא פונה לימינו הינו להתורה, שהוא בחינת ימין, כמו שכתוב (דברים ל"ג) : "מימינו אש דת למו" הינו, שנושא אשה בשביל התורה כדי שילמד תורה בטהרה, כמו שאמרו רז"ל (מנחות ק"י) 'הלומד תורה בטהרה נושא אשה' וכו' אבל 'לב כסיל לשמאלו' שנושא אשה בשביל ממון שהוא בחינת שמאל, כמו שכתוב (משלי ג) "בשמאלה עשר וכבוד" ונמצא כשנושא לשם ממון הוא כסיל ופוגם ואובד דעתו ועל כן הוין לה בנים שאינם מהגנים מאחר שפגם הדעת שמשם באים הבנים ודע, שעל ידי שפונה עצמו להממון, מזה נעשים שונאים כי עקר התגברות השנאה, הוא בא מבלבול ועכירת המח כי אהבה תלויה בדעת ושכל, וכמו שכתוב (איוב ל"ט) "תקשיח בניה ללא לה, כי השה אלוק חכמה" הינו, שאין לה אהבה על בניה, זה בא מחמת שאין לה חכמה ועל כן כשיש לו עכירת המח מזה יונקים ומתגברים השונאים וכפי הבלבול והעכירות של המח על ידי תאוות ממון כן התגברות השונאים ולפעמים נעשים מזה שונאי חנם כי לפי תאוותו ופניתו לממון כן נעשה כסיל וכן נתעכר מחו וכן מתגברים השונאים וכל זמן שהעכירות בתוך המח אזי השונאים המתגברים משם הינו מהעכירות המח הם גם כן שונאים בדעת ובמח שיש להם טעם על שנאתם אף שהדעת הזה הוא בחינות עכירות המח כי עקר השנאה הוא רק מעכירת המח עם כל זה יש להם על כל פנים טעם על שנאתם מאחר שהעכירות עדין בתוך המח אבל דע, שלפעמים חושק כל כך לממון ונעשה כל כך כסיל עד שאין המח יכול לסבל כלל העכירות עד שיוצא בבחינות שערות כי שערות הם מותרי מחין כידוע ואז גם השונאים הבאים משם הינו מהעכירות הזאת, מבחינת מותרי מחין, מבחינת שערות, הם שונאי חנם כי אין להם שום טעם על שנאתם מאחר שאינם באים אפילו מהעכירות שבתוך המח רק ממותרי מחין מבחינת שערות על כן אין להם שום טעם ודעת, אפילו של עכירת מח, על שנאתם והם רק שונאי חנם וזה בחינות (תהלים ס"ט) : "רבו משערות ראשי שונאי חנם" כי שונאי חנם באים מבחינת שערות מותרי מחין כנ"ל. אבל החכם, אף שיש לו גם כן מותרי מחין, בחינת שערות דע, שהחכם, בחינות מותרי מחין ושערות שלו, הם בחינת שער בימין על השין שמותרי מחין שלו, הם בחינת שערים שפותח בהם שערי החכמה והמדע לעבודת השם יתברך כי מחמת שמחו בעצמו, אי אפשר להעולם לסבלו לקבל מאורו הוא צריך להתלבש ולהתכסות עצמו, ולהשפיל עצמו לדברים קטנים ונמוכים כדי שיוכלו העולם לקבל ממנו כדי שיפתח להם שערי החכמה והמדע לקרבם להשם יתברך (משלי י"ד) : "שחו רעים לפני טובים, ורשעים על שערי צדיק" שכדי לשחות ולהכניע הרעים לפני הטובים צריך להביא הרשעים על שערי צדיק כנ"ל וזהו אצל הצדיק, בחינת מותרי מחין, בחינת שערות שער בימין שערות ממש בשמאל וזה בחינת "לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו" ועל כן אמרו רז"ל (שם בקדושין ע) : 'הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו' וכו' כי כשנושא אשה שאינה הוגנת לו בודאי אינו מתרצה בחלקו, בממונו באשת נעוריו ובוחר במה שאינו שלו, שאינה הגונה לו ועל ידי זה הוא בחינת מותרות, בחינת שערות כנ"ל על כן אליהו ממנה על זה לענשו כי הוא "בעל שער" (מלכים ב א), שממנה על זה, על בחינת שערות, לעשות בהם דין (שם) 'אליהו כופתו, והקדוש ברוך הוא רוצעו' זה בחינת מחין, ובחינת מותרי מחין (שיר השירים ז) : "מלך אסור ברהטים", ברהטי מחין, שהם בחינת תפילין כמובא (בתקו"ז תיקון ו') 'רוצעו', זה בחינת מותרי מחין, בחינת רצועות, שהן בחינת מותרי מחין [זאת התורה של חמר אסור גזלה, והתורה שבסימן ס"ח הקודם מענין פגם הכעס שמפסיד העשירות, שני התורה אלו, יש להם חבור ושיכות זה לזה, כמובן למשכיל. והם מחברים יחד בתוך התורה של היכל הקדש שבסימן נ"ט, כי שם הובאו שני ענינים אלו בקצור בתוך המשך התורה ההיא]
דַּע, שֶׁהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ מָמוֹן, בָּזֶה הוּא גּוֹזֵל מִמֶּנּוּ בָּנִים

הַיְנוּ שֶׁהַגַּזְלָן נוֹטֵל מֵהַנִּגְזָל בָּנִים

כִּי עִקַּר הַמָּמוֹן שֶׁל הָאָדָם, בָּא לוֹ עַל יְדֵי בַּת זוּגוֹ

כִּי עַל יְדֵי אוֹר נַפְשָׁהּ, מִזֶּה בָּא לוֹ הַמָּמוֹן

הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁמִּתְנוֹצֵץ וּמִתְפַּשֵּׁט אוֹרוֹת מֵאוֹר נַפְשָׁהּ

אֵלּוּ הָאוֹרוֹת הֵם בְּחִינַת הַמָּמוֹן

כִּי הַמָּמוֹן הוּא מִמְּקוֹם הַנֶּפֶשׁ, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר

וְנֶפֶשׁ הִיא בְּחִינַת נְקֵבָה כַּיָּדוּעַ בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י

כִּי הִיא הַבְּחִינָה הָאַחֲרוֹנָה מִן נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה

וְכֵן כְּלַל נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהּ, הוּא בְּחִינַת נֶפֶשׁ נֶגְדּוֹ

כִּי כְּלַל הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה

הִיא בְּחִינוֹת נֶפֶשׁ, בְּחִינַת נְקֵבָה, נֶגֶד מַדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנָּה

עַל כֵּן, עַל יְדֵי בְּחִינַת הַנְּקֵבָה בַּת זוּגוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ אֶצְלוֹ

עַל יָדָהּ בָּא לוֹ הַמָּמוֹן

כִּי עִקַּר הַמָּמוֹן תָּלוּי בָּהּ, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר

כִּי הִיא בְּחִינַת רַגְלִין

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזוהַר: "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמר" 'דָּא אִתְּתָא'

"וְאֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם", 'זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו'

כִּי עִקַּר הַמָּמוֹן בָּא מִבְּחִינַת נֶפֶשׁ, בְּחִינַת נְקֵבָה, בְּחִינַת רַגְלִין

'הַשָּׁרוּי בְּלא אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלא חוֹמָה', הַיְנוּ בְּלא מָמוֹן

כִּי חוֹמָה הִיא בְּחִינַת הַמָּמוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה" וְכוּ'

וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְכוּ כִּי הֵיכֵי דְּתִתְעַתְרוּ' .

