ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קלה - כִּי אֶקַּח מוֹעֵד
כי אקח מועד אני מישרים אשפט סגלה להנצל מגדלות, לכבד את הימים טובים, ולקבל יום טוב בשמחה ובהרחבת הלב כפי יכלתו כי משה רבנו, עליו השלום, על ידי שזכה לארבעים ותשעה שערי בינה, זכה להיות "ענו מאד מכל האדם" (במדבר י"ב) ויום טוב מחין דאמא, שהיא בינה ועל כן כשמקבל את היום טוב, שהיא בינה, זוכה לענווה יום טוב בגימטריא סג עם הי' אותיות כמובא בכונות, שהוא הפך גס רוח (עין תקונים מן זו"ח) כי יום טוב מבטל הגדלות כי טבע הקטנות שיתבטל לגבי גדלות ועל כן כשמקרב להצדיק נתבטל הגדלות כי על ידי אור הגדול של הצדיק נתבטל לגמרי וזהו בחינת (איוב כ"ט) : "ראוני נערים ונחבאו" הינו על ידי שרואים פני הצדיק נחבאים הקטנים כי הקטנות נתבטל לפני גדלות ועקר כח קדשת יום טוב הוא תלוי בצדיקים כמו שכתוב (ויקרא כ"ג) : "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם" ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (ראש השנה כד) : 'אל תקרי אתם אלא אתם' נמצא שהימים טובים תלויים בצדיקים ועל כן כשמקבל ומכבד את הימים טובים, ומקבל אור הגדול של יום טוב, שהוא בחינת צדיק כנ"ל נתבטל הגדלות שלו כי הקטנות בטל לגבי גדלות ועל כן 'חיב אדם להקביל פני רבו ברגל' כי עקר כח יום טוב תלוי בצדיקים. ובזה מישב שפיר מה שהקשו בגמרא (סכה דף כז:) : על רבי אליעזר שאמר משבח אני את העצלנים ברגל שנאמר: "ושמחת בחגך" והאמר רבי יצחק חיב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר: "מדוע את הולכת" וכו' עין שם היטב כי אף שהוא ברחוק מאה פרסה מרבו ביום טוב, ולא אזל ואתי ביומה, על כל זה הוא מחיב להקביל פני רבו ברגל הינו שיכיר פני רבו ברגל הינו שיכבד את היום טוב ויקבל אור הגדול של יום טוב, שהוא בחינת פני רבו וכו' כי עקר קדשת היום טוב תלוי בצדיקים כנ"ל וכשמקבל את היום טוב הוא מקבל פני רבו ממש ועל ידי זה נתבטל הגדלות, כי טבע הקטנות שיתבטל לגבי גדלות כנ"ל וזה פרוש כי אקח מועד, כשאקבל את הימים טובים אני מישרים אשפט, הינו שאזכה לענווה, שהוא בחינת 'מישרים אשפט' כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (חלין פט) : מאי דכתיב: "האמנם אלם" וכו' מה יעשה וכו' יכול אף בדברי תורה תלמוד לומר "צדק תדברון" יכול אפילו אם הגיס דעתו תלמוד לומר 'מישרים תשפטו בני אדם' וזה: "כי אקח מועד אני מישרים אשפט" על ידי שאקבל את המועדים, על ידי זה אזכה לענווה, שהוא בחינת 'מישרים אשפט' כנ"ל. וזהו גם כן ענין המבאר במקום אחר על פסוק: "ארץ אכלת יושביה" (לעיל בסימן קכט) כי הקטנות בטל לגבי גדלות, ונאכל ונתהפך למהות הצדיק עוד שמענו בענין זה, אם הוא מקשר להצדיק יוכל להרגיש קדשת יום טוב כי הצדיק הוא בחינת קדשת יום טוב כנ"ל והסימן על זה אם הוא מקשר להצדיק, הוא אם יש לו שפלות כי טבע הקטנות שיתבטל לפני גדלות כנ"ל ועקר ההתקשרות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה כמו שכתוב (בראשית מ"ד) : "ונפשו קשורה בנפשו", ותרגומו: 'חביבא לה כנפשה' וכמו שכתוב (שמואל א י"ח) : "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" ואהבתו את הצדיק יהיה יותר מאהבת נשים, כמו שכתוב (שמואל ב א) : "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" אזי