ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨שיחות הר"ן - אות שח - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
ויש לנו בזה שיחות הרבה שכל דבורים ושיחות כאלו של העולם הכל הם מן היצר הרע שמרבה שיחות כאלה להכביד הצער ולהגדיל דאגת הפרנסה כאלו עכשו חס ושלום, אפס תקוה ובאמת הוא שקר וכזב כי השם יתברך מפרנס ומכלכל העולם תמיד ובכל דור ובכל שנה נמצאים עולים ויורדים ואם נסתכל היטב בכל שנה ובכל עת בודאי נמצא תמיד אנשים רבים שהיו עניים ומשרתים וכיוצא בשנים הקודמים ועכשו נתעשרו וגם הם רבם אומרים שהשנים אינם מתקנות עתה כמקדם מחמת שרוצים בכל פעם עשירות יותר ומנהיגים בביתם בגדולות יותר עד שהוצאתם מרבה ואומרים שעתה אינם שנים טובות כמקדם אף על פי שאנו זוכרים שזה סמוך לפני איזה שנים היו עניים או משרתים וכיוצא בהם ויהיה איך שיהיה מאי נפקא מנה, מה שצועקים בכל פעם שהימים הראשונים היו טובים מאלה וכבר צוח שלמה על זה וסתר דבריהם ואמר (קהלת ז י) : "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה" ואף על פי שרש"י פרש שם כי הכל לפי זכות הדורות אף על פי כן הרבה פנים לתורה ואין מקרא יוצא מדי פשוטו כי שלמה המלך, עליו השלום, שהיה חכם גדול מכל אדם אמר בחכמתו ורוח קדשו שזה שטות גדול מה שאומרים שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי בכל פעם אומרים כך ובאמת אנו רואים שבכל פעם העולם נתעשר יותר, ומתנהג העולם בגדולות ובהוצאה מרבה יותר משנים קדמוניות ובאמת מאי נפקא מנה בזה ? אדרבא, אם עכשו העולם בדחקות יותר צריכים לברח להשם יתברך ולעסק בתורה ועבודה כי אין מקום לברח מצרות ויסורי עולם הזה רק אל השם יתברך ואל התורה כי "אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) וכמו שכתוב במדרש (סנהדרין צט:) : 'אדם לעמל יולד, אשרי מי שעמלו בתורה' פרוש מאחר שאיך שיהיה אם יהיה עשיר או עני וכו' אף על פי כן בודאי יהיה לו עמל וכעס כל ימיו כי צרות ויסורי כל אדם רבים מאד וכמו שכתוב "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו' (קהלת ב כג) וכמובא בשל"ה (ח"ב קלח) בלשון חרוז: "אין רגע בלא פגע אין שעה וכו' אין יום וכו'" על כן בודאי אשרי מי שבורח מזה העמל של פגעי העולם הזה אל עמל התורה, ואז בודאי אשרי וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא אבל בזה שאומר שהימים הראשונים היה טובים מאלה ובגדל דאגתו וטרדתו וצערו על פרנסתו וממון בכל פעם יותר ויותר, בזה לא יפעל כלום רק מבלה ימיו בצער ודאגה וכעס ומכאובות ומבטל עצמו מהתורה ותפילה וכו' מחמת דאגות ושיחות ושטותים כאלו ולבסוף (קהלת ה יד) : "מאומה לא ישא בעמלו" כי (קהלת ו ד) : "בהבל בא ובחשך ילך" וכו' כי באמת מי שיש לו עינים לראות ולב להבין האמת לאמתו יבין בשכל ויראה שגם בימים הראשונים היה העולם מלא דאגות וטרדות הפרנסה וכמו שאנו רואים בכל הספרים שנתחברו לפני מאות שנים שרבם ככלם כותבים בהקדמותיהם שהיה להם צרות רבות בימיהם וחסרון כיס ודחקות הפרנסה הקשה מכלם ואף על פי כן חברו ספרים קדושים הרבה כי (קהלת א ט) : "מה שהיה הוא שיהיה" וכו' והכלל שגם בימים הראשונים היה העולם מלא דאגות פרנסה כמו שכתב שלמה המלך, עליו השלום (קהלת ב כג) : "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו' וכתיב "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רגז" וכו' וכיוצא כאלה פסוקים הרבה וגם אז היה נדמה לכל אחד שבצוק העתים כאלה צריכים לדאג רק על הפרנסה ועל ידי זה אבדו ימיהם והלכו מן העולם בלא חמדה ואף על פי כן נמצא בכל דור צדיקים ויראים וכשרים שלא השגיחו על זה וברחו מן העמל של עולם הזה לעמל התורה ועבודה וזכו להם ולדורותיהם וכו' אשרי להם וכן עכשו בודאי הבחירה חפשית ובודאי יש כח עתה גם עתה לכל אחד ואחד לברח מדאגות ושיחות של צער כאלה, לברח מהם ולבטח בה' ולקבל על עצמו עמל התורה תחת עמל המר של דאגת העולם הזה ובודאי יפרנסו השם יתברך כי השם יתברך מפרנס העולם תמיד כאז כן עתה אדרבא, השם יתברך מנהיג העולם בכל פעם יפה יותר הכלל: שהעולם הזה מלא דאגות ויגונות וצער ויסורים תמיד כמו אז כמו עתה וכמו שנגזר מחטא אדם הראשון (בראשית ג יז) "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג יט) : "בזעת אפך תאכל לחם" ואין מקום לברח מהעצבון והדאגות האלו המקצרים ומכלים ימי האדם, אין מקום לברח מהם כי אם אל השם יתברך ואל התורה וכנזכר לעיל וכבר דברנו שזהו מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה במשנה (אבות ו ד) : 'כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא' ומקשין ההמון עם, איך שיך אשריך בעולם הזה מאחר שצריך לסבל עמל כזה לאכל פת במלח וכו' ? וכבר מבאר באיזה ספרים איזה תרוצים דחוקים בדרך דרש אבל באמת מי שיש לו עינים ולב להסתכל בעניני עולם הזה באמת מי שזכה לינק באמת מתורותיו ושיחותיו ומעשיותיו הנוראים של רבנו הקדוש והנורא זכר צדיק וקדוש לברכה אצלו מבאר המשנה בפשיטות גמור ויכולין להסביר הדבר לכל בר שכל אמתי הבקי קצת בטוב הנהגת העולם כי כל העשירים והגבירים הגדולים מודים שהעולם הזה מלא יגונות ויסורים כי דאגותיהם ויסוריהם רבות מאד מאד בכל פעם ובכל יום ובכל שעה וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם ב ז) : 'מרבה נכסים מרבה דאגה' ואף על פי שההמון עם העניים אינם מבינים זאת ונדמה להם שאם היה להם עשירות לא היה להם דאגות אבל באמת הם טועים הרבה בזה וכנראה בחוש וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והעניים והבעלי בתים יש להם גם כן בודאי דאגות הרבה וכנזכר לעיל על כן אין מקום לברח מיסורי עולם הזה המלא מכאובות יסורים מיסורים שונים, הן בענין פרנסה הן בענין צער ויסורים מאשתו ובניו ולהנשים נדמה שיש להם מבעליהם יסורים והן בענין יסורים ומכאובים ממש שנמצאים הרבה סובלי חלאים ומכות מפלאות רחמנא לצלן בעולם הן על כל אלה וכיוצא בהם, אין מקום לברח מכל זה כי אם אל התורה כי כל מי שרוצה שיהיה לו טוב בעולם הזה שיחיה בנחת בלי צער הוא מלא צרות תמיד כי כל מה שמקוה לטוב בא להפך ואפילו אם יהיה לו לפעמים איזה טוב מדמה הוא בודאי מערב ביגונות תמיד כידוע בחוש למסתכל על האמת על כן בעולם הזה "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה" (משלי כא ל) לחיות בנחת כי אם כשמתרצה באמת להסתפק בתכלית המעוט ולחיות חיי צער כמו שאמרו שם במשנה הנ"ל: פת במלח תאכל וכו' שאז דיקא כשמקבל על עצמו כל הדחקות וחיי צער ולסבל הכל ולעסק בתורה כמו שכתוב שם 'ובתורה אתה עמל' אז דיקא יש לו חיות גם בעולם הזה ואשרי לו גם בעולם הזה כמו שכתוב שם אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה, ודאי כי לא יהיה לו שום יסורים מפגעי העולם הזה המרבים אצל כל אדם מאד מאחר שמקבל על עצמו הכל בשביל התורה וכל חיותו וטובו הוא התורה שהוא טוב אמתי ואז בודאי חייו חיים אמתיים ואשרי לו גם בעולם הזה אבל הרוצה תענוגי עולם הזה, ולחיות בנחת בעולם הזה בודאי חייו מרים ומרורים מאד כי אפילו רוח קימעא עוכרתו (סוטה ה) כי תכף כשבא עליו דבר נגד רצונו, יש לו צער ויסורים וזה אי אפשר שיתנהג הכל כרצונו אפילו אם יהיה גביר ואדון ומושל, כי עולם הזה מלא יסורים כנ"ל על כן אין מקום לברח מעמל עולם הזה, ויסוריו כי אם אל עמל התורה, לקבל על עצמו לילך בדרכה של התורה, לאכל פת במלח וכו' ואז אשרי וטוב לו אשריו בעולם הזה ודאי והדברים מובנים היטב לבקי קצת ביסורי עולם הזה ודאגותיו הרבים ומסתכל על האמת ועין מזה בשיחותיו של רבנו זכרונו לברכה, הנדפסים אצל הספורי מעשיות לעיל, ועין בהמעשה של החכם והתם וכו' אפילו חכמי המחקרים של אמות העולם מודים לכל זה שהעולם הזה מלא יסורים תמיד וכמבאר בספריהם הרבה מזה ואמרו, שאין טוב בעולם הזה כי אם הסבל דהינו שצריכין בעולם