breslev.eip.co.il/?key=557 - חיי מוהר"ן - פא - סיפורים חדשים
מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד שֶׁבָּנָה לְעַצְמוֹ פָּלָטִין
וְקָרָא לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים
וְצִוָּה אוֹתָם שֶׁיְּצַיְּרוּ אֶת הַפָּלָטִין שֶׁלּוֹ
וְחִלֵּק לָהֶם אֶת הַפָּלָטִין לִשְׁנֵי חֲלָקִים.
הַיְנוּ שֶׁמֶּחֱצָה הַפָּלָטִין יִהְיֶה מֻטָּל עַל הָאֶחָד לְצַיְּרוֹ
וּמֶחֱצָה הַשֵּׁנִי יִהְיֶה מֻטָּל עַל הַשֵּׁנִי לְצַיְּרוֹ.
וְקָבַע לָהֶם זְמַן שֶׁעַד אוֹתוֹ הַזְּמַן מְחֻיָּבִים הֵם לְצַיְּרוֹ
וְהָלְכוּ לָהֶם אֵלּוּ הַשְּׁנֵי אֲנָשִׁים.
וְהָלַךְ אֶחָד מֵהֶם וְיָגַע וְטָרַח מְאד וְלִמֵּד עַצְמוֹ זאת הָאָמָּנוּת שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר הֵיטֵב הֵיטֵב
עַד שֶׁצִּיֵּר אֶת חֶלְקוֹ שֶׁהָיָה מֻטָּל עָלָיו בְּצִיּוּר יָפֶה וְנִפְלָא מְאד.
וְצִּיֵּר שָׁם חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּצִיּוּרִים נִפְלָאִים וְנָאִים מְאד.
וְהַשֵּׁנִי לא שָׂם אֶל לִבּוֹ גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְלא עָסַק בָּזֶה כְּלָל.
וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ סָמוּךְ לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לִגְמר מְלַאכְתָּם
הִנֵּה הָרִאשׁוֹן כְּבָר גָּמַר מְלַאכְתּוֹ וְאָמָּנוּתוֹ בְּחֶלְקוֹ בְּצִיּוּר נָאֶה וְנִפְלָא מְאד.
וְזֶה הַשֵּׁנִי הִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ מַה זּאת עָשָׂה שֶׁכִּלָּה הַזְּמַן בְּהֶבֶל וָרִיק וְלא חָשׁ לִגְזֵרָא דְמַלְכָּא.
וְהִתְחִיל לַחֲשׁב מַחֲשָׁבוֹת מַה לַּעֲשׂוֹת
כִּי בְּוַדַּאי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים הַמּוּעָטִים הַסְּמוּכִים לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל
אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן עוֹד לִלְמד לְעַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת אָמָּנוּת הַצִּיּוּר, לְצַיֵּר חֶלְקוֹ בְּזֶה הַזְּמַן הַמּוּעָט
כִּי הָיָה סָמוּךְ מְאד לַמּוֹעֵד הַקָּבוּעַ לָהֶם.
וְנִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ וְהָלַךְ וְהֵטִיחַ כָּל חֶלְקוֹ בִּמְשִׁיחַת סַמָּנִין [סוּג צֶבַע] וְעָשָׂה פָּאקִיסְט שָׁחוֹר עַל כָּל חֶלְקוֹ. וְהַפָּאקִיסְט הָיָה כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא [מראה] מַמָּשׁ
שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְרָאוֹת בּוֹ כְּמוֹ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מַמָּשׁ
וְהָלַךְ וְתָלָה וִילוֹן לִפְנֵי חֶלְקוֹ
לְהַפְסִיק בֵּין חֶלְקוֹ וּבֵין חֵלֶק חֲבֵרוֹ.
וַיְהִי כִּי הִגִּיעַ מוֹעֵד הַקָּבוּעַ שֶׁקָּבַע לָהֶם הַמֶּלֶךְ
הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת תַּבְנִית מְלַאכְתָּם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֵלּוּ הַיָּמִים.
