ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖶 💎 סיפורי מעשיות - מעשה י - מעשה מבערגיר [סוחר] ועני
מעשה, פעם אחת היה סוחר גדול [בערגיר] והיה עשיר מפלג מאד והיה לו סחורות רבות מאד וכיוצא והיו הוועקסלען [שטרות] והבריב [מכתבים] שלו הולכין על העולם והיה לו כל טוב ולמטה ממנו היה דר עני אחד שהיה עני גדול מאד והיה לו כל ההפך מן הסוחר העשיר ושניהם היו חשוכי בנים: לזה לא היה בנים וכן לזה פעם אחד חלם להסוחר שבאו אנשים ועשו חבילות חבילות, [דהינו אריזות] ושאל אותם: מה אתם עושים? והשיבו: לשאת הכל אל העני הנ"ל וחרה לו מאד מאד על שהם רוצים לשאת כל הונו מביתו אל העני ולכעס עליהם אי אפשר, שהם אנשים רבים והם עשו חבילות חבילות מכל אשר היו לו, מכל סחורותיו והונו ורכושו ונשאו הכל כאשר לכל אל בית העני הנ"ל ולא השאירו כלום בביתו כי אם דפנות הבית ריקם וחרה לו מאד מאד והקיץ וירא והנה חלום ואף שראה שהוא חלום, וברוך השם, הכל אצלו אף על פי כן היה לבו נוקפו מאד וחרה לו הדבר מאד מאד על דבר החלום ולא היה יכול לצאת מדעתו דבר החלום הנ"ל והעני הנ"ל עם זוגתו, היה רגיל גם מקדם להשגיח עליהם ולתת להם מסת ידו ועכשו, אחר החלום, נתן עליהם השגחה יותר מקדם אך בכל עת שהיו באים לביתו, העני או אשתו, היו משתנים פניו ונבהל מפניהם מחמת החלום שזכר והם העני עם אשתו, היו רגילים לפרקים אצלו והיו אצלו נכנסים ויוצאים פעת אחת באתה אצלו אשת העני הנ"ל, ונתן לה מה שנתן ונשתנה צורתו ונבהל ונשתומם מאד שאלה אותו העניה הנ"ל אבקש מחילה מכבודכם תגידו לי מה זאת, שבכל עת אשר אנו באים אצלכם, משתנים פניכם מאד? ספר לה כל אותו הענין, שחלם לו כנ"ל ומאותו היום לבו נוקפו מאד וכו' כנ"ל השיבה לו: האם היה החלום באותו הלילה פלונית שאמרה לו? השיב לה: הן, ומה בזה? השיבה לו: באותו הלילה חלם לי גם כן שאני עשירה גדולה ובאו אנשים לתוך ביתי ועשו חבילות חבילות ושאלתים: להיכן אתם נושאים? השיבו: אל אותו העני, הינו להסוחר הנ"ל, שקראוהו עכשו עני על כן מה אתה משגיח על חלום, הלא אף אני בחלומי? והוא נבהל ונשתומם עכשו יותר ויותר על ששמע עוד את חלומה שהדבר נראה, שישאו עשירותו ורכושו אצל העני ודלות של העני ישאו אצלו, ונבהל מאד מאד ויהי היום, ונסעה אשת הסוחר עם עגלות צב לטיל ולקחה עמה רעותיה ולקחה גם אשת העני עמה, ונסעו על הטיול והנה עבר איש חיל, אדון שקורין קצין גנרל [קצין צבא גבוה], עם החיל שלו ופנו אל הצד מן הדרך בשבילו ועבר החיל וירא שנוסעים נשים וצוה שיוציאו אחת מן הנשים שנסעו לטיל והלכו והוציאו את אשת העני וחטפו אותה בתוך העגלת צב של הקצין הגנרל ונסעו עמה ובודאי אי אפשר להשיבה, כי נסע להלן בפרט איש חיל, קצין גנרל עם חילותיו ולקחה ונסע עמה למדינה שלו והיא היתה יראת שמים, ולא רצתה לשמע לו כלל והיתה בוכה מאד והיו מבקשים ומפתים