על ידי ההתקשרות להצדיק, יכול לקבל קדשת יום טוב כנ"ל כי עקר יום טוב תלוי בצדיקים כי עקר בחינת יום טוב הוא, להעלות בחינת מלכות דקדשה מבין הקליפות לבטל מלכות ארבע מלכיות דסטרא אחרא כי מלכות נקראת ד"לת, בגין דלית לה מגרמה כלום כי 'אין מלך בלא עם', ונמצא דלית לה מגרמה כלום והמלכות דקדשה, שהיא בחינות דל"ת, נפלה ונעשה ממנה ארבע מלכיות דקלפה וביום טוב צריך להעלות המלכות דקדשה מהד' מלכיות דסטרא אחרא וזהו שכתוב (שם י"א) : "ויהי לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים" פרוש: יום טוב נקרא תשובת השנה כי כל הימים טובים הם ימי דין, כמו שכתוב (ראש השנה טז) : 'בארבעה פרקים העולם נדון בפסח וכו' וצריך לשוב בתשובה ועל ידי זה יוצא המלכות מבין הקליפות, ונתבטל ממשלתם כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יומא פו:) : 'גדולה תשובה שמקרבת את הגאלה' שנגאלין על ידי תשובה מהמלכות דקליפות וזהו "לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים" שאז יוצא מלכות דקדשה, שהיא בחינות דל"ת, מבין הקליפות ונתבטל כח הארבע מלכיות דסטרא אחרא ועקר לבטל כח מלכות עמלק, כי היא כוללת הארבע מלכיות כמו שכתוב (במדבר כ"ד) : "ראשית גוים עמלק" ועל כן כשהרג שמואל את אגג מלך עמלק, נאמר (שמואל א ט"ו) : "וישסף שמואל את אגג" ופרש רש"י: 'חתכו לארבע' שחתך הארבע מלכיות דסטרא אחרא, לבל יהיה להם כח וממשלה מהמלכות דקדשה, שהיא בחינות דל"ת כי העלה המלכות דקדשה מהם וזה נעשה ביום טוב כנ"ל וזהו "וישסף", וי"ו יוד הוא פעלה, ושרש התבה הוא שס"ף והוא ראשי תבות שבועות סוכות פסח, שהם הימים טובים שאז יוצא המלכות דקדשה כי הימים טובים הם ימי דין, שהיא בחינת יראה, בחינת מלכות כמו שכתוב (אבות פרק ג) : 'אלמלא מוראה של מלכות' ועל כן נאמר בעמלק (דברים כ"ה) : "ויזנב בך כל הנחשלים וכו' ולא ירא אלהים" כי עקר כחו היה מחמת שלא העלו את המלכות דקדשה, מחמת שלא היה להם יראת אלהים, שהוא בחינת מלכות כנ"ל. ועל כן בכל יום טוב יש ארבע מצוות בפסח ארבע כוסות בסוכות ארבעה מינים בשבועות למוד התורה שהוא בארבעה בחינות, אז ראה ויספר"ה הכינ"ה וגם חקר"ה (איוב כ"ח ועין בראשית רבה פרשה כ"ד תשא פרשה מם) כנגד המלכות, שהיא בחינת דל"ת, שיוצאת ביום טוב מבין הקליפות כנ"ל והתלמידי חכמים הם בחינת מלכות כמו שאמרו רז"ל (גטין סב) : מאן מלכי רבנן כי הם מעלים את המלכות, על כן עקר קדשת יום טוב נעשה על ידם וכשמקבלים קדשת יום טוב, יש לו ענווה ושפלות כנ"ל וזהו (משלי כ"ב) : "עקב ענווה יראת ה'", כי יראה הוא בחינת מלכות כנ"ל. ואברהם אבינו טרח גם כן על זה, ורדף ארבעת המלכים, להעלות מהם המלכות ויצא ממנו יצחק וישמעאל יעקב ועשו, כנגד ארבעה בנים אחד חכם וכו' [מן עוד שמענו עד כאן, כל זה מבאר היטב לעיל בהתורה מישרא דסכינא בסימן ל עין שם] ועל ידי זה נפתח רחמה של המקשה לילד כמובא ב"עץ חיים (שער ל"ה פרק ג) 'כשם שיש צירים ודלתות לבית כך יש צירים ודלתות לאשה' (בכורות מה) ומהשתי דלתין נעשה צורת ם' סתומה, ששם נוצר הולד וכו' עין שם וצריך לחתך הם' לשני דלתין, כדי שיצא הולד וזהו : "וישסף" חתכו לארבע שחתך המ"ם לשני דלתין [באור ענין זה של המקשה לילד, יתבאר במקום אחר]
כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפּט

סְגֻלָּה לְהִנָּצֵל מִגַּדְלוּת, לְכַבֵּד אֶת הַיָּמִים טוֹבִים, וּלְקַבֵּל יוֹם טוֹב בְּשִׂמְחָה וּבְהַרְחָבַת הַלֵּב כְּפִי יְכָלְתּוֹ

כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל יְדֵי שֶׁזָּכָה לְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי בִּינָה, זָכָה לִהְיוֹת "עָנָו מְאד מִכָּל הָאָדָם"

וְיוֹם טוֹב מחִין דְּאִמָּא, שֶׁהִיא בִּינָה

וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַיּוֹם טוֹב, שֶׁהִיא בִּינָה, זוֹכֶה לַעֲנָוָוה

יוֹם טוֹב בְּגִימַטְרִיָּא סג עִם הַי' אוֹתִיּוֹת כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת, שֶׁהוּא הֶפֶךְ גַּס רוּחַ

כִּי יוֹם טוֹב מְבַטֵּל הַגַּדְלוּת

כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת שֶׁיִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי גַדְלוּת

וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקרָב לְהַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת

כִּי עַל יְדֵי אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי

וזהו בחינת: "רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ"

הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁרוֹאִים פְּנֵי הַצַּדִּיק נֶחְבָּאִים הַקְּטַנִּים

כִּי הַקַּטְנוּת נִתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת

וְעִקַּר כּחַ קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הוּא תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם"

וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אַל תִּקְרֵי אתָם אֶלָּא אַתֶּם'

נִמְצָא שֶׁהַיָּמִים טוֹבִים תְּלוּיִים בַּצַּדִּיקִים

וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַבֵּל וּמְכַבֵּד אֶת הַיָּמִים טוֹבִים, וּמְקַבֵּל אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת צַדִּיק כַּנַּ"ל

נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת שֶׁלּוֹ

כִּי הַקַּטְנוּת בָּטֵל לְגַבֵּי גַּדְלוּת

וְעַל כֵּן 'חַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל'

כִּי עִקַּר כּחַ יוֹם טוֹב תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים.

וּבָזֶה מְיֻשָּׁב שַׁפִּיר מַה שֶּׁהִקְשׁוּ בַּגְּמָרָא: עַל רַבִּי אֶלִיעֶזֶר שֶׁאָמַר מְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הָעַצְלָנִים בָּרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"

וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק חַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַדּוּעַ אַתְּ הוֹלֶכֶת" וכוּ' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב

כִּי אַף שֶׁהוּא בְּרִחוּק מֵאָה פַּרְסָה מֵרַבּוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְלָא אָזֵל וְאָתֵי בְּיוֹמֵהּ, עַל כָּל זֶה הוּא מְחֻיָּב לְהַקְּבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל

הַיְנוּ שֶׁיַּכִּיר פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל

הַיְנוּ שֶׁיְּכַבֵּד אֶת הַיּוֹם טוֹב

וִיקַבֵּל אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנֵי רַבּוֹ וכוּ'

כִּי עִקַּר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם טוֹב תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים כַּנַּ"ל

וּכְשֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַיּוֹם טוֹב הוּא מְקַבֵּל פְּנֵי רַבּוֹ מַמָּשׁ

וְעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת, כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת שֶׁיִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי גַּדְלוּת כַּנַּ"ל

וְזֶה פֵּרוּשׁ כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, כְּשֶׁאֲקַבֵּל אֶת הַיָּמִים טוֹבִים

אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפּט, הַיְנוּ שֶׁאֶזְכֶּה לַעֲנָוָוה, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'מֵישָׁרִים אֶשְׁפּט'

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מַאי דִּכְתִיב: "הַאֻמְנָם אֵלֶם" וְכוּ' מַה יַּעֲשֶׂה וְכוּ'

יָכוֹל אַף בְּדִבְרֵי תוֹרָה תַּלְמוּד לוֹמַר "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן"

יָכוֹל אֲפִילּוּ אִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם'

וְזֶה: "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפּט"

עַל יְדֵי שֶׁאֲקַבֵּל אֶת הַמּוֹעֲדִים, עַל יְדֵי זֶה אֶזְכֶּה לַעֲנָוָוה, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'מֵישָׁרִים אֶשְׁפּט' כַּנַּ"ל.

וְזֶהוּ גַּם כֵּן עִנְיָן הַמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: "אֶרֶץ אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ"

כִּי הַקַּטְנוּת בָּטֵל לְגַבֵּי גַּדְלוּת, וְנֶאֱכָל וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הַצַּדִּיק

עוֹד שָׁמַעְנוּ בְּעִנְיָן זֶה, אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק יוּכַל לְהַרְגִּישׁ קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב

כִּי הַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב כַּנַּ"ל

וְהַסִּימָן עַל זֶה אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק, הוּא אִם יֵשׁ לוֹ שִׁפְלוּת

כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת שֶׁיִּתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת כַּנַּ"ל

וְעִקַּר הַהִתְקַשְּׁרוּת הוּא אַהֲבָה, שֶׁיּאהַב אֶת הַצַּדִּיק אַהֲבָה שְׁלֵמָה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ", וְתַרְגּוּמוֹ: 'חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ'

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד"

וְאַהֲבָתוֹ אֶת הַצַּדִּיק יִהְיֶה יוֹתֵר מֵאַהֲבַת נָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים"

אֲזַי עַל יְדֵי הַהִתְקַשְּׁרוּת לְהַצַּדִּיק, יָכוֹל לְקַבֵּל קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב כַּנַּ"ל

כִּי עִקַּר יוֹם טוֹב תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים

כִּי עִקַּר בְּחִינַת יוֹם טוֹב הוּא, לְהַעֲלוֹת בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת

לְבַטֵּל מַלְכוּת אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא

כִּי מַלְכוּת נִקְרֵאת דָּ"לֶת, בְּגִין דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם

כִּי 'אֵין מֶלֶךְ בְּלא עָם', וְנִמְצָא דְּלֵית לַהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם

וְהַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת דָּלֶ"ת, נָפְלָה

וְנַעֲשָׂה מִמֶּנָּה אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דִּקְלִפָּה

וּבְיוֹם טוֹב צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מֵהַד' מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְּרָא אָחֳרָא

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וַיְּהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים"

פֵּרוּשׁ: יוֹם טוֹב נִקְרָא תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה

כִּי כָּל הַיָּמִים טוֹבִים הֵם יְמֵי דִּין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן בְּפֶסַח וְכוּ'

וְצָרִיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה

וְעַל יְדֵי זֶה יוֹצֵא הַמַּלְכוּת מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת, וְנִתְבַּטֵּל מֶמְשַׁלְתָּם

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה'

שֶׁנִּגְאָלִין עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה מֵהַמַּלְכוּת דִּקְלִיפּוֹת

וְזֶהוּ "לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים"

שֶׁאָז יוֹצֵא מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת דָּלֶ"ת, מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת

וְנִתְבַּטֵּל כּחַ הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא

וְעִקָּר לְבַטֵּל כּחַ מַלְכוּת עֲמָלֵק, כִּי הִיא כּוֹלֶלֶת הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק"

וְעַל כֵּן כְּשֶׁהָרַג שְׁמוּאֵל אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, נֶאֱמַר: "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג" וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'חֲתָכוֹ לְאַרְבַּע'

שֶׁחָתַךְ הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, לְבַל יִהְיֶה לָהֶם כּחַ וּמֶמְשָׁלָה מֵהַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת דָּלֶ"ת