וְכָל אָדָם וְאָדָם כַּאֲשֶׁר הוּא בָּא לָעוֹלָם

הוּא בָּא עִם בַּת זוּגוֹ הַמְיֻחֶדֶת לוֹ

וְעִם סְכוּם מָמוֹן הַקָּצוּב לוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם

וְכַמָּה פֵּרוֹת, הַיְנוּ בָּנִים שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם

וְהֵם בְּחִינַת אִילָן וַעֲנָפִים וּפֵרוֹת

הַיְנוּ, שֶׁאוֹר נַפְשָׁהּ הוּא בְּחִינַת עִקַּר הָאִילָן

שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצְאִים וּמִתְפַּשְּׁטִים עֲנָפִים

הַיְנוּ הִתְנוֹצְצוּת וְהִתְפַּשְׁטוּת אוֹרָהּ

הַיְנוּ בְּחִינַת הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל, הוּא בְּחִינַת עֲנָפִים שֶׁל הָאִילָן

וְעַל הָעֲנָפִים אֵלּוּ גְּדֵלִים הַפֵּרוֹת, הַיְנוּ הַבָּנִים

נִמְצָא כְּשֶׁאֶחָד גּוֹזֵל מֵחֲבֵרוֹ מָמוֹן

הוּא גּוֹזֵל וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ עֲנָפִים שֶׁל הָאִילָן שֶׁלּוֹ

הַיְנוּ הִתְנוֹצְצוּת אוֹר נַפְשָׁהּ, שֶׁמִּשָּׁם הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל

עַל כֵּן, עַל יְדֵי זֶה הוּא גּוֹזֵל וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו

שֶׁהֵם תְּלוּיִים וּגְדֵלִים וְיוֹנְקִים מֵאוֹר הֶעָנָף הַזֶּה

כִּי הֵם הֵם הַפֵּרוֹת הַגְּדֵלִים עַל הָעֲנָפִים אֵלּוּ

וּכְשֶׁנּוֹטֵל הֶעָנָף נוֹטֵל הַפֵּרוֹת

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרב בָּנָיו"

כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל, זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם"

'עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל' זֶה עֲשִׁירוּת

עַל יְדֵי זֶה 'זַרְעָם נָכוֹן' וְכוּ'

"כִּי כָל הָעשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ"

'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ' דַּיְקָא

כִּי עִקַּר הָעֲשִׁירוּת עַל יְדֵי הָאִשָּׁה, וּבָהּ תְּלוּיִים הַבָּנִים כַּנַּ"ל

כִּי הָאִשָּׁה הִיא עִקַּר בְּחִינַת הָאִילָן

וְהָעֲשִׁירוּת הֵם הָעֲנָפִים שֶׁל הָאִילָן

וְהַבָּנִים הֵם הַפֵּרוֹת הַגְּדֵלִים בָּעֲנָפִים הָאֵלּוּ כַּנַּ"ל

'הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ כְּאִלּוּ גּוֹזֵל מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו'

וְדַע, שֶׁאִם זֶה הַנִּגְזָל עֲדַיִן לא הָיָה לוֹ בָּנִים

יוּכַל לִגְזל מִמֶּנּוּ שֶׁלּא יִהְיֶה לוֹ, עַל יְדֵי שֶׁגּוֹזֵל וְנוֹטֵל הֶעָנָף כַּנַּ"ל

וַאֲפִילּוּ אִם כְּבָר יֵשׁ לְהַנִּגְזָל בָּנִים

יוּכַל לְהַזִּיק לוֹ שֶׁיָּמוּתוּ בָּנָיו, חַס וְשָׁלוֹם

כִּי אִם עֲדַיִן הַבָּנִים צְרִיכִין לְאִמָּן, הַיְנוּ לָעֲנָפִים שֶׁלָּהּ

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ פֵּרוֹת שֶׁלּא נִגְמְרוּ כָּל צָרְכָּן, וּצְרִיכִין לִינק עוֹד מֵהֶעָנָף

וְעַל כֵּן כְּשֶׁזֶּה נוֹטֵל הֶעָנָף, הוּא מַזִּיק הַפֵּרוֹת

הַיְנוּ הַבָּנִים, הַצְּרִיכִים לִינק עוֹד וּלְקַבֵּל מֵהֶעָנָף

הַיְנוּ מֵהִתְנוֹצְצוּת אוֹר אִמָּן כַּנַּ"ל

וְהַכּל לְפִי הַגְּזֵלָה, וְהַכּל לְפִי הָאִילָן וְהָעֲנָפִים וְהַפֵּרוֹת

כִּי יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה שִׁנּוּיִים בֵּין הָאִילָנוֹת עַצְמָן

וּבֵין מַהוּת וְאֵיכוּת הָעֲנָפִים, וּבֵין רִבּוּי הָעֲנָפִים, וְכֵן בֵּין הַפֵּרוֹת

בְּכֻלָּן יֵשׁ שִׁנּוּיִים רַבִּים

כִּי יֵשׁ אִילָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנָפִים רַבִּים וּפֵרוֹת מֻעָטִים

וְכֵן לְהֵפֶך עֲנָפִים מֻעָטִים וּפֵרוֹת רַבִּים

וְכֵן בֵּין מַהוּת הָעֲנָפִים עַצְמָן

יֵשׁ אִילָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָנָף אֶחָד, אֲבָל הוּא יָקָר מְאד

וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲשָׂרָה עֲנָפִים, וְכֻלָּם אֵינָם שָׁוִים רַק עֲשָׂרָה זְהוּבִים

כֵּן יֵשׁ כַּמָּה עֲנִיִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בָּנִים רַבִּים וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת אֶלָּא זוּז אֶחָד

הַיְנוּ שֶׁכָּל הָעֲנָפִים שֶׁלּוֹ הֵם פְּחוּתִים, וְאֵינָם רַק בְּעֵרֶך זָהָב אֶחָד

אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנָפִים מֻעָטִים וּפְחוּתִים

וְכֵן לְהֵפֶך, יֵשׁ עָשִׁיר גָּדוֹל, מֵחֲמַת שֶׁהֶעָנָף שֶׁלּוֹ הוּא יָקָר מְאד

אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנָפִים רַבִּים וִיקָרִים

וְעִם כָּל זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלּא יִהְיוּ לוֹ רַק בָּנִים מֻעָטִים, כַּנַּ"ל בִּמְשַׁל

