ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה נד - וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים... ההתגלות מתלבש בעצם בזה העולם כי אם הארה שמאיר בבחינת רגלין אבל בחינת רגלין, מתגלין בעצם בזה העולם וכל יום יש בו מחשבה דבור ומעשה והקדוש ברוך הוא מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום שהזמין לו השם יתברך הן מלאכה או משא ומתן וכל מה שמזמין לו השם יתברך בכל יום צריך להעמיק ולהגדיל מחשבתו בזה כדי להבין רמיזותיו של השם יתברך אך ההגדלות השכל בזה, צריך להיות במדה שלא ... שאפילו הצדיק והחכם שיש לו מח גדול עד שיכול להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר בכל יום, אפילו בעסקי חל ועל ידי זה הוא יכול לעבד את השם יתברך בכל הדברים שבעולם אפילו בעסקי חל ואם ... מאד" [כי תפילין, הם בחינת מחין כידוע הינו בחינת הגדלת השכל להבין כל הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל יום כנ"ל] וציצית, הוא בחינת הצמצום הנ"ל, שהוא בחינת מאד הנ"ל כמו שכתוב בזוהר, שהוא בחינת צמצום ועל כן ציצית ... ומה שמחזר הכח המדמה לשרות על פי שונה הלכות הוא מפני שהוא נברא בערב שבת בין השמשות וקדש עליו היום ולא נברא לו גוף כמו שכתוב בזוהר על פסוק "אשר ברא אלהים לעשות" שמבאר שם, שהקליפות שהם בחינת הכח המדמה נבראו בערב שבת בין השמשות ובתוך כך קדש עליו היום ונשארו רוח בלא גוף וכו' עין שם ועל כן זה הכח המדמה, שהוא בחינת הקליפות, שהוא רוח בלא גוף ... האלוהים, וממהר האלוהים לעשותו זה בחינת: "אשר ברא אלהים לעשות" הנ"ל שהיה נכון הכל ערב שבת בין השמשות וקדש היום, ומהר אלהים לעשותו בלא גוף ומחמת זה הוא מחזיר תמיד לשרות על השונה הלכות כנ"ל וזה, "חלום פרעה אחד ... ומקים בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ"ל וזהו, ויהי מקץ שנתים ימים הוא בחינת מוציאי דבה, הנאמר בהם: "יום לשנה יום לשנה" שעל ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדשה שהוא בחינת: "וקמץ הכהן" כנ"ל מקץ, שהוא בחינת פגם הקמץ ופרעה ...