הזה לקבל על עצמו לסבל כל מה שיעבר עליו וכו' אבל כל דבריהם אינם מועילים להעולם בלא התורה הקדושה שזכינו אנחנו בני ישראל כי אין אדם זוכה לזה שיקבל על עצמו הסבל בעולם הזה ושלא יטרידוהו צרות העולם הזה כי אם על ידי התורה הקדושה כי כשמישב האדם עצמו היטב האמת לאמתו שהעולם הזה אינו שום תכלית כלל כי אפילו אם היה עולם הזה מלא טובות ועשירות בלי שום יסורים וצער ודאגות כלל אף על פי כן הוא הבל וריק כי הזמן חולף ועובר כהרף עין (תהלים ק ד) : "וימינו כצל עובר" ולא כצלו של דקל וכו', וכמו שכתוב: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו' ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה" מכל שכן שגם כל העולם הזה מלא צער ויגונות ויסורים ודאגות וטרדות בלי שעור, מגדול ועד קטן מן גדולי גדולי העשירים המפלגים עד תכלית עני שבעניים כלם מלאים דאגות, וטרדות הוצאות פרנסתם, ושארי יסורים מיסורים שונים, וצרות והרפתקאות כידוע לכל ואפילו קיסרים ומלכים ושרים גדולים מלאים דאגות ויסורים ופחדים רבים בלי שעור כידוע למי שבקי בהם ובדרכיהם וכל זה ידוע ומבאר אפילו לחכמי האמות העולם ואף על פי כן אין מי שיברח מזה כי אם כשבוחר חלקו בתורה ומצוות הקדושים, ומרצה להסתפק בתכלית המעוט מזה העולם כדי לעסק בתורה ולבלות ימיו על התורה ועל העבודה אז דיקא יכול לברח מן עמל העולם הזה, לפטר מעליו עמל ויגיעות וטרדות ומרירות נפש של דאגות העולם הזה, ולחיות חיים אמתיים בתורה ועבודת ה', אשר הוא עקר החיים האמתיים בעולם הזה ובעולם הבא ובודאי צדקו ונאמנו דברי המשנה הקדושה אפילו על פי פשוטה שמי שבוחר לסבל בעולם הזה לאכל פת במלח ומים במשורה ישתה ועל הארץ יישן וחיי צער יחיה כי אפילו פת במלח ומים במשורה לאו כל אדם זוכה בהרחבה ועל כן הוא צריך עם כל זה להיות מרצה לחיות חיי צער אבל כל זה הוא מקבל על עצמו כדי לעסק בתורה כמו שכתוב שם: ובתורה אתה עמל אז אם עושה כן בודאי אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה ודאי כי בודאי יש לו חיות אמתי מאחר שמקבל על עצמו לסבל כל יסורי עולם הזה וזכה להשיג האמת שהעולם הזה לא נברא בשביל נחת להתענג בו אדרבא מי שרוצה להתענג בזה העולם הוא מלא יסורים וכעס ומכאובות וכנזכר לעיל רק הוא בורח מעמל העולם הזה לעמל התורה אשר הוא חיינו וארך ימינו אז לא די שיזכה לעולם הבא שהוא עולם הנצחי שכל העולם הזה אינו עולה כנגדו אפילו כהרף עין אף גם בעולם הזה אשרי לו אשרי חלקו כי בעולם הזה אין טוב כמו הסבל אבל אי אפשר לקבל הסבל של יסורי העולם הזה כי אם כשבורח אל עמל התורה והמצוות הקדושים וכנ"ל והדברים מבארים ומובנים מאד למי שחפץ באמת ואינו רוצה להטעות את עצמו כי מי שמתלוצץ מדברים כאלו הוא מתלוצץ רק מעצמו הינו שאינו רוצה לקבל עצותינו האמתיות ופונה ערפו אליהם כי הוא רוצה רק לטבע ביון מצולת העולם הזה ומי ימחה בידו, יאחז כל אחד דרכו (תהלים כ ח) "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" וכמו שאמר רבנו זכרונו לברכה, על אחד שדבר עמו הרבה וכונת רבנו זכרונו לברכה, היה להוציאו ממקומות שנטבע בהם במים שאין להם סוף אבל אותו האיש נתן כתף סוררת וחזק את לבו ולא קבל דברי רבנו זכרונו לברכה, בלבו אף על פי שגם הוא הבין שדברי רבנו זכרונו לברכה, אמתיים ונפלאים, אבל לא רצה לקבלם ענה ואמר רבנו זכרונו לברכה: זה האיש דומה כמו מי שנטבע במים והולך לאבוד ובא אחד ופושט ידו ורוצה להוציאו משם והוא נותן כתף סוררת ופונה ערפו בעזות ואינו רוצה להניח את עצמו לתפס בו להוציאו, ובורח מן הבא להצילו ולהשומע ינעם בעולם הזה ובעולם הבא תם ונשלם ספר שיחות הר"ו בעזרת השם יתברך אמר המעתיק בכדי שלא להוציא הניר חלק נציג פה איזהו שיחות ממוהרנ"ת ז"ל מספר כוכבי אור אמר [מוהרנ"ת ז"ל] אמירת ספרי אדמו"ר ז"ל שהם הלקוטי מוהר"ו וספר המדות והספורי מעשיות והשיחות שלו האמירה לבד מסגלת להנשמה כמו אמירת ספרי הזוהר והתקונים עוד אמר שגם בימי אלול הקדושים מצוה לאמרם מתחלתם ועד סופם ומועיל מאד מאד בעת ששלח להדפיס את ספרו לקוטי הלכות, ענה ואמר: מזה שאינו חושב על תכליתו האחרון מה יהיה בסופו כשיהיה שוכב על הארץ וכו' מזה איני מדבר כלל, כי זה הוא דומה לבהמה ממש, רק מי שחושב היטב מה יהיה בסופו ולבו חושק וכוסף מאד לעבודת השם יתברך ובודאי נעשה עמו מה שנעשה, כי ההתגברות גדול מאד כידוע לנו, בשביל זה האיש חברתי את ספרי כי אותו יחזקו דברי ואותו יאמצו [כמובן כל זה לבקי בדבריו הקדושים] רבי שמחה חתן הרב ר' שמואל יצחק ז"ל שאל ממנו פעם אחת על אודות מה שדרך הצדיקים בעלי השגות להלביש השגותיהם במקראות ומאמרי חכמינו, זכרונם לברכה, ולפעמים מפרשים מאמר אחד של חכמינו, זכרונם לברכה, לכמה וכמה פנים ובכל פעם מרמזים בו השגות אחרות ושאל את מוהרנ"ת ז"ל אם התנא או האמורא בעל המאמר בעצמו גם הוא כון לכל זה אם לאו והשיב לו לאו רק מחמת שעל ידי מעשיהם הטובים זכו לרוח הקדש נורא ונשגב מאד הנמשך מהשם יתברך בעצמו אשר אין סוף לדעתו יתברך על כן בכל דבריהם הנאמרים ברוח הקדש כזה מלבשים בו השגות גבוהות ונוראות מאד בלי שעור וערך מה שגם הם בעצמם לא ידעו מזה [ועין בלקוטי מוהר"ו סימן רפ"א מה שכתב שם שאפילו איש פשוט כשישב עצמו על הספר ויחשב הרבה יוכל לראות בהם נפלאות מה שהמחבר בעצמו לא ידע מזה] שמעתי מאבי שפעם אחת נתקרבו אנשים חדשים אליו ז"ל [הוא אדמו"ר זכר צדיק לברכה] והיה אומר לפניהם תורה גבוה כדרכו ז"ל אחר כך ספרו לפניו על אלו האנשים שאומרים שאינם מבינים תורתו כי מאי נפקא מנה להם בתורתו הגבוה, כי הם צריכים תורה פשוטה ודברי תורה פשוטים כפי מדרגתם הפשוטה והנמוכה וחרה לו ז"ל עליהם ואמר אז: מי שאומר שאינו יכול למצא עצמו בדברי תורתו הוא אפיקורס, כי באמת תורתו הוא כלליות גדול מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין [כת"י הרב מטשערין ז"ל] דבר פעם אחת מהדרך הקדוש של הנעור בלילה שגלה אדמו"ר זכר צדיק לברכה ואמר אז בזה הלשון עוד יהיה זמן שיהיה הדרך הזה דרך כבושה לרבים [כמו שעכשו היא דרך כבושה לרבים להניח טלית ותפילין בכל בקר] ואודות הפחדים שיש בזה, אמר שעל זה נאמר מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח בענין הליכת כלב לחברון להשתטח על קברי האבות, ולא נתירא מהענקים ואיתא שם על זה מאן דאיהו בדוחקא לא איסתכל מדי כך כלב בגין דהוה בדוחקא לא איסתכל מדי ואתי לצלאה על קברי אבהן וכו' וכן כל אדם מי שיודע ומחשב בעצמו היטב שכהרף עין יפרחו ימיו ויצטרך לתן דין וחשבון מכל מעשיו ולא יותרו לו על שום דבר וכו' מי שמחשב את עצמו על כל זה בודאי לא יביט על שום מניעה מהפחדים וכיוצא ומכל שכן שבאמת אין בזה שום פחד כלל כמו שאמר שאם היה לו בן יחיד היה משלחו יחידי בלילה לשדה ולא היה חושש לשום דבר ואמר זאת על כל אדם שאין לפחד כלל משום דבר [כי שלוחי מצוה אינם נזוקין בפרט מצוה כזאת] ספר שהבעל שם טוב זכר צדיק לברכה, התפלל פעם אחת עם החבריא שלו והתפללו בהתלהבות גדול מאד כדרכם אחר כך כשגמרו תפילתם ראו שהבעל שם טוב זכר צדיק לברכה, הוא בפנים זועפות אחר כך ענה ואמר להם בעת שהייתם מתפללים הכניס הבעל דבר בכל אחד מכם מחשבות של גאות ורמות רוחא שאתם מתפללים בהתלהבות ובדבקות כזה ועל ידי זה נתעורר למעלה קטרוג גדול עליכם והיה לי יגיעה גדולה עד שהמתקתי זאת וספר זאת למען דעת כמה וכמה צריכים להרבות בתפילה על זה לזכות להנצל מגאות שהיא תועבת ה' כי יכול להיות שאפילו כשכבר נקיים מכל התאוות והמדות רעות אף על פי כן נשאר בלב גאוה טמונה חס ושלום, וכמבאר בהתורה הנעור בלילה הנזכר לעיל ועל כן צריכין בשביל זה לבד להתגבר מאד בתפילות וצעקות להשם יתברך שיעזרהו לבטל גם את זאת כמבאר שם ולזכות לענווה אמתית תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
וְיֵשׁ לָנוּ בָּזֶה שִׂיחוֹת הַרְבֵּה