הָאִילָנוֹת וְהִנֵּה נִתְפּס לְמָשָׁל אִילָן אֶחָד עִם שְׁלֹשָׁה עֲנָפִים

וְכָל עָנָף מְיֻחָד לוֹ שֶׁרָאוּי לְהוֹצִיא שְׁנֵי פֵּרוֹת

נִמְצָא שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים

וְכֵן נאמַר לְמָשָׁל, שֶׁכָּל עָנָף הוּא בִּבְחִינָה וְעֵרֶך שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֵאָה אֲדֻמִּים

נִמְצָא שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲדֻמִּים, מִשְּׁלֹשָׁה עֲנָפִים הַלָּלוּ

נִמְצָא אִם גּוֹזֵל מִמֶּנָּה מֵאָה אֲדֻמִּים, הוּא גּוֹזֵל וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ עָנָף אֶחָד

נִמְצָא שֶׁנּוֹטֵל מִמֶּנּוּ שְׁנֵי בָּנִים

אֲבָל דַּע, שֶׁבָּזֶה יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל

אִם הַפֵּרוֹת רְאוּיִים לָצֵאת מֵהָעֲנָפִים בָּזֶה אַחַר זֶה

נִמְצָא שֶׁאַף שֶׁזֶּה גּוֹזֵל מִמֶּנּוּ עָנָף אֶחָד, וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ שְׁנֵי בָּנִים

אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן רְאוּיִים לוֹ לְהִתְקַיֵּם יֶתֶר הַבָּנִים שֶׁל הָעֲנָפִים הַנִּשְׁאָרִים

כִּי לא הִזִּיק בְּהַנִּשְׁאָרִים, כִּי לא נָטַל מֵהֶם כְּלוּם

אֲבָל אִם הָיוּ רְאוּיִים לָצֵאת בְּבַת אַחַת, בִּבְחִינַת 'שִׁשָּׁה בְּכָרֵס אֶחָד'

עַל כֵּן אַף שֶׁזֶּה לא גָּזַל מִמֶּנּוּ כִּי אִם מֵאָה אֲדֻמִּים

שֶׁהֵם בְּחִינַת עֵרֶך עָנָף אֶחָד שֶׁל שְׁנֵי פֵּרוֹת

עִם כָּל זֶה קִלְקֵל אוֹר כֻּלָּם

מֵאַחַר שֶׁכֻּלָּם הָיוּ רְאוּיִים לָצֵאת בְּבַת אַחַת

וְזֶה נָטַל וְחִסֵּר מֵהֶם אוֹרָם, וְאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת

עַל כֵּן יוּכַל לְהַזִּיק לוֹ בְּאֵלּוּ הַמֵּאָה אֲדֻמִּים לְבַד שֶׁנָּטַל מִמֶּנּוּ

לִטּל מִמֶּנּוּ כָּל הַבָּנִים

וְכֵן יֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שִׁנּוּיִים

לְפִי הַגְּזֵלָה, וּלְפִי הָאִילָן, וְהָעֲנָפִים וְהַפֵּרוֹת, בְּמַהוּתָם וְכַמּוּתָם

וְהַכְּלָל, כִּי הִיא צְרִיכָה תָּמִיד לְהַשְׁלִים אוֹרָהּ

וְכָל זְמַן שֶׁאֵין לָהּ שְׁלֵמוּת, אִי אֶפְשָׁר לָהּ לְהוֹלִיד

וְעִקַּר שְׁלֵמוּתָהּ עַל יְדֵי הַמָּמוֹן, כִּי הוּא בְּחִינַת הִתְנוֹצְצוּת אוֹרָהּ כַּנַּ"ל

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ"

שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּלְחַזֵּק אֶת הַנִּגְזָל

לְהַצִּיל עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ, כְּדֵי לְהַצִּיל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כַּנַּ"ל

וְזֶה לִמְדוּ הֵיטֵב וְכוּ'

שֶׁמַּה שֶּׁתַּעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, וְתַצִּילוּ גָּזוּל מִיַּד גּוֹזְלוֹ

עַל יְדֵי זֶה תַּעֲשׂוּ טוֹבָה לְהַבָּנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת לִמּוּדֵי ה'

כְּמָה שֶׁכָּתוּב: "וְכָל בָּנַיִך לִמּוּדֵי ה'"

וְזֶה 'לִמְדוּ הֵיטֵב' שֶׁהַהֲטָבָה תִּהְיֶה לְהַבָּנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת 'לִמּוּדֵי ה''

'הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִילּוּ לְמָדַי'

וְהוּא פְּלִיאָה נִשְׂגָּבָה מְאד, לָמָּה תָּפְסוּ מָדַי דַּוְקָא

אַך דַּע, שֶׁהַגְּמָרָא הִיא נֶעְלֶמֶת וְנִסְתֶּרֶת מְאד

וְזֶה כַּוָּנָתָם הָאֱמֶת הַגּוֹזֵל וְכוּ' יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִילּוּ לְמָדַי

הַיְנוּ לִמּוּדֵי ה'

הַיְנוּ הַבָּנִים

שֶׁצָּרִיך לְהַחֲזִיר לוֹ אֲפִילּוּ הַבָּנִים שֶׁגָּזַל מִמֶּנּוּ, עַל יְדֵי שֶׁגָּזַל אֶת מָמוֹנוֹ

וְזֶה לְמָדַי, בְּחִינַת לִמּוּדֵי ה' הַנַּ"ל

וְדַע, שֶׁלִּפְעָמִים אַף שֶׁנּוֹטֵל מִמֶּנּוּ מָמוֹן

עִם כָּל זֶה לא יַזִּיק לְבָנָיו, וְלא יֶחְסַר אוֹר נַפְשָׁהּ

כִּי בְּרוּחָנִיּוּת הַנֶּפֶשׁ מַרְגֶּשֶׁת הַכְּאֵב וְהַצַּעַר הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לָהּ

כְּשֶׁזֶּה הַגַּזְלָן שֶׁהוּא כְּמוֹ רוֹצֵחַ נְפָשׁוֹת מַמָּשׁ

בָּא לְחַסֵּר אוֹרָהּ, וְלִגְזל נֶפֶשׁ בָּנֶיהָ

וְעַל כֵּן הִיא מְצַמְצֶמֶת אוֹרָהּ, וּמַמְשֶׁכֶת וּמְכַוֶּצֶת עַצְמָהּ

וּמְקַבֶּצֶת לְעַצְמָהּ חֶלְקֵי נַפְשָׁהּ

כְּדֵי שֶׁזֶּה הַגַּזְלָן לא יוּכַל לִינק מִמֶּנָּה, וּלְחַסֵּר אוֹרָהּ

עַד שֶׁלִּפְעָמִים לא יוּכַל הַגַּזְלָן לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ לְקַבֵּל מֵאוֹרָהּ

וְאַף שֶׁגָּזַל וְנָטַל הַמָּמוֹן מִמֶּנּוּ

עִם כָּל זֶה כְּבָר הִתְגַּבְּרָה הַנֶּפֶשׁ, וְצִמְצְמָה וּמָשְׁכָה וְקִבְּצָה אוֹרָהּ