אותה, והיא היתה יראת שמים ביותר והם שבו לביתם מן הטיול והנה נלקחה העניה הנ"ל והיה העני מתאבל ובוכה ומתמרמר מאד מאד על אשתו תמיד פעם אחת עבר הסוחר אצל בית העני שמע שהוא בוכה ומתמרמר מאד מאד נכנס ושאלו: מה אתה מתמרמר ובוכה כל כך? השיבו: וכי לא אבכה? ומה נשאר לי? יש שנשאר להם העשירות או בנים אני אין לי כלום, וגם אשתי נלקחה ממני, ומה נשאר לי? ונכמר לבו של הסוחר על העני הנ"ל ונתעוררו רחמיו עליו מאד מאד מגדל המרירות שראה בו והלך ועשה דבר מבהל ובאמת היה שגעון והלך ושאל באיזה מדינה דר הקצין הגנרל הנ"ל והלך ונסע לשם ועשה דבר מבהל מאד והלך לבית הקצין הגנרל ושם עומדים שומרים [משמרות] והוא, מגדל הבהלה שלו מאד מאד נשתומם, והלך בבהלה גדולה ולא השגיח כלל על השומרים וגם השומרים נבהלו ונשתוממו מאד מחמת שראו פתאם בן אדם אצלם מבהל מאד, ונבהלו מאד איפה בא זה לכאן? ומחמת הבהלה הניחוהו כל השומרים ועבר על כל השומרים עד שנכנס לבית הקצין הגנרל, למקום שהיתה שוכבת שם ובא והקיצה ואמר לה: בוא וראתה אותו ונבהלה ואמר לה: תכף בוא עמי והלכה עמו ועברו גם עתה על כל השומרים, עד שיצאו ואזי תכף נבהל ונזכר מה שעשה דבר כזה והבין שבודאי תכף יהיה נעשה רעש גדול וכן הוה שנעשה שם תכף רעש גדול אצל הקצין הגנרל והלך והטמין עצמו בתוך בור אחד שהיה עם מי גשמים עד שיעבר הרעש ושהה שם עמה שני ימים בתוך הבור וראתה האשה הנ"ל גדל המסירת נפש שהיה לו בשבילה והצרות שסובל בשבילה ונשבעה בה', שכל המזל שיש לה אפשר יש לה איזה מזל שיהיה לה איזה גדלה והצלחה שיהיה כל הצלחה שלה לא נמנע מאתו ואם ירצה לקח לעצמו כל הצלחה וגדלה שלה, והיא תשאר כמקדם לא ימנע ממנו כלל ואיך מוצאים שם עדות? ולקח אותו הבור לעדות אחר שני ימים יצא עמה משם והלך להלן והיה הולך ובא עמה להלן להלן והבין שגם שם באותו המקום מחפשים אחריו והלך עוד, והחביא עצמו עמה בתוך מקוה ונזכרה שוב בגדל המסירות נפש והצרה שסובל בשבילה ונשבעה עוד הפעם כנ"ל ולקחה את המקוה לעדות והיו שם גם כן בערך שני ימים ויצאו והלכו להלן וכן היה כמה פעמים, שהחביא עצמו עמה במקומות אחרים כיוצא באלו דהינו בשבעה מקומות של מים והם בור ומקוה כנ"ל, ואגמים ומעין ונחלים ונהרות וימים ובכל מקום ומקום שהיו נחבאים שם נזכרה במסירות נפשו וצרתו בשבילה ונשבעה לו, כנ"ל, ולקחה אותו המקום לעדות כנ"ל והלכו ובאו והיו מחביאים עצמם בכל פעם במחבואות הנ"ל, עד שבאו על הים כשבאו על הים, והוא היה סוחר גדול, והיה מכיר הדרכים על הים וחתך עצמו לבוא למדינתו עד שעבר ובא לביתו עם אשת העני הנ"ל והשיבה להעני והיה שמחה גדולה שם והסוחר הנ"ל בשכר שעשה דבר כזה וגם עמד בנסיון עמה נפקד ונולד לו באותה שנה בן זכר והיא גם היא, אשת העני הנ"ל בשכר שעמדה בנסיון כזה עם הקצין הגנרל וגם עמו זכתה גם כן וילדה נקבה והיתה יפת תאר מאד מאד, שלא היה