וְרָאָה חֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְצֻיָּר בְּצִיּוּרִים נָאִים וְנִפְלָאִים מְאד
וּמְצֻיָּרִים שָׁם בְּחֶלְקוֹ צִפֳּרִים וְכוּ' בִּדְרָכִים נִפְלָאִים מְאד.
וְחֵלֶק הַשֵּׁנִי הָיָה תָּלוּי בְּוִילוֹן וְחֹשֶׁךָ תַּחְתָּיו וְאֵין רוֹאִין שָׁם מְאוּמָה.
וְעָמַד הַשֵּׁנִי וּפֵרַשׂ אֶת הַוִּילוֹן וְהִזְרִיחַ הַשֶּׁמֶשׁ
וּבָאוּ וְהֵאִירוּ כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם בְּחֶלְקוֹ
מֵחֲמַת שֶׁהָיָה שָׁם הַפָּאקִיסְט שֶׁהָיָה מֵאִיר כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא.
עַל כֵּן כָּל הַצִּפֳּרִים הַמְצֻיָּרִין בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וּשְׁאָר כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם נִרְאוּ בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ
וְכָל מַה שֶּׁרָאָה הַמֶּלֶךְ בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן רָאָה גַּם כֵּן בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זֶה.
וְנוֹסַף לָזֶה שֶׁגַּם כָּל הַכֵּלִים הַנִּפְלָאִים וְכָל הַקְּרִידֶנְצְן [רְהִיטִים] וְכַיּוֹצֵא שֶׁהִכְנִיס הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ הַפָּלָטִין
כֻּלָּם נִרְאוּ גַּם כֵּן בְּחֵלֶק הַשֵּׁנִי.
וְכֵן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה הַמֶּלֶךְ לְהַכְנִיס עוֹד כֵּלִים נִפְלָאִים לְתוֹךְ הַפָּלָטִין יִהְיוּ כֻּלָּם נִרְאִים בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי
וְהוּטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְכוּ'.
הנ"ל מרמז על 2 בחינות ציירים היינו בני אדם. יצירה לטב ויצירה לביש. כי הלב והחוכמה שבלב הם בחינת ציירים כמובא כאן: breslev.eip.co.il/?key=321 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה מט - לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אהֶל בָּהֶם וְהוּא כְּחָתָן יצֵא מֵחֻפָּתוֹ וְכוּ'
והעניין הוא כי יש 2 סוגי בני אדם.
יש את האדם שיוצא ידי חובתו ומקיים את כל מצוות המלך ככתבן וכלשונן. והוא אפילו משקיע בכך ועושה זאת במקצועיות רבה וכולי. ובוודאי שמגיע לו על כך שכר וכולי.
אך יש גם אדם אחר שהוא דווקא לא קיים את דברי המלך, אבל יש לו בחינה אחרת שמיוחדת רק לו, והיא "ענווה". היינו בחינת "אין" בשלמות, היינו שהוא בדרגת ביטול כ"כ גדולה שבה המלך עושה איתו כרצונו, שלזה זוכה רק מי שהגיע לביטול הבחירה ממש.
ואצל אדם כזה, למרות שכלפי חוץ הוא התרשל לגמרי מלקיים את מצוות המלך, אף על פי כן יש לו ענווה כלפי המלך, והמלך יכול לעשות איתו כרצונו.
כי אצל הצייר הראשון, הוא צייר ציור מאוד יפה, אך הוא הגביל את המלך לציור שלו דווקא. אך הצייר השני לעומתו, אומנם לא צייר שום ציור, אך הוא כיבד את המלך דייקא בכך שהוא מאפשר למלך לצייר כרצונו...
וכעין זה מובא גם במספר מקומות, כי על האדם לזכך את הפנים שלו שהוא יהיה שקוף כ"כ כמו מראה, שכל מי שיסתכל בו יראה את עצמו. שזו גם בחינת המנורה של החסרונות, שזה כל אחד ראה את חסרונו. והכל עניין אחד.
מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד שֶׁבָּנָה לְעַצְמוֹ פָּלָטִין
וְקָרָא לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים
וְצִוָּה אוֹתָם שֶׁיְּצַיְּרוּ אֶת הַפָּלָטִין שֶׁלּוֹ
וְחִלֵּק לָהֶם אֶת הַפָּלָטִין לִשְׁנֵי חֲלָקִים.
הַיְנוּ שֶׁמֶּחֱצָה הַפָּלָטִין יִהְיֶה מֻטָּל עַל הָאֶחָד לְצַיְּרוֹ
וּמֶחֱצָה הַשֵּׁנִי יִהְיֶה מֻטָּל עַל הַשֵּׁנִי לְצַיְּרוֹ.
וְקָבַע לָהֶם זְמַן שֶׁעַד אוֹתוֹ הַזְּמַן מְחֻיָּבִים הֵם לְצַיְּרוֹ
וְהָלְכוּ לָהֶם אֵלּוּ הַשְּׁנֵי אֲנָשִׁים.
וְהָלַךְ אֶחָד מֵהֶם וְיָגַע וְטָרַח מְאד וְלִמֵּד עַצְמוֹ זאת הָאָמָּנוּת שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר הֵיטֵב הֵיטֵב
עַד שֶׁצִּיֵּר אֶת חֶלְקוֹ שֶׁהָיָה מֻטָּל עָלָיו בְּצִיּוּר יָפֶה וְנִפְלָא מְאד.
וְצִּיֵּר שָׁם חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּצִיּוּרִים נִפְלָאִים וְנָאִים מְאד.
וְהַשֵּׁנִי לא שָׂם אֶל לִבּוֹ גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְלא עָסַק בָּזֶה כְּלָל.
וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ סָמוּךְ לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לִגְמר מְלַאכְתָּם
הִנֵּה הָרִאשׁוֹן כְּבָר גָּמַר מְלַאכְתּוֹ וְאָמָּנוּתוֹ בְּחֶלְקוֹ בְּצִיּוּר נָאֶה וְנִפְלָא מְאד.
וְזֶה הַשֵּׁנִי הִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ מַה זּאת עָשָׂה שֶׁכִּלָּה הַזְּמַן בְּהֶבֶל וָרִיק וְלא חָשׁ לִגְזֵרָא דְמַלְכָּא.
וְהִתְחִיל לַחֲשׁב מַחֲשָׁבוֹת מַה לַּעֲשׂוֹת
כִּי בְּוַדַּאי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים הַמּוּעָטִים הַסְּמוּכִים לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל
אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן עוֹד לִלְמד לְעַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת אָמָּנוּת הַצִּיּוּר, לְצַיֵּר חֶלְקוֹ בְּזֶה הַזְּמַן הַמּוּעָט
כִּי הָיָה סָמוּךְ מְאד לַמּוֹעֵד הַקָּבוּעַ לָהֶם.
וְנִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ וְהָלַךְ וְהֵטִיחַ כָּל חֶלְקוֹ בִּמְשִׁיחַת סַמָּנִין [סוּג צֶבַע] וְעָשָׂה פָּאקִיסְט שָׁחוֹר עַל כָּל חֶלְקוֹ. וְהַפָּאקִיסְט הָיָה כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא [מראה] מַמָּשׁ
שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְרָאוֹת בּוֹ כְּמוֹ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מַמָּשׁ
וְהָלַךְ וְתָלָה וִילוֹן לִפְנֵי חֶלְקוֹ
לְהַפְסִיק בֵּין חֶלְקוֹ וּבֵין חֵלֶק חֲבֵרוֹ.
וַיְהִי כִּי הִגִּיעַ מוֹעֵד הַקָּבוּעַ שֶׁקָּבַע לָהֶם הַמֶּלֶךְ
הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת תַּבְנִית מְלַאכְתָּם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֵלּוּ הַיָּמִים.