שֶׁכָּל דִּבּוּרִים וְשִׂיחוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁל הָעוֹלָם הַכּל הֵם מִן הַיֵּצֶר הָרָע

שֶׁמַּרְבֶּה שִׂיחוֹת כָּאֵלֶּה לְהַכְבִּיד הַצַּעַר וּלְהַגְדִּיל דַּאֲגַת הַפַּרְנָסָה

כְּאִלּוּ עַכְשָׁו חַס וְשָׁלוֹם, אָפֵס תִּקְוָה

וּבֶאֱמֶת הוּא שֶׁקֶר וְכָזָב

כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְפַרְנֵס וּמְכַלְכֵּל הָעוֹלָם תָּמִיד

וּבְכָל דּוֹר וּבְכָל שָׁנָה נִמְצָאִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים

וְאִם נִסְתַּכֵּל הֵיטֵב בְּכָל שָׁנָה וּבְכָל עֵת

בְּוַדַּאי נִמְצָא תָּמִיד אֲנָשִׁים רַבִּים שֶׁהָיוּ עֲנִיִּים וּמְשָׁרְתִים וְכַיּוֹצֵא בַּשָּׁנִים הַקּוֹדְמִים

וְעַכְשָׁו נִתְעַשְּׁרוּ

וְגַם הֵם רֻבָּם אוֹמְרִים שֶׁהַשָּׁנִים אֵינָם מְתֻקָּנוֹת עַתָּה כְּמִקּדֶם

מֵחֲמַת שֶׁרוֹצִים בְּכָל פַּעַם עֲשִׁירוּת יוֹתֵר

וּמַנְהִיגִים בְּבֵיתָם בִּגְדוֹלוֹת יוֹתֵר

עַד שֶׁהוֹצָאָתָם מְרֻבָּה

וְאוֹמְרִים שֶׁעַתָּה אֵינָם שָׁנִים טוֹבוֹת כְּמִקּדֶם

אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ זוֹכְרִים שֶׁזֶּה סָמוּךְ לִפְנֵי אֵיזֶה שָׁנִים הָיוּ עֲנִיִּים אוֹ מְשָׁרְתִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְיִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה

מַאי נָפְקָא מִנָּהּ, מַה שֶּׁצּוֹעֲקִים בְּכָל פַּעַם שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה

וּכְבָר צָוַח שְׁלמה עַל זֶה וְסָתַר דִּבְרֵיהֶם וְאָמַר: "אַל תּאמַר שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה"

וְאַף עַל פִּי שֶׁרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ שָׁם כִּי הַכּל לְפִי זְכוּת הַדּוֹרוֹת

אַף עַל פִּי כֵן הַרְבֵּה פָּנִים לַתּוֹרָה וְאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִדֵּי פְּשׁוּטוֹ

כִּי שְׁלמה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה חָכָם גָּדוֹל מִכָּל אָדָם

אָמַר בְּחָכְמָתוֹ וְרוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁזֶּה שְׁטוּת גָּדוֹל מַה שֶּׁאוֹמְרִים שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה

כִּי בְּכָל פַּעַם אוֹמְרִים כָּךְ

וּבֶאֱמֶת אָנוּ רוֹאִים שֶׁבְּכָל פַּעַם הָעוֹלָם נִתְעַשֵּׁר יוֹתֵר, וּמִתְנַהֵג הָעוֹלָם בִּגְדוֹלוֹת וּבְהוֹצָאָה מְרֻבָּה יוֹתֵר מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת

וּבֶאֱמֶת מַאי נָפְקָא מִנָּהּ בָּזֶה ?