וְלא הִנִּיחָה לְקַבֵּל מֵאוֹרָהּ

וְזֶה הַמָּמוֹן שֶׁלָּקַח הַגַּזְלָן, אֵינוֹ מָמוֹן כְּלָל, רַק עַפְרָא בְּעַלְמָא

מֵאַחַר שֶׁאֵין בּוֹ אוֹר כְּלָל

וְהַמָּמוֹן הַזֶּה הוּא בִּבְחִינַת: "עַפְרוֹת זָהָב"

בִּבְחִינַת: "אֵין כֶּסֶף נֶחֱשָׁב"

מֵחֲמַת שֶׁאֵין בְּהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב שׁוּם אוֹר

כִּי הִתְגַּבְּרָה וְלא הִנִּיחָה לְקַבֵּל מֵאוֹרָהּ

וּכְמוֹ שֶׁיֵּשׁ דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה

כִּי יֵשׁ אִילָנוֹת בִּמְדִינַת אוּנְגַרִין

שֶׁכְּשֶׁאָדָם בָּא לִטְּלָם, הֵם מַמְשִׁיכִין וּמַקְטִינִים עַצְמָן, וְאֵינָם מַנִּיחִים לִטּל אוֹתָם

וְזֶה בְּחִינַת קִדּוּשִׁין

כִּי כְּשֶׁאֵין שְׁלֵמוּת בְּדָבָר, יֵשׁ שָׁם אֲחִיזַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא

וְהַקְּלִיפּוֹת וְהַנֶּפֶשׁ בְּחִינַת נוּקְבָא, הִיא בֵּין הַקְּלִיפּוֹת

כִּי הִיא מִתְפַּזֶּרֶת וְנִדַּחַת בֵּינֵיהֶם תָּמִיד, בִּבְחִינַת: "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת"

וְעַל כֵּן כְּשֶׁהִיא רוֹאָה זֶה הַכֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף

שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת אוֹרָהּ כַּנַּ"ל

בְּיַד זֶה הָאִישׁ שֶׁבָּא לְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ, וּלְהַשְׁלִימָהּ עַל יְדֵי זֶה

תְּאֵבָה אֵלָיו וְנִכְסֶפֶת לוֹ, שֶׁהוּא יַשְׁלִים אוֹרָהּ

וִיקַבֵּץ נִדָּחֶיהָ מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת, לְהוֹצִיא רַגְלֶיהָ מִמָּוֶת

וְזֶה בְּחִינַת קִדּוּשִׁין בְּכֶסֶף

כִּי עַל יְדֵי שֶׁנִּשְׁלָם אוֹרָהּ עַל יְדֵי הַכֶּסֶף

וְאֵין בָּהּ חִסָּרוֹן

עַל יְדֵי זֶה הִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ, וְיוֹצְאָה מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת

וְעַל כֵּן הִיא מְקֻדֶּשֶׁת וְנִקְנֵית אֵלָיו עַל יְדֵי הַכֶּסֶף הַזֶּה

כִּי הַכֶּסֶף הוּא שְׁלֵמוּת אוֹר הָאִשָּׁה כַּנַּ"ל

וְזֶה לְשׁוֹן קִדּוּשִׁין

שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת וּמַזְמֶנֶת עַצְמָהּ לָצֵאת מִן הַטומְאָה, וּלְקַבֵּל קְדֻשָּׁה עַל יָדוֹ

וּבְכָל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וּמַרְוִיחַ

הוּא מַשְׁלִים אוֹרָהּ בָּזֶה, וּמְקַבֵּץ נִדָּחֶיהָ

כִּי הוּא צָרִיך לְהַשְׁלִים אוֹרָהּ תָּמִיד

כִּי הוּא בְּחִינַת הֲנָקַת הָאִילָן וְהָעֲנָפִים וְהַפֵּרוֹת

שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהוּא מֵינִיקָם וּמַשְׁלִימָם

עַל יְדֵי זֶה הָאִילָן מְגַדֵּל עֲנָפִים

הַיְנוּ שֶׁמִּתְנוֹצֵץ אוֹרָהּ, וְהָעֲנָפִים עוֹשִׂים פֵּרוֹת כַּנַּ"ל

וְזֶה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּה תֵּכֶף אַחַר הַקִּדּוּשִׁין, וּמַבְטִיחַ לָהּ בַּכְּתֻבָּה, 'וַאֲנָא אֶפְלַח וְאוֹקִיר וְאוֹזִין וַאֲפַרְנֵס יָתֵך'

שֶׁמַּבְטִיחַ לָהּ לְהַשְׁלִים אוֹרָהּ תָּמִיד, עַל יְדֵי הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינַת יְרֻשָּׁה שֶׁשַּׁיָּך לַבָּנִים

כִּי כְּשֶׁהַפֵּרוֹת יוֹצְאִין לִפְעָמִים

עֲדַיִן צְרִיכִין לְעַנְפֵיהֶם לִינק מֵהֶם כַּנַּ"ל

וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּפְטָר, וְאֵינָם יְכוֹלִים לִינק עוֹד

כִּי נִפְסָק הֲנָקַת הָאִילָן

עַל כֵּן הֵם מְקַבְּלִים וְיוֹרְשִׁים הַמָּמוֹן הַשַּׁיָּך לָהֶם, לְהַשְׁלִים אוֹרָם

וְהִיא מְקַבֶּלֶת הַשְּׁאָר מַה שֶּׁרָאוּי לָהּ לְאוֹרָהּ

וְזֶה בְּחִינַת הַכְּתֻבָּה שֶׁנּוֹטֶלֶת

וְלִפְעָמִים אֵין צְרִיכִין הַבָּנִים לְקַבֵּל עוֹד אוֹר מֵהָעֲנָפִים

וְאַף עַל פִּי כֵן נוֹטְלִים יְרֻשָּׁה זֶהוּ מִבְּחִינָה אַחֶרֶת

כִּי כְּשֶׁהַבָּנִים יוֹצְאִים לָעוֹלָם

יוֹצֵא תֵּכֶף עִמָּהֶם בַּת זוּגָם, וּמָמוֹנָם וּבְנֵיהֶם

הַיְנוּ, הָאִילָן וְהָעֲנָפִים וְהַפֵּרוֹת, וְהָאָב מְקַבֵּץ אוֹרָם

וְעַל כֵּן אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה גַּם כֵּן לָאָב מָמוֹן בִּשְׁבִיל בָּנָיו

עַל יְדֵי שֶׁמְּקַבֵּץ חֶלְקֵי אוֹר שֶׁלָּהֶם

וְעַל כֵּן לִפְעָמִים הֵם נוֹטְלִים יְרֻשָּׁה

אַף שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לְאִמָּן לְקַבֵּל אוֹר מֵעֲנָפֶיהָ

אֲבָל הֵם נוֹטְלִים מָמוֹן שֶׁלָּהֶם, שֶׁקִּבֵּץ אֲבִיהֶם עַל יָדָם מֵחֶלְקֵי אוֹר שֶׁלָּהֶם