יפי של מין אדם כלל כי בין בני אדם לא נמצא יפי כזה והיו העולם אומרים: הלואי שתתגדל [כי חדוש נפלא כזה קשה שיתגדל] כי היה יפיה ותפארתה מפלג מאד מאד, שלא נראה כזאת בעולם כלל והיו העולם באים ונכנסים לראותה והיו משתוממים מאד על גדל יפיה המפלג מאד מאד והיו נותנים לה מתנות מתנות מחמת חבה והיו נותנים מתנות, עד שנתעשר העני והסוחר הנ"ל נפל בדעתו, שישתדך עם העני הנ"ל מגדל יפיה, שהיה חדוש כזה ויאמר בלבו: אפשר על זה מראה החלום שנושאין שלו להעני ומהעני נושאין אצלו דהינו שישתדכו יחד ויתערבו יחד על ידי השדוך פעם אחת באתה אשת העני אצלו ואמר לה דעתו, שרצונו להשתדך עמה ואפשר בזה יתקים החלום כנ"ל השיבה לו: גם אני חשבתי זאת בדעתי אך לא היה לי העזה לדבר מזה, שאני אשתדך עמכם אך אם אתם רוצים בודאי אני מוכן, ולא אמנע מכם כי כבר נשבעתי, שכל טובי והצלחתי לא ימנע מכם והבן והבת הנ"ל למדו שניהם בחדר אחד לשונות וכיוצא כדרכם והבת הנ"ל, היו הולכים ובאים לראותה מגדל החדוש כנ"ל ונתנו מתנות, עד שנתעשר העני והיו באים שרים לראותה והוטבה בעיניהם מאד והיה יפיה חדוש גדול ביניהם, כי לא היה יפי של אנושי כלל ומגדל הפלגת יפיה בא על דעת השרים להשתדך עם העני הזה ושר, שהיה לו בן, חשק להתחתן עמה אך אין נאה להם להתחתן עם כזה על כן הכרחו לראות להשתדל לגדל את האיש הזה והשתדלו שיעבד אצל הקיסר ונעשה מתחלה קצין צבא נמוך ואחר כך למעלה למעלה כי השתדלו להגביהו במהרה עד שהלך מהר ממעלה למעלה, עד שנעשה קצין גנרל והיו חפצים השרים להשתדך עמו אך היו רבים קופצים על זה כי כמה שרים באו על זה ועסקו בזה להגביהו וגם כי לא היה אפשר לו להתחתן מחמת הסוחר, שכבר היו מדברים להשתדך עמו והעני הזה, שנעשה קצין גנרל, היה מצליח יותר ויותר והיה שולח אותו הקיסר להמלחמה, והצליח מאד בכל פעם ונשא אותו עוד יותר למעלה למעלה והיה הולך ומצליח מאד עד אשר נסתלק שם הקיסר ונתיעצו כל בני המדינה לעשות אותו לקיסר ונתקבצו כל השרים והסכימו כלם, שהוא יהיה קיסר ונעשה קיסר [הינו העני הנ"ל נעשה קיסר] והיה לוחם מלחמות, והיה מצליח מאד וכבש מדינות והיה לוחם ומצליח וכובש והולך עד ששאר המדינות נתיעצו למסר תחת ידו ברצון טוב כי ראו הצלחתו הגדולה שכל היפי של העולם וכל המזל של העולם אצלו על כן נתקבצו כל המלכים והסכימו שהוא יהיה קיסר על כל העולם ונתנו לו כתב באותיות של זהב והקיסר הזה מאן עתה להשתדך עם הסוחר כי אין נאה לקיסר להשתדך עם סוחר ואשתו הקיסרית היא לא זזה מן הסוחר כלל וירא הקיסר, שאי אפשר לו לעשות שדוך אחר נגד הסוחר הנ"ל בפרט כי אשתו מחזקת עמו מאד מאד על כן חשב מחשבות על הסוחר הנ"ל ובתחלה ראה לחסרו והשתדל בתחבולות, כאלו אין הדבר ממנו לגרם לו הפסד והקיסר בודאי יכול לעשות כזאת והיו מפסידים ומחסרים אותו עד שנתדלדל ונעשה עני גמור והיא, הקיסרית היתה מחזקת עמו