אַדְּרַבָּא, אִם עַכְשָׁו הָעוֹלָם בְּדַחֲקוּת יוֹתֵר צְרִיכִים לִבְרחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה

כִּי אֵין מָקוֹם לִבְרחַ מִצָּרוֹת וְיִסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה רַק אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֶל הַתּוֹרָה

כִּי "אָדָם לֶעָמָל יוּלָד" וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ: 'אָדָם לֶעָמָל יוּלָד, אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה'

פֵּרוּשׁ מֵאַחַר שֶׁאֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אִם יִהְיֶה עָשִׁיר אוֹ עָנִי וְכוּ' אַף עַל פִּי כֵן בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ עָמָל וָכַעַס כָּל יָמָיו

כִּי צָרוֹת וְיִסּוּרֵי כָּל אָדָם רַבִּים מְאד

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "גַּם כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת" וְכוּ'

וְכַמּוּבָא בַּשְּׁלָ"ה בִּלְשׁוֹן חָרוּז: "אֵין רֶגַע בְּלא פֶּגַע אֵין שָׁעָה וְכוּ' אֵין יוֹם וְכוּ'"

עַל כֵּן בְּוַדַּאי אַשְׁרֵי מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִזֶּה הֶעָמָל שֶׁל פִּגְעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֶל עֲמַל הַתּוֹרָה, וְאָז בְּוַדַּאי אַשְׁרֵי וְטוֹב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא

אֲבָל בָּזֶה שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה טוֹבִים מֵאֵלֶּה

וּבְגדֶל דַּאֲגָתוֹ וְטִרְדָּתוֹ וְצַעֲרוֹ עַל פַּרְנָסָתוֹ וּמָמוֹן בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, בָּזֶה לא יִפְעַל כְּלוּם

רַק מְבַלֶּה יָמָיו בְּצַעַר וּדְאָגָה וְכַעַס וּמַכְאוֹבוֹת וּמְבַטֵּל עַצְמוֹ מֵהַתּוֹרָה וּתְפִילָּה וְכוּ' מֵחֲמַת דְּאָגוֹת וְשִׂיחוֹת וּשְׁטוּתִים כָּאֵלּוּ

וּלְבַסּוֹף: "מְאוּמָה לא יִשָּׂא בַּעֲמָלוֹ" כִּי: "בְּהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ" וְכוּ'

כִּי בֶּאֱמֶת מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם לִרְאוֹת וְלֵב לְהָבִין הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ

יָבִין בְּשֵׂכֶל וְיִרְאֶה שֶׁגַּם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה הָעוֹלָם מָלֵא דַּאֲגוֹת וְטִרְדוֹת הַפַּרְנָסָה

וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּכָל הַסְּפָרִים שֶׁנִּתְחַבְּרוּ לִפְנֵי מֵאוֹת שָׁנִים שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם כּוֹתְבִים בְּהַקְדָּמוֹתֵיהֶם שֶׁהָיָה לָהֶם צָרוֹת רַבּוֹת בִּימֵיהֶם וְחֶסְרוֹן כִּיס וְדַחֲקוּת הַפַּרְנָסָה הַקָּשָׁה מִכֻּלָּם

וְאַף עַל פִּי כֵן חִבְּרוּ סְפָרִים קְדוֹשִׁים הַרְבֵּה

כִּי: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" וְכוּ'

וְהַכְּלָל שֶׁגַּם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה הָעוֹלָם מָלֵא דַּאַגוֹת פַּרְנָסָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב שְׁלמה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "גַּם כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת" וְכוּ' וּכְתִיב "אָדָם לְעָמָל יוּלָד קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רגֶז" וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא כָּאֵלֶּה פְּסוּקִים הַרְבֵּה

וְגַם אָז היה נִדְמֶה לְכָל אֶחָד שֶׁבְּצוּק הָעִתִּים כָּאֵלֶּה צְרִיכִים לִדְאג רַק עַל הַפַּרְנָסָה

וְעַל יְדֵי זֶה אָבְדוּ יְמֵיהֶם וְהָלְכוּ מִן הָעוֹלָם בְּלא חֶמְדָּה

וְאַף עַל פִּי כֵן נִמְצָא בְּכָל דּוֹר צַדִּיקִים וִירֵאִים וּכְשֵׁרִים שֶׁלּא הִשְׁגִּיחוּ עַל זֶה וּבָרְחוּ מִן הֶעָמָל שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה לַעֲמַל הַתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וְזָכוּ לָהֶם וּלְדוֹרוֹתֵיהֶם וְכוּ' אַשְׁרֵי לָהֶם

וְכֵן עַכְשָׁו בְּוַדַּאי הַבְּחִירָה חָפְשִׁית

וּבְוַדַּאי יֵשׁ כּחַ עַתָּה גַּם עַתָּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לִבְרחַ מִדְּאָגוֹת וְשִׂיחוֹת שֶׁל צַעַר כָּאֵלֶּה, לִבְרחַ מֵהֶם וְלִבְטחַ בַּה' וּלְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֲמַל הַתּוֹרָה תַּחַת עָמָל הַמַּר שֶׁל דַּאֲגַת הָעוֹלָם הַזֶּה

וּבְוַדַּאי יְפַרְנְסוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְפַרְנֵס הָעוֹלָם תָּמִיד כְּאָז כֵּן עַתָּה

אַדְּרַבָּא, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג הָעוֹלָם בְּכָל פַּעַם יָפֶה יוֹתֵר

הַכְּלָל: שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא דְּאָגוֹת וִיגוֹנוֹת וְצַעַר וְיִסּוּרִים תָּמִיד

כְּמוֹ אָז כְּמוֹ עַתָּה

וּכְמוֹ שֶׁנִּגְזַר מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן "בְּעִצָּבוֹן תּאכֲלֶנָּה": "בְּזֵעַת אַפֶּךָ תּאכַל לֶחֶם"

וְאֵין מָקוֹם לִבְרחַ מֵהָעִצָּבוֹן וְהַדְּאָגוֹת הָאֵלּוּ הַמְקַצְּרִים וּמְכַלִּים יְמֵי הָאָדָם, אֵין מָקוֹם לִבְרחַ מֵהֶם כִּי אִם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֶל הַתּוֹרָה וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל

וּכְבָר דִּבַּרְנוּ שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: 'כָּךְ הוּא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה פַּת בַּמֶּלַח תּאכַל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל

אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא'

וּמַקְשִׁין הַהֲמוֹן עָם, אֵיךְ שַׁיָּךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵאַחַר שֶׁצָּרִיךְ לִסְבּל עָמָל כָּזֶה לֶאֱכל פַּת בַּמֶּלַח וְכוּ' ?