כִּי הֶעֱלָה הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מֵהֶם

וְזֶה נַעֲשֶׂה בְּיוֹם טוֹב כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ "וַיְשַׁסֵּף", וי"ו יוּד הוּא פְּעֻלָּה, וְשׁרֶשׁ הַתֵּבָה הוּא שס"ף

וְהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת שָׁבוּעוֹת סוכּוֹת פֶּסַח, שֶׁהֵם הַיָּמִים טוֹבִים

שֶׁאָז יוֹצֵא הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה

כִּי הַיָּמִים טוֹבִים הֵם יְמֵי דִּין, שֶׁהִיא בְּחִינַת יִרְאָה, בְּחִינַת מַלְכוּת

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת'

וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּעֲמָלֵק: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים וְכוּ' וְלא יָרֵא אֱלהִים"

כִּי עִקַּר כּחוֹ הָיָה מֵחֲמַת שֶׁלּא הֶעֱלוּ אֶת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, מֵחֲמַת שֶׁלּא הָיָה לָהֶם יִרְאַת אֱלהִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּנַּ"ל.

וְעַל כֵּן בְּכָל יוֹם טוֹב יֵשׁ אַרְבַּע מִצְווֹת

בְּפֶסַח אַרְבַּע כּוֹסוֹת

בְּסוכּוֹת אַרְבָּעָה מִינִים

בְּשָׁבוּעוֹת לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁהוּא בְּאַרְבָּעָה בְּחִינוֹת, אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָ"הּ הֱכִינָ"הּ וְגַם חֲקָרָ"הּ

כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת דָּלֶ"ת, שֶׁיּוֹצֵאת בְּיוֹם טוֹב מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת כַּנַּ"ל

וְהַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֵם בְּחִינַת מַלְכוּת

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל: מָאן מַלְכֵי רַבָּנָן

כִּי הֵם מַעֲלִים אֶת הַמַּלְכוּת, עַל כֵּן עִקַּר קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב נַעֲשֶׂה עַל יָדָם

וּכְשֶׁמְּקַבְּלִים קְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב, יֵשׁ לוֹ עֲנָוָוה וְשִׁפְלוּת כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ: "עֵקֶב עֲנָוָוה יִרְאַת ה'", כִּי יִרְאָה הוּא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּנַּ"ל.

וְאַבְרָהָם אָבִינוּ טָרַח גַּם כֵּן עַל זֶה, וְרָדַף אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים, לְהַעֲלוֹת מֵהֶם הַמַּלְכוּת

וְיָצָא מִמֶּנּוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל יַעֲקב וְעֵשָׂו, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים אֶחָד חָכָם וְכוּ'

[מִן עוֹד שָׁמַעְנוּ עַד כָּאן, כָּל זֶה מְבאָר הֵיטֵב לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה מֵישָׁרָא דְּסַכִּינָא בְּסִימָן ל עַיֵּן שָׁם]

וְעַל יְדֵי זֶה נִפְתָּח רַחְמָהּ שֶׁל הַמְקַשָּׁה לֵילֵד כַּמּוּבָא בְּ"עֵץ חַיִּים 'כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ צִירִים וּדְלָתוֹת לַבַּיִת כָּךְ יֵשׁ צִירִים וּדְלָתוֹת לָאִשָּׁה'

וּמֵהַשְּׁתֵּי דַּלְתִין נַעֲשֶׂה צוּרַת ם' סְתוּמָה, שֶׁשָּׁם נוֹצָר הַוָּלָד וְכוּ' עַיֵּן שָׁם

וְצָרִיךְ לַחֲתֹךְ הַם' לִשְׁנֵי דַּלְתִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד

וְזֶהוּ: "וַיְשַׁסֵּף" חֲתָכוֹ לְאַרְבַּע

שֶׁחָתַךְ הַמֵּ"ם לִשְׁנֵי דַּלְתִין [בֵּאוּר עִנְיָן זֶה שֶׁל הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר]
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה טו - אֵלּוּ הַמִּתְפָּאֲרִין עַצְמָן בְּשֶׁקֶר בִּגְדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת
...בשקר בגדולות ונפלאות אלו המתפארין עצמן בשקר בגדולות ונפלאות וכאלו אין שום דבר נמנע מהם, והכל בידם ויש מהם שהם מנהיגי הדור הנה עקר כחם ויניקתם הוא רק מהצדיקים הגדולים כי יש צדיקים אמתיים גדולים במעלה, ויש להם פה קדוש ודרכם לדבר גדולות ונפלאות והם באמת יכולים לעבד ה' בכל דבר שבעולם. באכילה ושתיה ושאר דברים וכמובא בכונות 'שלפעמים ממתיקין דינים על ידי אכילה ושתיה' ויש צדיקים אמתיים, שיכולין לעשות פדיון על ידי אכילתם וכיוצא ומחמת ההתפארות של אלו הצדיקים הגדולים שיוצא מפיהם הקדוש מזה בא, שנמצאים צבועי...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה לח - לִפְעָמִים הַגָּדוֹל הוֹלֵך וְנוֹסֵעַ לְהַקָּטָן, וְלִפְעָמִים לְהֵפֶך
...- תורה לח - לפעמים הגדול הולך ונוסע להקטן, ולפעמים להפך לפעמים הגדול הולך ונוסע להקטן, ולפעמים להפך דהינו שלפעמים הצדיק נוסע על המדינה ומאיר להתלמידים ולפעמים התלמידים באים אצלו ודע, שזאת הבחינה היא גדולה דהינו כשהגדול נוסע להקטן, זאת הבחינה היא גדולה ביותר כי זה פשוט שהקטן צריך לבוא להגדול כי הוא צריך לקבל ממנו אך לפעמים אורו של הגדול הוא גדול מאד מאד עד שאי אפשר להקטן לקבל מן הגדול במקומו מחמת רבוי האור הגדול מאד על כן מכרח הגדול להוריד ולהכניע עצמו אצל הקטן ולילך אחריו כדי שעל ידי זה יתמעט ויתגשם...
שיחות הר"ן - אות כא
שיחות הר"ן - אות כא בראש השנה צריכין להיות חכם שיחשב רק מחשבות טובות שייטיב השם יתברך עמנו וכו' וצריכין להיות שמח בראש השנה גם צריכין לבכות בראש השנה בראש השנה ביום הראשון צריכין למעט בדבור מאד מאד ואמר שאדם גדול צריך לדקדק בזה ביותר ועל כן הוא אינו אומר ביום הראשון אפילו הפיט רק מה שיסד רבי אלעזר הקליר אבל שאר הפיט אינו אמר מחמת שאדם גדול צריך לדקדק אז ביותר לבלי לדבר שום דבור שאינו מכרח
שיחות הר"ן - אות רכח - מדבר ממעלת ההתבודדות
שיחות הר"ן - אות רכח - מדבר ממעלת ההתבודדות שמעתי בשמו שאמר בודאי נמצאים כשרים אף על פי שאין להם התבודדות אבל אני קורא אותם "פלייטיס" מבהלים ומבלבלים ופתאם כשיבוא משיח ויקרא אותם יהיו מערבבים ומבלבלים אבל אנחנו נהיה דומים כמו האדם אחר השנה שדעתו נוחה ומישבת היטב כן תהיה דעתנו נוחה ומישבת עלינו בלי מהומה ובלבול
שיחות הר"ן - אות קסד - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
...בעבודת ה' גם כשיצא לקהלת אומאן שהיה סמוך מאד להסתלקותו כמו חצי שנה, וכבר זכה למעלה עליונה שלא זכה בה אדם מעולם כמבאר כבר גם שם היה לו התבודדות הרבה מאד ופעם אחת נכנס הבעל הבית שדר רבנו זכרונו לברכה, אצלו בשכנות שם באומאן ושם היה לרבנו זכרונו לברכה, חדר מיחד שהיה להבעל הבית תפיסת יד בו ונכנס הבעל הבית פתאם לאותו החדר ומצא את רבנו זכרונו לברכה, שהיה שוכב בפשוט ידים ורגלים על הארץ אף על פי שהיה אז חלוש מאד מאד, בלי שעור אשר חיותו היה בנס וכמעט שנגוע בכל עת אף על פי כן לא עזב דרכו הטוב על פי פשיטות...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ה - תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, הָעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה
...מוהר"ן ח"ב - תורה ה - תקעו בחדש שופר, העקר הוא האמונה תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב א. העקר הוא האמונה וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה כי יש סובלי חלאים, שיש להם מכות מפלאות והם סובלים החלאים רק בשביל נפילת האמונה בבחינת: "והפלא ה' את מכתך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים" 'ונאמנים' דיקא כי הם באים על ידי פגם אמונה כי על ידי נפילת האמונה באים מכות מפלאות שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילה ולא זכות אבות כי כל הרפואות הם על ידי עשבים והם גדלים רק...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה לט - וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְך לִבְהֶמְתֶּך
...ונתתי עשב בשדך לבהמתך [לשון רבנו, זכרונו לברכה] "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" . עשב ראשי תבות עושה שלום במרומיו 'בשדך', לשון שדוד ושבירה כשאדם מרגיש איזה רעבון, שמתגבר עליו תאוות אכילה ידע שיש לו שונאים "השם גבולך שלום" ומי שיש לו רשים מלמטה, בידוע שיש לו רשים מלמעלה בכן צריך לשדד ולשבר הבהמיות שלו המתאוה לאכל כי עקר הרעבון הוא לבהמיות 'בא זדון ויבוא קלון, דא קלונו של רעב', כמו שכתוב "אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים" נמצא המחלקת, הינו מה שמחרפין לאדם בא על ידי זה בחינת רעב ורעב הזה, הינו בחינת מחלקת, בחינת...
שיחות הר"ן - אות פט
...הר"ן - אות פט דע שיש חבילות חבילות של עברות, רחמנא לצלן כי 'עברה גוררת עברה' הינו כשאדם עובר עברה חס ושלום אזי עברה ראשונה גוררת אותו לעשות עברות אחרות השיכים לה דיקא וכן כשעושה עברה אחרת חס ושלום אזי גוררת גם כן עברות השיכים לה כי כל עברה ועברה גוררת עברות השיכים לה ונגררין אחריה אבל לא עברות שאין שיכים לה וזה בחינת חבילות חבילות עברות חס ושלום כי עברה הראשונה עם העברות שנגררו אחריה דהינו השיכים לה כנ"ל הם בחינת חבילה אחת של עברות וכן עברה אחרת עם העברות השיכים לה שנגררו אחריה הם חבילה אחרת וכו'...
שיחות הר"ן - אות רצז - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רצז - שיחות מורנו הרב רבי נחמן דבר עמנו כמה פעמים שרצונו חזק מאד שנלך עם התורות שגלה דהינו לילך תחלה איזה זמן עם תורה פלונית בערך ב' או ג' חדשים דהינו שיהיו כל עבודתו והלוכו ביראת ה' על פי הנאמר באותה התורה וכל תפילתו ושיחתו יהיה לזכות להגיע למה שנאמר באותה התורה וכן יתנהג איזה זמן ואחר כך ילך איזה זמן עם תורה אחרת, וכן אחר כך עד שיגמר לילך עם כל התורות ודבר כמה פעמים מזה אשרי מי שיאחז בזה
שיחות הר"ן - אות ל
...ל על המבלים זמן בשביל נקיות ומאריכין בבית הכסא הקפיד מאד מאד והתלוצץ מאותן האנשים מאד והאריך הרבה בענין זה והכלל 'כי לא נתנה תורה למלאכי השרת' ואין צריך להחמיר יותר מן הדין ועל פי הדין האסור הוא רק כשנצרך לנקביו ממש כמו שכתוב בגמרא: 'הנצרך לנקביו אל יתפלל' 'הנצרך' דיקא ואפילו כשהוא נצרך לנקביו ממש יש גם כן דינים בזה בדיעבד ובשעת הדחק כמובא ב"שלחן ערוך" סימן צ"ב עין שם במגן אברהם שהרי"ף מתיר לכתחלה ביכול לעמד עצמו עד פרסה וכו' נמצא שעל כל פנים כשאינו נצרך לנקביו ממש אין צריך להחמיר ולבטל עצמו מתורה...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1406 שניות - עכשיו 22_09_2025 השעה 14:21:04 - wesi2