וְרָאָה חֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְצֻיָּר בְּצִיּוּרִים נָאִים וְנִפְלָאִים מְאד
וּמְצֻיָּרִים שָׁם בְּחֶלְקוֹ צִפֳּרִים וְכוּ' בִּדְרָכִים נִפְלָאִים מְאד.
וְחֵלֶק הַשֵּׁנִי הָיָה תָּלוּי בְּוִילוֹן וְחֹשֶׁךָ תַּחְתָּיו וְאֵין רוֹאִין שָׁם מְאוּמָה.
וְעָמַד הַשֵּׁנִי וּפֵרַשׂ אֶת הַוִּילוֹן וְהִזְרִיחַ הַשֶּׁמֶשׁ
וּבָאוּ וְהֵאִירוּ כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם בְּחֶלְקוֹ
מֵחֲמַת שֶׁהָיָה שָׁם הַפָּאקִיסְט שֶׁהָיָה מֵאִיר כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא.
עַל כֵּן כָּל הַצִּפֳּרִים הַמְצֻיָּרִין בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וּשְׁאָר כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם נִרְאוּ בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ
וְכָל מַה שֶּׁרָאָה הַמֶּלֶךְ בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן רָאָה גַּם כֵּן בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זֶה.
וְנוֹסַף לָזֶה שֶׁגַּם כָּל הַכֵּלִים הַנִּפְלָאִים וְכָל הַקְּרִידֶנְצְן [רְהִיטִים] וְכַיּוֹצֵא שֶׁהִכְנִיס הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ הַפָּלָטִין
כֻּלָּם נִרְאוּ גַּם כֵּן בְּחֵלֶק הַשֵּׁנִי.
וְכֵן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה הַמֶּלֶךְ לְהַכְנִיס עוֹד כֵּלִים נִפְלָאִים לְתוֹךְ הַפָּלָטִין יִהְיוּ כֻּלָּם נִרְאִים בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי
וְהוּטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְכוּ'.
הנ"ל מרמז על 2 בחינות ציירים היינו בני אדם. יצירה לטב ויצירה לביש. כי הלב והחוכמה שבלב הם בחינת ציירים כמובא כאן: breslev.eip.co.il/?key=321 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה מט - לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אהֶל בָּהֶם וְהוּא כְּחָתָן יצֵא מֵחֻפָּתוֹ וְכוּ'
והעניין הוא כי יש 2 סוגי בני אדם.
יש את האדם שיוצא ידי חובתו ומקיים את כל מצוות המלך ככתבן וכלשונן. והוא אפילו משקיע בכך ועושה זאת במקצועיות רבה וכולי. ובוודאי שמגיע לו על כך שכר וכולי.
אך יש גם אדם אחר שהוא דווקא לא קיים את דברי המלך, אבל יש לו בחינה אחרת שמיוחדת רק לו, והיא "ענווה". היינו בחינת "אין" בשלמות, היינו שהוא בדרגת ביטול כ"כ גדולה שבה המלך עושה איתו כרצונו, שלזה זוכה רק מי שהגיע לביטול הבחירה ממש.
ואצל אדם כזה, למרות שכלפי חוץ הוא התרשל לגמרי מלקיים את מצוות המלך, אף על פי כן יש לו ענווה כלפי המלך, והמלך יכול לעשות איתו כרצונו.
כי אצל הצייר הראשון, הוא צייר ציור מאוד יפה, אך הוא הגביל את המלך לציור שלו דווקא. אך הצייר השני לעומתו, אומנם לא צייר שום ציור, אך הוא כיבד את המלך דייקא בכך שהוא מאפשר למלך לצייר כרצונו...
וכעין זה מובא גם במספר מקומות, כי על האדם לזכך את הפנים שלו שהוא יהיה שקוף כ"כ כמו מראה, שכל מי שיסתכל בו יראה את עצמו. שזו גם בחינת המנורה של החסרונות, שזה כל אחד ראה את חסרונו. והכל עניין אחד.