וּכְבָר מְבאָר בְּאֵיזֶה סְפָרִים אֵיזֶה תֵּרוּצִים דְּחוּקִים בְּדֶרֶךְ דְּרָשׁ

אֲבָל בֶּאֱמֶת מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם וְלֵב לְהִסְתַּכֵּל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה בֶּאֱמֶת

מִי שֶׁזָּכָה לִינק בֶּאֱמֶת מִתּוֹרוֹתָיו וְשִׂיחוֹתָיו וּמַעֲשִׂיּוֹתָיו הַנּוֹרָאִים שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה

אֶצְלוֹ מְבאָר הַמִּשְׁנָה בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר

וִיכוֹלִין לְהַסְבִּיר הַדָּבָר לְכָל בַּר שֵׂכֶל אֲמִתִּי הַבָּקִי קְצָת בְּטוּב הַנְהָגַת הָעוֹלָם

כִּי כָּל הָעֲשִׁירִים וְהַגְּבִירִים הַגְּדוֹלִים מוֹדִים שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא יְגוֹנוֹת וְיִסּוּרִים

כִּי דַּאֲגוֹתֵיהֶם וְיִסּוּרֵיהֶם רַבּוֹת מְאד מְאד בְּכָל פַּעַם וּבְכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה

וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְּאָגָה'

וְאַף עַל פִּי שֶׁהַהֲמוֹן עַם הָעֲנִיִּים אֵינָם מְבִינִים זאת

וְנִדְמֶה לָהֶם שֶׁאִם הָיָה לָהֶם עֲשִׁירוּת לא הָיָה לָהֶם דְּאָגוֹת

אֲבָל בֶּאֱמֶת הֵם טוֹעִים הַרְבֵּה בָּזֶה וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ

וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

וְהָעֲנִיִּים וְהַבַּעֲלֵי בָּתִּים יֵשׁ לָהֶם גַּם כֵּן בְּוַדַּאי דְּאָגוֹת הַרְבֵּה וְכַנִּזְכַּר לְעֵיל

עַל כֵּן אֵין מָקוֹם לִבְרחַ מִיִּסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה הַמָּלֵא מַכְאוֹבוֹת יִסּוּרִים מִיִּסּוּרִים שׁוֹנִים, הֵן בְּעִנְיַן פַּרְנָסָה הֵן בְּעִנְיַן צַעַר וְיִסּוּרִים מֵאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו

וּלְהַנָּשִׁים נִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִבַּעֲלֵיהֶם יִסּוּרִים

וְהֵן בְּעִנְיַן יִסּוּרִים וּמַכְאוֹבִים מַמָּשׁ שֶׁנִּמְצָאִים הַרְבֵּה סוֹבְלֵי חֲלָאִים וּמַכּוֹת מֻפְלָאוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן בָּעוֹלָם

הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵין מָקוֹם לִבְרחַ מִכָּל זֶה כִּי אִם אֶל הַתּוֹרָה

כִּי כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיִּחְיֶה בְּנַחַת בְּלִי צַעַר הוּא מָלֵא צָרוֹת תָּמִיד

כִּי כָּל מַה שֶּׁמְּקַוֶּה לְטוֹב בָּא לְהֵפֶךְ

וַאֲפִילּוּ אִם יִהְיֶה לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה טוֹב מְדֻמֶּה

הוּא בְּוַדַּאי מְערָב בִּיגוֹנוֹת תָּמִיד כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ לַמִּסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת

עַל כֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה" לִחְיוֹת בְּנַחַת

כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְרַצֶּה בֶּאֱמֶת לְהִסְתַּפֵּק בְּתַכְלִית הַמִּעוּט וְלִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם בַּמִּשְׁנָה הַנַּ"ל: פַּת בַּמֶּלַח תּאכַל וְכוּ'

שֶׁאָז דַּיְקָא כְּשֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל הַדַּחֲקוּת וְחַיֵּי צַעַר וְלִסְבּל הַכּל וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם 'וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל'

אָז דַּיְקָא יֵשׁ לוֹ חִיּוּת גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַשְׁרֵי לוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַדַּאי

כִּי לא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִפִּגְעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַמְּרֻבִּים אֵצֶל כָּל אָדָם מְאד

מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ הַכּל בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה

וְכָל חִיּוּתוֹ וְטוּבוֹ הוּא הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טוֹב אֲמִתִּי

וְאָז בְּוַדַּאי חַיָּיו חַיִּים אֲמִתִּיִּים וְאַשְׁרֵי לוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה

אֲבָל הָרוֹצֶה תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלִחְיוֹת בְּנַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה

בְּוַדַּאי חַיָּיו מָרִים וּמְרוֹרִים מְאד

כִּי אֲפִילּוּ רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ

כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁבָּא עָלָיו דָּבָר נֶגֶד רְצוֹנוֹ, יֵשׁ לוֹ צַעַר וְיִסּוּרִים

וְזֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְנַהֵג הַכּל כִּרְצוֹנוֹ

אֲפִילּוּ אִם יִהְיֶה גְּבִיר וְאָדוֹן וּמוֹשֵׁל, כִּי עוֹלָם הַזֶּה מָלֵא יִסּוּרִים כַּנַּ"ל

עַל כֵּן אֵין מָקוֹם לִבְרחַ מֵעֲמַל עוֹלָם הַזֶּה, וְיִסּוּרָיו

כִּי אִם אֶל עֲמַל הַתּוֹרָה, לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לֵילֵךְ בְּדַרְכָּהּ שֶׁל הַתּוֹרָה, לֶאֱכל פַּת בַּמֶּלַח וְכוּ' וְאָז אַשְׁרֵי וְטוֹב לוֹ אַשְׁרָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וַדַּאי

וְהַדְּבָרִים מוּבָנִים הֵיטֵב לַבָּקִי קְצָת בְּיִסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה וְדַאֲגוֹתָיו הָרַבִּים וּמִסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת

וְעַיֵּן מִזֶּה בְּשִׂיחוֹתָיו שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הַנִּדְפָּסִים אֵצֶל הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת לְעֵיל, וְעַיֵּן בְּהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הֶחָכָם וְהַתָּם וְכוּ'

אֲפִילּוּ חַכְמֵי הַמְחַקְּרִים שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹדִים לְכָל זֶה

שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא יִסּוּרִים תָּמִיד וְכַמְבאָר בְּסִפְרֵיהֶם הַרְבֵּה מִזֶּה

וְאָמְרוּ, שֶׁאֵין טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם הַסֵּבֶל

דְּהַיְנוּ שֶׁצְּרִיכִין בָּעוֹלָם הַזֶּה לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִסְבּל כָּל מַה שֶּׁיַּעֲבר עָלָיו וְכוּ'

אֲבָל כָּל דִּבְרֵיהֶם אֵינָם מוֹעִילִים לְהָעוֹלָם בְּלא הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁזָּכִינוּ אֲנַחְנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

כִּי אֵין אָדָם זוֹכֶה לָזֶה שֶׁיְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ הַסֵּבֶל בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשֶׁלּא יַטְרִידוּהוּ צָרוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה

כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה

כִּי כְּשֶׁמְּיַשֵּׁב הָאָדָם עַצְמוֹ הֵיטֵב הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ שׁוּם תַּכְלִית כְּלָל

כִּי אֲפִילּוּ אִם הָיָה עוֹלָם הַזֶּה מָלֵא טוֹבוֹת וַעֲשִׁירוּת בְּלִי שׁוּם יִסּוּרִים וְצַעַר וּדְאָגוֹת כְּלָל

אַף עַל פִּי כֵן הוּא הֶבֶל וָרִיק

כִּי הַזְּמַן חוֹלֵף וְעוֹבֵר כְּהֶרֶף עַיִן: "וְיָמֵינוּ כְּצֵל עוֹבֵר" וְלא כְצִלּוֹ שֶׁל דֶּקֶל וְכוּ', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְכוּ' וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעוּפָה"

מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁגַּם כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא צַעַר וִיגוֹנוֹת וְיִסּוּרִים וּדְאָגוֹת וּטְרָדוֹת בְּלִי שִׁעוּר, מִגָּדוֹל וְעַד קָטן

מִן גְּדוֹלֵי גְדוֹלֵי הָעֲשִׁירִים הַמֻּפְלָגִים עַד תַּכְלִית עָנִי שֶׁבָּעֲנִיִּים