וּבֶאֱמֶת לא הָיָה רָאוּי לְחַלֵּק הַיְרֻשָּׁה בְּשָׁוֶה

כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ שָׁוֶה חֶלְקֵי אוֹרָם

אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִמְסֹר מִשְׁפָּט זֶה לְבֵית דִּין שֶׁלְּמַטָּה

כִּי אֵין יוֹדֵעַ חִלּוּקִים אֵלּוּ, כִּי אִם הַיּוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת

וְהוּא בֶּאֱמֶת מְסַדֵּר אַחַר כָּך כָּרָאוּי, וְנוֹטֵל מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה

וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי זֶה שֶׁגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ הוּא בָּא לְהִרְהוּרִים

כִּי בְּוַדַּאי הוּא מִתְדַּבֵּק וְנִכְסָף לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ שֶׁגְּזָלוֹ

עַל יְדֵי הַמָּמוֹן שֶׁנָּטַל מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא אוֹר נַפְשָׁהּ כַּנַּ"ל

וְכֵן הִיא מְהַרְהֶרֶת אַחֲרָיו, עַל יְדֵי שֶׁמָּשַׁך אוֹתָהּ אֵלָיו

עַל יְדֵי שֶׁמָּשַׁך לְעַצְמוֹ אוֹר נַפְשָׁהּ

'הַיּוֹרֵד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ בָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ'

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לא טִמֵּא" וְכוּ'

כִּי הוּא בָּא וּמְטַמֵּא מַמָּשׁ אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, עַל יְדֵי הַגְּזֵלָה כַּנַּ"ל

וְלִפְעָמִים, יְאַבֵּד הַגַּזְלָן בַּת זוּג שֶׁלּוֹ עַל יְדֵי הַגְּזֵלָה

כִּי מֵאַחַר שֶׁנָּתַן עֵינוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ, הַיְנוּ בְּאוֹר בַּת זוּגוֹ

אִם כֵּן הוּא מְמָאֵס בְּשֶׁלּוֹ, וּפוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ מִשֶּׁלּוֹ

וְאֵינוֹ רוֹצֶה בְּחֶלְקוֹ, בַּמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, בְּאוֹר בַּת זוּג שֶׁלּוֹ

עַל כֵּן הִיא גַּם הִיא פּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ מִמֶּנּוּ, וּמִתְרַחֶקֶת מִמֶּנּוּ

כְּמוֹ שֶׁהוּא הִתְרַחֵק אֶת עַצְמוֹ, וּפָנָה מִמֶּנָּה

'מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהִיא מַמְתֶּנֶת לְאִישׁ

כָּל זְמַן שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהִנָּשֵׂא לָהּ, הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לוֹ

כֵּיוָן שֶׁהִפְלִיג אֶת דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה, אַף הִיא הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר'

עַל כֵּן אִם אֵין לְהַגַּזְלָן אִשָּׁה, יוּכַל לְאַבֵּד בַּת זוּג שֶׁלּוֹ

וְגַם יוּכַל הַגַּזְלָן לִפְעָמִים לִגְזל מֵחֲבֵרוֹ, אֲפִילּוּ הַבַּת זוּג שֶׁל הַנִּגְזָל

וְהַכּל לְפִי תּקֶף וְחֹזֶק תַּאֲוָותוֹ וְחִשְׁקָוֹ וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּהִרְהוּר וּבְמַעֲשֶׂה

עַד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְגַּבֵּר וְיִקַּח גַּם בַּת זוּג שֶׁל חֲבֵרוֹ הַנִּגְזָל

כִּי מֵאַחַר שֶׁהִתְגַּבֵּר וְגָזַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא אוֹר נֶפֶשׁ בַּת זוּגוֹ כַּנַּ"ל

עַל כֵּן לִפְעָמִים נִמְשֶׁכֶת הִיא בְּעַצְמָהּ גַּם כֵּן אַחַר הַמָּמוֹן שֶׁגָּזַל זֶה הַגַּזְלָן מִבַּעְלָהּ

וְעַל כֵּן לִפְעָמִים הַגַּזְלָן גּוֹזֵל גַּם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ

עַל יְדֵי הַמָּמוֹן שֶׁגָּזַל מִמֶּנּוּ בְּיָדַיִם, אוֹ עַל יְדֵי חֶמְדָּה

כִּי דַּע, כִּי גַּם עַל יְדֵי חֶמְדָּה וְתַאֲוָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְמָמוֹן חֲבֵרוֹ

גַּם עַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְגָזְלוֹ

כִּי הַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר

[לְקַמָּן בְּסִימָן קצג ובשיחות הר"ו סימן ח' וסימן ס"ב]

וְעַל כֵּן יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיֶה לְהָאָדָם מָמוֹן גְּזֵלָה, אַף שֶׁלּא גָּזַל כְּלוּם בְּיָדַיִם

וְזֶהוּ הָאִסּוּר הַלָּאו הֶחָמוּר שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, לא תַחְמד

כִּי הַחֶמְדָּה בְּעַצְמָהּ הוּא אִסּוּר חָמוּר מְאד רַחֲמָנָא לִצְלָן

כִּי יֵשׁ כּחַ בְּהַחֶמְדָּה לִגְזל מִמֶּנּוּ מָמוֹנוֹ וְנֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כַּנַּ"ל

וְעַל כֵּן יֵשׁ אִסּוּר אֲפִילּוּ בְּמַחֲשָׁבָה לִשְׁלחַ יָד בְּפִקָּדוֹן

כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּבָבָא מְצִיעָא: 'הַחוֹשֵׁב לִשְׁלחַ יָד בְּפִקָּדוֹן'

כִּי הַפְּלֻגְתָּא הִיא רַק אִם חַיָּב עַל זֶה, כְּמוֹ הַשּׁוֹלֵחַ יָד מַמָּשׁ

אֲבָל אִסּוּר יֵשׁ בְּוַדַּאי לְכֻלֵּי עָלְמָא, כַּנַּ"ל

וְהִנֵּה, לִפְעָמִים הַגַּזְלָן הוּא בִּבְחִינַת מְמָאֵס בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים, וְחוֹמֵד אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ כַּנַּ"ל

וְלִפְעָמִים רוֹצֶה בִּשְׁנֵיהֶם, שֶׁרוֹצֶה אֶת מָמוֹנוֹ, וְחָפֵץ גַּם בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ

וְזֶה בְּחִינַת 'מַכְנִיס צָרָה בְּתוֹך בֵּיתוֹ'

"וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיך אַל תִּבְגּד, כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח"

הַכַּוָּנָה, אִם אֵין דַּי לְך בְּחֶלְקְך, וְאַתָּה שׂוֹנֵא אֶת מָמוֹנְך שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לְך

עַל כֵּן שַׁלַּח

הַיְנוּ שֶׁתַּעֲשֶׂה תַּקָּנָה לָזֶה, שֶׁתִּתֵּן צְדָקָה שֶׁהִיא בְּחִינוֹת שַׁלַּח

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שַׁלַּח לַחְמְך עַל פְּנֵי הַמָּיִם"