כֻּלָּם מְלֵאִים דְּאָגוֹת, וּטְרָדוֹת הוֹצָאוֹת פַּרְנָסָתָם, וּשְׁאָרֵי יִסּוּרִים מִיִּסּוּרִים שׁוֹנִים, וְצָרוֹת וְהַרְפַּתְקָאוֹת כַּיָּדוּעַ לַכּל

וַאֲפִילּוּ קֵיסָרִים וּמְלָכִים וְשָׂרִים גְּדוֹלִים מְלֵאִים דְּאָגוֹת וְיִסּוּרִים וּפְחָדִים רַבִּים בְּלִי שִׁעוּר כַּיָּדוּעַ לְמִי שֶׁבָּקִי בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם

וְכָל זֶה יָדוּעַ וּמְבאָר אֲפִילּוּ לְחַכְמֵי הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם

וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מִי שֶׁיִּבְרַח מִזֶּה

כִּי אִם כְּשֶׁבּוֹחֵר חֶלְקוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת הַקְּדוֹשִׁים, וּמְרֻצֶּה לְהִסְתַּפֵּק בְּתַכְלִית הַמִּעוּט מִזֶּה הָעוֹלָם כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּלְבַלּוֹת יָמָיו עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה

אָז דַּיְקָא יָכוֹל לִבְרחַ מִן עֲמַל הָעוֹלָם הַזֶּה, לִפְטר מֵעָלָיו עָמָל וִיגִיעוֹת וּטְרָדוֹת וּמְרִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁל דַּאֲגוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלִחְיוֹת חַיִּים אֲמִתִּיִּים בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה', אֲשֶׁר הוּא עִקַּר הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא

וּבְוַדַּאי צָדְקוּ וְנֶאֶמְנוּ דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה הַקְּדוֹשָׁה אֲפִילּוּ עַל פִּי פְּשׁוּטָהּ

שֶׁמִּי שֶׁבּוֹחֵר לִסְבּל בָּעוֹלָם הַזֶּה לֶאֱכל פַּת בַּמֶּלַח וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה יִשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ יִישַׁן וְחַיֵּי צַעַר יִחְיֶה

כִּי אֲפִילּוּ פַּת בַּמֶּלַח וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה בְּהַרְחָבָה

וְעַל כֵּן הוּא צָרִיךְ עִם כָּל זֶה לִהְיוֹת מְרֻצֶּה לִחְיוֹת חַיַּי צַעַר

אֲבָל כָּל זֶה הוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם: וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל

אָז אִם עוֹשֶׂה כֵּן בְּוַדַּאי אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וַדַּאי

כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ חִיּוּת אֲמִתִּי מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִסְבּל כָּל יִסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה

וְזָכָה לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה לא נִבְרָא בִּשְׁבִיל נַחַת לְהִתְעַנֵּג בּוֹ

אַדְּרַבָּא מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְעַנֵּג בְּזֶה הָעוֹלָם הוּא מָלֵא יִסּוּרִים וְכַעַס וּמַכְאוֹבוֹת וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל

רַק הוּא בּוֹרֵחַ מֵעֲמַל הָעוֹלָם הַזֶּה לַעֲמַל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ וְארֶךְ יָמֵינוּ

אָז לא דַּי שֶׁיִּזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא עוֹלָם הַנִּצְחִי שֶׁכָּל הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ עוֹלֶה כְּנֶגְדּוֹ אֲפִילּוּ כְּהֶרֶף עַיִן

אַף גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה אַשְׁרֵי לוֹ אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ

כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין טוֹב כְּמוֹ הַסֵּבֶל

אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הַסֵּבֶל שֶׁל יִסּוּרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה

כִּי אִם כְּשֶׁבּוֹרֵחַ אֶל עֲמַל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת הַקְּדוֹשִׁים וְכַנַּ"ל

וְהַדְּבָרִים מְבאָרִים וּמוּבָנִים מְאד לְמִי שֶׁחָפֵץ בָּאֱמֶת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ

כִּי מִי שֶׁמִּתְלוֹצֵץ מִדְּבָרִים כָּאֵלּוּ הוּא מִתְלוֹצֵץ רַק מֵעַצְמוֹ

הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֲצוֹתֵינוּ הָאֲמִתִּיּוֹת וּפוֹנֶה עָרְפּוֹ אֲלֵיהֶם

כִּי הוּא רוֹצֶה רַק לִטְבּעַ בִּיוֵן מְצוּלַת הָעוֹלָם הַזֶּה

וּמִי יִמְחֶה בְּיָדוֹ, יאחֵז כָּל אֶחָד דַּרְכּוֹ

"וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלקֵינוּ נַזְכִּיר"

וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עַל אֶחָד שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ הַרְבֵּה

וְכַוָּנַת רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה לְהוֹצִיאוֹ מִמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּטְבַּע בָּהֶם בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף

אֲבָל אוֹתוֹ הָאִישׁ נָתַן כָּתֵף סוֹרֶרֶת וְחִזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלא קִבֵּל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בְּלִבּוֹ

אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הוּא הֵבִין שֶׁדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אֲמִתִּיִּים וְנִפְלָאִים, אֲבָל לא רָצָה לְקַבְּלָם

עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: זֶה הָאִישׁ דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁנִּטְבָּע בַּמַּיִם וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד

וּבָא אֶחָד וּפוֹשֵׁט יָדוֹ וְרוֹצֶה לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם

וְהוּא נוֹתֵן כָּתֵף סוֹרֶרֶת וּפוֹנֶה עָרְפּוֹ בְּעַזּוּת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ לִתְפּס בּוֹ לְהוֹצִיאוֹ, וּבוֹרֵחַ מִן הַבָּא לְהַצִּילוֹ

וּלְהַשּׁוֹמֵעַ יֻנְעַם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא

תַּם וְנִשְׁלַם סֵפֶר שִׂיחוֹת הָרַ"ו בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

אָמַר הַמַּעְתִּיק בִּכְדֵי שֶׁלּא לְהוֹצִיא הַנְּיָר חָלָק

נַצִּיג פּה אֵיזֶהוּ שִׂיחוֹת מִמּוֹהֲרְנַ"ת זַ"ל מִסֵּפֶר כּוֹכְבֵי אוֹר

אָמַר [מוֹהַרְנַ"ת זַ"ל] אֲמִירַת סִפְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל שֶׁהֵם הַלִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ו וְסֵפֶר הַמִּדּוֹת וְהַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת וְהַשִּׂיחוֹת שֶׁלּוֹ הָאֲמִירָה לְבַד מְסֻגֶּלֶת לְהַנְּשָׁמָה כְּמוֹ אֲמִירַת סִפְרֵי הַזוהַר וְהַתִּקּוּנִים

עוֹד אָמַר שֶׁגַּם בִּימֵי אֱלוּל הַקְּדוֹשִׁים מִצְוָה לְאָמְרָם מִתְּחִלָּתָם וְעַד סוֹפָם וּמוֹעִיל מְאד מְאד

בְּעֵת שֶׁשָּׁלַח לְהַדְפִּיס אֶת סִפְרוֹ לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת, עָנָה וְאָמַר: מִזֶּה שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הָאַחֲרוֹן מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפוֹ כְּשֶׁיִּהְיֶה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ וְכוּ' מִזֶּה אֵינִי מְדַבֵּר כְּלָל, כִּי זֶה הוּא דּוֹמֶה לִבְהֵמָה מַמָּשׁ, רַק מִי שֶׁחוֹשֵׁב הֵיטֵב מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפוֹ וְלִבּוֹ חוֹשֵׁק וְכוֹסֵף מְאד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְוַדַּאי נַעֲשֶׂה עִמּוֹ מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, כִּי הַהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאד כַּיָדוּעַ לָנוּ, בִּשְׁבִיל זֶה הָאִישׁ חִבַּרְתִּי אֶת סִפְרִי כִּי אוֹתוֹ יְחַזְּקוּ דְּבָרַי וְאוֹתוֹ יְאַמְּצוּ [כַּמּוּבָן כָּל זֶה לַבָּקִי בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים]

רַבִּי שִׂמְחָה חֲתַן הָרַב ר' שְׁמוּאֵל יִצְחָק זַ"ל שָׁאַל מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחַת עַל אוֹדוֹת מַה שֶּׁדֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים בַּעֲלֵי הַשָּׂגוֹת לְהַלְבִּישׁ הַשָּׂגוֹתֵיהֶם בְּמִקְרָאוֹת וּמַאַמְרֵי חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְלִפְעָמִים מְפָרשִׁים מַאֲמָר אֶחָד שֶׁל חֲכָמִינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְכַמָּה וְכַמָּה פָּנִים וּבְכָל פַּעַם מְרַמְּזִים בּוֹ הַשָּׂגוֹת אֲחֵרוֹת

וְשָׁאַל אֶת מוֹהַרְנַ"ת זַ"ל אִם הַתַּנָּא אוֹ הָאֲמוֹרָא בַּעַל הַמַּאֲמָר בְּעַצְמוֹ גַּם הוּא כִּוֵּן לְכָל זֶה אִם לָאו

וְהֵשִׁיב לוֹ לָאו

רַק מֵחֲמַת שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים זָכוּ לְרוּחַ הַקּדֶשׁ נוֹרָא וְנִשְׂגָּב מְאד הַנִּמְשָׁךְ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר אֵין סוֹף לְדַעְתּוֹ יִתְבָּרַךְ

עַל כֵּן בְּכָל דִּבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בְּרוּחַ הַקּדֶשׁ כָּזֶה מְלֻבָּשִׁים בּוֹ הַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת וְנוֹרָאוֹת מְאד בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ מַה שֶּׁגַם הֵם בְּעַצְמָם לא יָדְעוּ מִזֶּה

[וְעַיֵּן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ו סִימָן רפ"א מַה שֶּׁכָּתַב שָׁם

שֶׁאֲפִילּוּ אִישׁ פָּשׁוּט כְּשֶׁיִּשֵׁב עַצְמוֹ עַל הַסֵּפֶר וְיַחֲשׁב הַרְבֵּה יוּכַל לִרְאוֹת בָּהֶם נִפְלָאוֹת מַה שֶּׁהַמְחַבֵּר בְּעַצְמוֹ לא יָדַע מִזֶּה]

שָׁמַעְתִּי מֵאָבִי שֶׁפַּעַם אַחַת נִתְקָרְבוּ אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים אֵלָיו זַ"ל [הוּא אַדְמוֹ"ר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה] וְהָיָה אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם תּוֹרָה גָּבוֹהַּ כְּדַרְכּוֹ זַ"ל

אַחַר כָּךְ סִפְּרוּ לְפָנָיו עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁאוֹמרִים שֶׁאֵינָם מְבִינִים תּוֹרָתוֹ כִּי מַאי נַפְקָא מִנַּהּ לָהֶם בְּתוֹרָתוֹ הַגָּבוֹהּ, כִּי הֵם צְרִיכִים תּוֹרָה פְּשׁוּטָהּ וְדִבְרֵי תוֹרָה פְּשׁוּטִים כְּפִי מַדְרֵגָתָם הַפְּשׁוּטָה וְהַנְּמוּכָה

וְחָרָה לוֹ זַ"ל עֲלֵיהֶם

וְאָמַר אָז: מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְצא עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָתוֹ הוּא אֶפִּיקוֹרֶס, כִּי בֶּאֱמֶת תּוֹרָתוֹ הוּא כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל מֵרֵישׁ כָּל דַּרְגִּין עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין

[כת"י הָרַב מִטְּשֶׁערִין זַ"ל]

דִּבֵּר פַּעַם אַחַת מֵהַדֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה

שֶׁגִּלָּה אַדְמוֹ"ר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה

וְאָמַר אָז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן

עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַדֶּרֶךְ הַזֶּה דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לָרַבִּים

[כְּמוֹ שעַכְשָׁו הִיא דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לָרַבִּים לְהַנִּיחַ טַלִּית וּתְפִילִּין בְּכָל בּקֶר]

וְאוֹדוֹת הַפְּחָדִים שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, אָמַר

שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר מַה דְּאִיתָא בַּזוהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת שְׁלַח בְּעִנְיַן הֲלִיכַת כָּלֵב לְחֶבְרוֹן לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרֵי הָאָבוֹת, וְלא נִתְיָרֵא מֵהָעֲנָקִים

וְאִיתָא שָׁם עַל זֶה

מָאן דְּאִיהוּ בְּדוֹחְקָא לא אִיסְתַכֵּל מִדַּי

כָּךְ כָּלֵב בְּגִין דַּהֲוֵה בְּדוֹחְקָא לא אִיסְתַכֵּל מִדַּי

וְאָתֵי לִצְּלָאָה עַל קִבְרֵי אֲבָהָן וְכוּ'

וְכֵן כָּל אָדָם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמְחַשֵּׁב בְּעַצְמוֹ הֵיטֵב שֶׁכְּהֶרֶף עַיִן יְפְרְחוּ יָמָיו וְיִצְטָרֵךְ לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן מִכָּל מַעֲשָׂיו וְלא יְוַתְּרוּ לוֹ עַל שׁוּם דָּבָר וְכוּ'

מִי שֶׁמְּחַשֵּׁב אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל זֶה

בְּוַדַּאי לא יַבִּיט עַל שׁוּם מְנִיעָה מֵהַפְּחָדִים וְכַיּוֹצֵא

וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין בָּזֶה שׁוּם פַּחַד כְּלָל

כְּמוֹ שֶׁאָמַר

שֶׁאִם הָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד

הָיָה מְשַׁלְּחוֹ יְחִידִי בַּלַּיְלָה לַשָּׂדֶה וְלא הָיָה חוֹשֵׁשׁ לְשׁוּם דָּבָר

וְאָמַר זאת עַל כָּל אָדָם שֶׁאֵין לִפְחֹד כְּלָל מִשּׁוּם דָּבָר

[כִּי שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִין בִּפְרָט מִצְוָה כָּזאת]

סִפֵּר שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת עִם הַחֶבְרַיָּא שֶׁלּוֹ וְהִתְפַּלְּלוּ בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל מְאד כְּדַרְכָּם

אַחַר כָּךְ כְּשֶׁגָּמְרוּ תְּפִילָּתָם

רָאוּ שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הוּא בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת

אַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר לָהֶם בְּעֵת שֶׁהֱיִיתֶם מִתְפַּלְּלִים הִכְנִיס הַבַּעַל דָּבָר בְּכָל אֶחָד מִכֶּם מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל גֵּאוּת וְרָמוּת רוּחָא שֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים בְּהִתְלַהֲבוּת וּבִדְבֵקוּת כָּזֶה

וְעַל יְדֵי זֶה נִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה קִטְרוּג גָּדוֹל עֲלֵיכֶם

וְהָיָה לִי יְגִיעָה גְּדוֹלָה עַד שֶׁהִמְתַּקְתִּי זאת

וְסִפֵּר זאת לְמַעַן דַּעַת כַּמָּה וְכַמָּה צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת בִּתְפִילָּה עַל זֶה לִזְכּוֹת לְהִנָּצֵל מִגֵּאוּת שֶׁהִיא תּוֹעֲבַת ה'

כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֲפִילּוּ כְּשֶׁכְּבָר נְקִיִּים מִכָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת אַף עַל פִּי כֵן נִשְׁאָר בַּלֵּב גַּאֲוָה טְמוּנָה חַס וְשָׁלוֹם, וְכַמְבאָר בְּהַתּוֹרָה הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל

וְעַל כֵּן צְרִיכִין בִּשְׁבִיל זֶה לְבַד לְהִתְגַּבֵּר מְאד בִּתְפִילּוֹת וּצְעָקוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעַזְרֵהוּ לְבַטֵּל גַּם אֶת זאת כַּמְבאָר שָׁם

וְלִזְכּוֹת לַעֲנָוָוה אֲמִתִּית

תַּם וְנִשְׁלַם שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם
ביטחון אמיתי דקדושה ובטחון דסטרא אחרא
...רבי נחמן מברסלב מבאר כאן breslev.eip.co.il/?key=331 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ס - דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדול וגם כאן breslev.eip.co.il/?key=334 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סג - סוד כונת המילה כי יש בחינת ביטחון אמת דקדושה, ויש בטחון של שקר של הסטרא אחרא. ובטחון דקדושה הוא אמת וביטחון דסטרא אחרא הוא שקר וכולי. והביטחון דקדושה שהוא כולו אמת, הוא תלוי בשכל, כמבואר כאן breslev.eip.co.il/?key=495 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רכה - כשהראה בשלמות על ידי זה הבטחון בשלמות כי עקר הבטחון בשלמות...
שיחות הר"ן - אות קנח - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
שיחות הר"ן - אות קנח - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' ספר שפעם אחת בימי נעוריו היה אצל הרב וכו' ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש כי אתה סבור שבפעם אחת באין לכל המעלות ?! כי לא כן הוא רק צריכין להתיגע ולטרח בעבודתו מאד קדם שבאין לאיזה מעלה טובה ואז היה קשה לי להיות ביחד עם העולם מחמת שהיה רוצה לעסק בעבודת ה' וכן כמה פעמים בעת שספר מענין הפלגת מעלתו וכו' היה רגיל לומר [אבל מאד התיגעתי, התעניתי הרבה וכו']
שיחות הר"ן - אות רסד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רסד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן הזהיר לכבד וליקר את אשתו כי אמר הלא הנשים הם סובלים צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהם צער העבור והלדה והגדול כאשר ידוע לכל עצם מכאובם וצערם ויסוריהם בכמה אפנים הקשים וכבדים מאד מאד על כן ראוי לרחם עליהם, וליקרם, ולכבדם וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו' וכן אמרו: 'דינו שמגדלות את בנינו' וכו'
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סג - סוֹד כַּוָּנַת הַמִּילָה
...א. סוד כונת המילה כי ברית נקרא בלשון תרגום אמה וכמו שמזכר בלשון זה בגמרא והוא בחינת אמה בת ששה טפחים שהברית כלול מהם והוא בחינת: "שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד" 'שש כנפים', הם בחינת הששה טפחים הנ"ל "בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף" כי פנים, הוא בחינות 'וטפח לו על פניו' 'ובשתים יכסה פניו' הוא בחינות שני טפחים בחינות 'מגלה טפח ומכסה טפח', הנאמר בברית כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה וכן 'בשתים יכסה רגליו', הוא בחינת 'וטפח לו בסנדלו' והוא גם כן בחינת שני טפחים כנ"ל, 'מגלה...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כז - מִי שֶׁהוּא פַּרְנַס חֹדֶשׁ אוֹ מַנְהִיג
...ח"ב - תורה כז - מי שהוא פרנס חדש או מנהיג מי שהוא פרנס חדש או מנהיג והוא מנהיג בכשרות ובישר ורואה ומסתכל להטיל המשאוי על כל אחד כראוי לו כפי מה שמעריך את כל אחד בישר להכביד על זה ולהקל על זה כראוי על ידי זה מבטל הארבע מדות רעות דהינו 'עבודה זרה' 'וגלוי עריות' 'ושפיכות דמים' 'ולשון הרע' והסוד כי הנדר שנודרין צריכין לשלם מיד והמאחר נדרו גורם אלו הארבע מדות הנ"ל כדאיתא במדרש, שלמד מיעקב שבשביל שאחר נדרו בא לידי ארבע הנ"ל 'עבודה זרה' שנאמר: "הסירו את אלקי הנכר" 'גלוי עריות' "ותצא דינה" וכו' 'שפיכות...
מי מאשים את רבי נחמן מברסלב בגאווה?
...את רבי נחמן מברסלב בגאווה? כידוע, רבי נחמן מברסלב שיבח את עצמו פעמים רבות. בשבחים כאלו שלא נשמעו מעולם. רבי נחמן לקח את כל השבחים הקיימים, והלביש אותם על עצמו ואף הוסיף עליהם שבחים נוספים... והדבר הזה עורר עליו את המחלוקת וכולי... והשאלה הנשאלת היא, מדוע כל אלו שמאשימים את רבי נחמן בגאווה, מדוע הם כולם פגומים בדעתם וכולי? מדוע אין אפשרות בעולם שאדם יאשים את רבי נחמן בגאווה, בלי שהוא עצמו יהיה פגום כולו, למרות שהוא נראה כצדיק וכרב גדול וכולי? מהו שורש העניין? מדוע בהכרח שמי שמאשים את רבי נחמן מברסלב...
שיחות הר"ן - אות ו
...הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד מה אני אוחז ? ולכל אחד נדמה כאלו הוא אוחז מה שהוא מתאוה ועל כן הכל רצים אחריו כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום כמו כן ממש היצר הרע שהוא מרמה את כל העולם והכל רצים אחריו ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד ואחד כאלו יש בידו מה שהוא חפץ כל אחד כפי שטותו ותאוותו ואחר כך בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום כי אין מי שימלא תאוותו אצלו גם נדמו כל התאוות של העולם...
שיחות הר"ן - אות קנא
...של יום שלישי ורביעי ספר בליל שבת קדש כנזכר לעיל ואז באותו העת היה נכדו הילד מטל על ערש דוי והיה לו צער גדול מזה כי חליו היה כבד עליו מאד בפרט שבתו הצדקת מרת אדיל תחיה אם הילד הנ"ל היה לה צער גדול בנים מאד רחמנא לצלן השם ישמרה מעתה והוא זכרונו לברכה, נכנס בליל שבת קדש וישב על השלחן בצער ולא נתמהמה בסעדה זאת כלל ותכף ברכנו ברכת המזון קדם שהתחילו העולם לכנס אליו כדרכם תמיד אחר כך אחר ברכת המזון נשאר יושב על שלחנו הקדוש ופתח פיו הקדוש והטהור והנורא ואמר אז שיחה נפלאה ונוראה שהיה בה תורה קדושה, כדרכו...
ספר המידות - שינה
ספר המידות - שינה חלק שני א. מי שהוא מקדש יותר, הוא רחוק מהשנה יותר. ב. על ידי רבוי השנה והתנומה, על ידי זה דוחפין אותו ממרכבה דקדשה, ונשתנה פניו, ונתקלקל צלם אלהים. ג. חמשה עשר "שיר המעלות" שבתהלים מסגלים לבטל השנה. ד. מי שאינו יכול לישן, יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים.
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כה - אַחֲוֵי לָן מָנָא דְּלָא שָׁוְיָא לְחַבָּלָא
...לחבלא [לשון רבנו זכרונו לברכה] אמרו לה, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. איתי בודיא. פשטוהו, ולא הוי עיל לתרעא. אמר להו, איתו מרא סתרו רש"י: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא, הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד. בודיא, מחצלת: לא עיל בתרעא, שהיה ארך ורחב יותר מן הפתח. איתו מרא וסתרו, בנין הפתח והכתל עד שיכנס משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונפת צופים ואמנה א. כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה ולעלות אל השכל וכשנמשך אחר המדמה זה בחינת שרירות לב שהוא הולך אחר המדמה שבלב וכשיוצא משרירות הלב ומשבר לבו האבן זה ב
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 1.1875 שניות - עכשיו 23_09_2025 השעה 10:49:21 - wesi2