כְּמָה שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל 'אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצֻמְצָמִין, יַעֲשֶׂה מֵהֶם צְדָקָה'

כִּי מַה שֶּׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצֻמְצָמִין, הוּא מֵחֲמַת הִתְגַּבְּרוּת הַקְּלִיפּוֹת עַל הַנֶּפֶשׁ

בְּחִינַת נוּקְבָא, בִּבְחִינַת: "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת"

וְעַל יְדֵי שֶׁמִּתְגַּבְּרִים הַקְּלִיפּוֹת עָלֶיהָ, הֵם יוֹנְקִים מִמֶּנָּה וּמְחַסְּרִים אוֹרָהּ

וְעַל יְדֵי זֶה אֵין לוֹ מָמוֹן

אֲבָל עַל יְדֵי צְדָקָה, הוּא מוֹצִיאָהּ מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת

כִּי "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת", הַיְנוּ מִמַּה שֶּׁהָיָה מִקּדֶם "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת"

וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי צְדָקָה יוּכַל לְתַקֵּן מָמוֹנוֹ

בְּחִינוֹת אֵשֶׁת נְעוּרָיו, וְלא לִבְגּד בָּהּ

וְזֶה, כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח

וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי צְדָקָה יוּכַל לְתַקֵּן מָמוֹן גְּזֵלָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ

הַיְנוּ שֶׁגְּזָלוֹ עַל יְדֵי חֶמְדָּה

כִּי גְּזֵלָה מַמָּשׁ אֵין לָהּ תִּקּוּן עַד שֶׁיָּשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה

וְכֵן אִם גָּזַל אֶת הָרַבִּים, צָרִיך לַעֲשׂוֹת בְּהַמָּמוֹן שֶׁגָּזַל, צָרְכֵי רַבִּים

אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן גְּזֵלָה עַל יְדֵי חֶמְדָּה כַּנַּ"ל

זֶה יָכוֹל לְתַקֵּן עַל יְדֵי צְדָקָה

שֶׁעַל יְדֵי צְדָקָה יִתְקַיֵּם כָּך

הַיְנוּ שֶׁיִּתְקַיֵּם אֶצְלוֹ מָמוֹנוֹ, אַף שֶׁהִיא שֶׁל גְּזֵלָה עַל יְדֵי הַחֶמְדָּה

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק

"וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה"

צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה

הַיְנוּ, שֶׁעַל יְדֵי צְדָקָה נִתְתַּקֵּן הַגְּזֵלָה, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה

כִּי הוּא בְּחִינַת גּוֹזֵל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וְנוֹטֵל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ כַּנַּ"ל

עַל כֵּן הוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּחָה שֶׁל תַּעֲרוֹבוֹת

וְעַל יְדֵי צְדָקָה, נִתְתַּקֵּן שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּך

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ 'מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה'

וְזֶה: "וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְזִקַּק אתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף"

הַיְנוּ שֶׁיְּצָרֵף וִיזַקֵּק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב שֶׁהוּא שֶׁל גְּזֵלָה כַּנַּ"ל

שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה כַּנַּ"ל

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

'הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן הָוְיָן לֵהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים'

כִּי כְּשֶׁנְּשָׂאָהּ לְשֵׁם מָמוֹן, וּפוֹנֶה עַצְמוֹ לְהַמָּמוֹן, הוּא שׁוֹטֶה וּכְסִיל

כִּי "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמאלוֹ"

הַיְנוּ שֶׁהֶחָכָם כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה הוּא פּוֹנֶה לִימִינוֹ

הַיְנוּ לְהַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת יָמִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ"

הַיְנוּ, שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה

כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל 'הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה נוֹשֵׂא אִשָּׁה' וְכוּ'

אֲבָל 'לֵב כְּסִיל לִשְׂמאלוֹ' שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בִּשְׁבִיל מָמוֹן

שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׂמאל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בִּשְׂמאלָה עשֶׁר וְכָבוֹד"

וְנִמְצָא כְּשֶׁנּוֹשֵׂא לְשֵׁם מָמוֹן הוּא כְּסִיל וּפוֹגֵם וְאוֹבֵד דַּעְתּוֹ

וְעַל כֵּן הַוְיָן לֵהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים

מֵאַחַר שֶׁפָּגַם הַדַּעַת שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים הַבָּנִים

וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁפּוֹנֶה עַצְמוֹ לְהַמָּמוֹן, מִזֶּה נַעֲשִׂים שׂוֹנְאִים

כִּי עִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַשִּׂנְאָה, הוּא בָּא מִבִּלְבּוּל וַעֲכִירַת הַמּחַ

כִּי אַהֲבָה תְּלוּיָה בְּדַעַת וָשֵׂכֶל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "תַקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְלא לָהּ, כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹקַּ חָכְמָה"

הַיְנוּ, שֶׁאֵין לָהּ אַהֲבָה עַל בָּנֶיהָ, זֶה בָּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהּ חָכְמָה

וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲכִירַת הַמּחַ

מִזֶּה יוֹנְקִים וּמִתְגַּבְּרִים הַשּׂוֹנְאִים

וּכְפִי הַבִּלְבּוּל וְהָעֲכִירוּת שֶׁל הַמּחַ עַל יְדֵי תַּאֲוָות מָמוֹן

כֵּן הִתְגַּבְּרוּת הַשּׂוֹנְאִים

וְלִפְעָמִים נַעֲשִׂים מִזֶּה שׂוֹנְאֵי חִנָּם

כִּי לְפִי תַּאֲוָותוֹ וּפְנִיָּתוֹ לְמָמוֹן

כֵּן נַעֲשֶׂה כְּסִיל

וְכֵן נִתְעַכֵּר מחוֹ

וְכֵן מִתְגַּבְּרִים הַשּׂוֹנְאִים

וְכָל זְמַן שֶׁהָעֲכִירוּת בְּתוֹך הַמּחַ אֲזַי הַשּׂוֹנְאִים הַמִּתְגַּבְּרִים מִשָּׁם

הַיְנוּ מֵהָעֲכִירוּת הַמּחַ

הֵם גַּם כֵּן שׂוֹנְאִים בְּדַעַת וּבְמחַ

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם טַעַם עַל שִׂנְאָתָם

אַף שֶׁהַדַּעַת הַזֶּה הוּא בְּחִינוֹת עֲכִירוּת הַמּחַ

כִּי עִקַּר הַשִּׂנְאָה הוּא רַק מֵעֲכִירַת הַמּחַ

עִם כָּל זֶה יֵשׁ לָהֶם עַל כָּל פָּנִים טַעַם עַל שִׂנְאָתָם

מֵאַחַר שֶׁהָעֲכִירוּת עֲדַיִן בְּתוֹך הַמּחַ

אֲבָל דַּע, שֶׁלִּפְעָמִים חוֹשֵׁק כָּל כָּך לְמָמוֹן

וְנַעֲשֶׂה כָּל כָּך כְּסִיל

עַד שֶׁאֵין הַמּחַ יָכוֹל לִסְבּל כְּלָל הָעֲכִירוּת

עַד שֶׁיּוֹצֵא בִּבְחִינוֹת שְׂעָרוֹת

כִּי שְׂעָרוֹת הֵם מוֹתְרֵי מחִין כַּיָּדוּעַ

וְאָז גַּם הַשּׂוֹנְאִים הַבָּאִים מִשָּׁם

הַיְנוּ מֵהָעֲכִירוּת הַזּאת, מִבְּחִינַת מוֹתְרֵי מחִין, מִבְּחִינַת שְׂעָרוֹת, הֵם שׂוֹנְאֵי חִנָּם

כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם טַעַם עַל שִׂנְאָתָם

מֵאַחַר שֶׁאֵינָם בָּאִים אֲפִילּוּ מֵהָעֲכִירוּת שֶׁבְּתוֹך הַמּחַ

רַק מִמּוֹתְרֵי מחִין מִבְּחִינַת שְׂעָרוֹת

עַל כֵּן אֵין לָהֶם שׁוּם טַעַם וָדַעַת, אֲפִילּוּ שֶׁל עֲכִירַת מחַ, עַל שִׂנְאָתָם

וְהֵם רַק שׂוֹנְאֵי חִנָּם

וְזֶה בְּחִינוֹת: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת ראשִׁי שׂוֹנְאֵי חִנָּם"

כִּי שׂוֹנְאֵי חִנָּם בָּאִים מִבְּחִינַת שְׂעָרוֹת מוֹתְרֵי מחִין כַּנַּ"ל.

אֲבָל הֶחָכָם, אַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּם כֵּן מוֹתְרֵי מחִין, בְּחִינַת שְׂעָרוֹת

דַּע, שֶׁהֶחָכָם, בְּחִינוֹת מוֹתְרֵי מחִין וּשְׂעָרוֹת שֶׁלּוֹ, הֵם בְּחִינַת שַׁעַר בְּיָמִין עַל הַשִּׁין

שֶׁמּוֹתְרֵי מחִין שֶׁלּוֹ, הֵם בְּחִינַת שְׁעָרִים

שֶׁפּוֹתֵחַ בָּהֶם שַׁעֲרֵי הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

כִּי מֵחֲמַת שֶׁמּחוֹ בְּעַצְמוֹ, אִי אֶפְשָׁר לְהָעוֹלָם לְסָבְלוֹ לְקַבֵּל מֵאוֹרוֹ

הוּא צָרִיך לְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְכַּסּוֹת עַצְמוֹ, וּלְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ לִדְבָרִים קְטַנִּים וּנְמוּכִים

כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ

כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח לָהֶם שַׁעֲרֵי הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע לְקָרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך

"שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים, וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק"

שֶׁכְּדֵי לִשְׁחוֹת וּלְהַכְנִיעַ הָרָעִים לִפְנֵי הַטּוֹבִים

צָרִיך לְהָבִיא הָרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ אֵצֶל הַצַּדִּיק, בְּחִינַת מוֹתְרֵי מחִין, בְּחִינַת שְׂעָרוֹת

שַׁעַר בְּיָמִין שְׂעָרוֹת מַמָּשׁ בִּשְׂמאל

וְזֶה בְּחִינַת "לֵב חָכָם לִימִינוֹ, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמאלוֹ"

וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַזַ"ל: 'הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אֵלִיָּהוּ כּוֹפְתוֹ' וכוּ'

כִּי כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ

בְּוַדַּאי אֵינוֹ מִתְרַצֶּה בְּחֶלְקוֹ, בְּמָמוֹנוֹ בְּאֵשֶׁת נְעוּרָיו

וּבוֹחֵר בַּמֶּה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵינָהּ הֲגוּנָה לוֹ

וְעַל יְדֵי זֶה הוּא בְּחִינַת מוֹתָרוֹת, בְּחִינַת שְׂעָרוֹת כַּנַּ"ל

עַל כֵּן אֵלִיָּהוּ מְמֻנֶּה עַל זֶה לְעָנְשׁוֹ

כִּי הוּא "בַּעַל שֵׂעָר", שֶׁמְּמֻנֶּה עַל זֶה, עַל בְּחִינַת שְׂעָרוֹת, לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דִּין

'אֵלִיָּהוּ כּוֹפְתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא רוֹצְעוֹ'

זֶה בְּחִינַת מחִין, וּבְחִינַת מוֹתְרֵי מחִין

"מֶלֶך אָסוּר בָּרְהָטִים", בְּרַהֲטֵי מחִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּפִילִּין כַּמּוּבָא

'רוֹצְעוֹ', זֶה בְּחִינַת מוֹתְרֵי מחִין, בְּחִינַת רְצוּעוֹת, שֶׁהֵן בְּחִינַת מוֹתְרֵי מחִין

[זאת הַתּוֹרָה שֶׁל חֹמֶר אִסּוּר גְּזֵלָה, וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּסִימָן ס"ח הַקּוֹדֵם מֵעִנְיַן פְּגַם הַכַּעַס שֶׁמַּפְסִיד הָעֲשִׁירוּת, שְׁנֵי הַתּוֹרָה אֵלּוּ, יֵשׁ לָהֶם חִבּוּר וְשַׁיָּכוּת זֶה לָזֶה, כַּמּוּבָן לְמַשְׂכִּיל. וְהֵם מְחֻבָּרִים יַחַד בְּתוֹך הַתּוֹרָה שֶׁל הֵיכַל הַקּדֶשׁ שֶׁבְּסִימָן נ"ט, כִּי שָׁם הוּבְאוּ שְׁנֵי עִנְיָנִים אֵלּוּ בְּקִצּוּר בְּתוֹך הֶמְשֵׁך הַתּוֹרָה הַהִיא]
רוח הסערה שהפכה מישוב למדבר - בבעל תפילה - חלק 2
...- חלק 2 * רוח הסערה שהפכה מישוב למדבר - בבעל תפילה - חלק 1. בכל מקרה, העולה מכל האמור לעיל, הוא כי מקום ישוב היינו העניין של שלמות ישוב הדעת, היינו בחינת מ"ש רבי נחמן מברסלב כאן breslev.eip.co.il/?key=69 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כא - עתיקא טמיר וסתים וזה שאמרו חכמינו ז"ל, שלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם 'על ראשיהם' הצרך לומר כי לעתיד יתבטל הבחירה וזה צדיקים יושבים שהישיבה הוא מורה על העדר הבחירה כמו: "יושב בשמים" שהוא מורה על העדר ההשתנות כי התנועה מורה על השתנות מרצון אל רצון והישיבה מורה...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה פב - הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים
...פב - הנעלבים ואינם עולבים [לשון החברים] איתא בגמרא: הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגבורתו" הנה נודע כי יש שלש קליפות רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת וקלפת נגה, היא בין השלש קליפות ובין הקדשה ולפעמים נכללת בקדשה, ולפעמים נכללת בקלפה והיא בבחינת נשמת העשוקים [ודי למבין] וזהו בחינת סדרי בראשית שלש שני ערלה, כנגד השלש קליפות הנ"ל ורבעי הוא כנגד נגה והוא בחינות חשמ"ל כי לפעמים נכללת במ"ל אורות וזהו סוד מילה כי יש שלש עורות, הם שלש קליפות ועור דק רביעי...
שיחות הר"ן - אות א
...הר"ן - אות א "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים" דוד המלך, עליו השלום, אמר "כי אני ידעתי" אני ידעתי דיקא כי גדלת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדלתו יתברך שהיה לו אתמול ועל כן אמר: "כי אני ידעתי", אני ידעתי דיקא כי אי אפשר לספר כלל ואמר: שמה שכתוב אחריו: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ" וכו' הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח "כי אני ידעתי" כי כונתו באלו הדברים...
ספר המידות - קליפה
...מכניעים את הקליפות. ב. שמירה ליולדת, שתכתב על קלף פסוק: "ה' רמה ידך בל יחזיון". ג. בחרבות קליפות שכיחים. ד. הנר מכניע שליטת הקליפות. ה. מזלו של אדם שומר את האדם מלהיות נזוק. ו. השבעה קולות שאמר דוד על המים, בדבורן מכניעין הרוח רעה. ז. מזיקין מצויים בבורות כמו שמצויין בשדות. ח. מקום שאין בני אדם מצויין, שכיחים שם שדים אפילו ביום, אבל בעיר אפילו בלילה לא חישינן. ט. לצד צפון השדים נגלים לבני אדם מאד. י. סגלה להבריח רוח הטומאה, לקרות פרשת נח. יא. כשמדבר עם רשע, על ידי הבל פיו נתגשם. חלק שני א. יש שדים...
האם רבי נחמן לא טעם טעם חטא?
...חטא? שאלה: שמעתי שרבי נחמן לא טעם טעם חטא. והשאלה שלי היא: 1 - האם זה נכון? ומה המקור לכך? 2 - הרי כתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אז כיצד מסתדר עניין זה? תודה תשובה: לא ידוע לי על מקור כלשהו לכך שרבי נחמן אמר על עצמו שהוא לא טעם טעם חטא. ואדרבה אין דבר כזה לא לטעום טעם חטא. רבי נחמן כותב בפירוש: כאן: breslev.eip.co.il/?key=515 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רמה - דע שיש חדרי תורה ודע שכל אדם קדם שמשיג בתורה השגה של אמת צריך לילך בהכרח דרך אלו היכלות התמורות אבל הכלל שאסור לטעות בעצמו לסבר...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה עג - מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה, יִהְיֶה רָגִיל בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים
...יהיה רגיל באמירת תהלים מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים כי אמירת תהלים מסגל לתשובה כי יש נון שערי תשובה ומ"ט שערים יכול כל אדם לכנס בהם ולהשיגם אך שער החמשים הוא בחינת התשובה של השם יתברך בעצמו, כביכול כי גם אצלו יתברך מצינו בחינת תשובה, כמו שכתוב: "שובו אלי ואשובה אליכם" ואלו המ"ט שערי תשובה הם בחינת מ"ט אותיות שיש בשמות שנים עשר שבטי יה כי כל שער ושער יש לו אות ממ"ט אותיות השבטים והנה הכל חפצים ליראה את שמך ואף על פי כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה כי יש אחד שאין לו התעוררות כלל
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קלג - וְארַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נגַהּ
...ח"א - תורה קלג - וארח צדיקים כאור נגה וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום כי השמש בעצמה מאירה במקומה בשוה בתחלת היום ובאמצע היום רק המניעה הוא מחמת הארץ המפסקת בין בני אדם ובין השמש על כן אין האור מתפשט כל כך בתחלת היום רק מקצת מקצת עד שנתפשט על הארץ כן הצדיק הוא בעצמו מאיר תמיד רק המניעה מחמת המקבלים והמניעה הוא מחמת הארץ המפסקת, הינו העולם הזה כי בני אדם משקעים בעולם הזה ועל כן אינם יכולים לקבל אור הצדיק והוא ענין שאמרו בגמרא על פסוק: "מגלה עפה כד עיפת לה וכו' כד קלפת לה" וכו' נמצא כל...
שיחות הר"ן - אות רטז - להתרחק מחקירות ולהתחזק באמונה
...עין אלשיך על משלי ובפרט בקפיטל ז' בדרך שלישי שם מרחיב הדבור והאזהרה להתרחק מהם ועין שם, כי מדבר שם בדרך צחות ונפלא, ומסביר הדבר איך הם מטעים את העולם שבתחלה אינם מגלים האפיקורסות והכפירות שלהם רק מראים המתיקות המדמה הנראה בתחלה בדרכיהם הרעים עין שם וזהו "כי נפת תטפנה שפתי זרה" וכו' ופרש רש"י אפיקורסות "ואחריתה מרה כלענה" וכו' עין שם והכלל שכל האזהרות של משלי להתרחק מאשה זרה כונתו על חכמות החיצוניות שנקראת אשה זרה כנגד חכמת התורה שנקראת אשת חיל ומי שבקי בהם ובדרכיהם ואיך הם מטעין את העולם בפרט
סיפורי מעשיות - מעשה ב - מעשה ממלך וקיסר / מעשה במלך וקיסר
...וקיסר מעשה בקיסר אחד, שלא היה לו בנים גם מלך אחד לא היה לו בנים ונסע הקיסר על הארץ לשוטט לבקש אולי ימצא איזה עצה ותרופה להוליד בנים גם המלך נסע כמו כן ונזדמנו שניהם לפנדק אחד, ולא היו יודעים זה מזה והכיר הקיסר בהמלך, שיש לו נמוס [של מלכות] ושאל אותו והודה לו שהוא מלך גם המלך הכיר בקיסר גם כן, והודה לו גם כן והודיעו זה לזה שנוסעים בשביל בנים ונתקשרו שניהם באם שיבואו לביתם ויולידו נשותיהם זכר ונקבה באפן שיהיו יכולים להתחתן אזי יתחתנו בין שניהם ונסע הקיסר לביתו והוליד בת והמלך נסע לביתו והוליד בן וההתקשרות...
שיחות הר"ן - אות פד
שיחות הר"ן - אות פד "ואל תאמר שהשאול והקבר בית מנוס לך" כי בעולם הזה שיש להאדם טרדות ועל הפרנסה יכול להיות שיעקץ וינשך אותו פרעוש והוא לא ירגיש מחמת שמחשבתו טרודה באיזה מחשבה של פרנסה וכיוצא אבל שם בקבר שאז אין להאדם שום טרדא ושום מחשבה אחרת אז הוא שומע אפילו הרחישה וההלוך של התולעים איך הם רוחשים ובאים אליו ומרגיש הצער של כל נשיכה ונשיכה ואין שום דבר שיטרידהו וימנעהו מגדל צערו הקשה רחמנא לצלן
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2344 שניות - עכשיו 23_02_2026 השעה 22:37:24 - wesi2