תמיד אחר כך ראה הקיסר שכל זמן שזה הבן קים, הינו בן הסוחר הנ"ל אי אפשר לו לעשות שדוך אחר והשתדל להעביר את אותו הבחור של הסוחר וחשב מחשבות להעבירו וגלגל עליו עלילות, והושיב עליו שופטים והשופטים הבינו, שרצון הקיסר להעבירו מן העולם ושפטו להניחו בשק ולהשליכו לים והקיסרית, היה לבה דוה מאד על זה אך גם הקיסרית, אי אפשר לה לעשות כנגד הקיסר מה עשתה?! הלכה אל הממנים שהיו ממנים להשליכו לים ובאתה אצלם, ונפלה לפני רגלם והתחננה מהם מאד, שיעשו למענה להניחו, כי למה הוא חיב מיתה? ובקשה מהם מאד, שיקחו שבוי אחר מחיב מיתה להשליכו לים ויניחו אותו הבחור הנ"ל ופעלה בקשתה אצלם ונשבעו לה שיניחוהו וכן עשו ולקחו איש אחר והשליכוהו לים, ואותו הניחו ואמרו לו: לך לך, והלך לו והבחור הזה כבר היה בר דעת, והלך לו וקדם לזה הלכה הקסרית הנ"ל וקראה לבתה הנ"ל ואמרה לה בתי, תדעי שזה הבן של הסוחר הוא החתן שלך וספרה לה כל אותו המעשה שעבר עליה כנ"ל ואיך הסוחר מסר נפשו בשבילי [כנ"ל] והיה עמי בשבעה מקומות הנ"ל ונשבעתי לו בה', שכל טובי לא ימנע ממנו ולקחתי אותן השבעה מקומות לעדות שהם: בור ומקוה וכו' כנ"ל בכן עתה, הנה אתה היא כל טובתי ומזלי והצלחתי ובודאי את שלו ובנו הנ"ל הוא החתן שלך ואביך מחמת גסותו רוצה להרגו חנם וכבר השתדלתי להצילו ופעלתי שיניחוהו כנ"ל על כן תדעי, שהוא החתן שלך [הינו בן הסוחר הנ"ל] ואל תתרצי עם אחר בעולם כלל ונתקבלו דברי אמה בעיניה כי גם היא היתה יראת שמים והשיבה, שבודאי תקים כך והלכה הבת הזאת ושלחה כתב אל בן הסוחר הנ"ל אל התפיסה שהיא מחזקת עצמה בו, והוא החתן שלה ושלחה לו כמו חתיכת לאנד קארט [מפה] וצירה בו כל המקומות שהחביאה אמה עם אביו כנ"ל שהם השבעה עדות: בור ומקוה וכו' כנ"ל שצירה בו כמו בור ומקוה וכו' והזהירה אותו מאד מאד שישמר הכתב הזאת מאד מאד וחתמה עצמה למטה אחר כך היה כנ"ל שלקחו הממנים איש אחר, ואותו הניחו והלך לו וילך ויעבר, עד שבא אל הים, וישב בספינה ועבר בים ובא רוח סערה גדולה ונשא הספינה אל ספר [חוף, שפת הים] אחד, שהיה שם מדבר ומגדל הסערה, נשברה הספינה אך האנשים שבה נצלו ויצאו על היבשה ושם היה מדבר וילכו לנפשם כל אחד ואחד לבקש לו אכל לנפשו כי באותו המקום לא היו רגילים הספינות לבוא לשם כי היה מדבר ועל כן לא היו מצפים שם על איזה ספינה לשוב למקומם והלכו שם במדבר לבקש אכל ונתפזרו הנה והנה כל אחד ואחד והלך הבחור הנ"ל במדבר, והיה הולך והולך, עד שנתרחק מן הספר ורצה לשוב, ולא יכול וכל מה שרצה לשוב, נתרחק יותר ויותר עד שראה שאי אפשר לו לשוב וילך באשר ילך והלך שם במדבר והיה בידו קשת שהיה מציל עצמו נגד החיות רעות שבמדבר ומצא שם איזה דברים לאכל והיה הולך והולך עד אשר יצא מן המדבר ובא אל מקום [ישוב] שהיה שם מקום פנוי והיה שם מים ואילנות סביב סביב של פרות והיה אוכל מן הפרות ושתה מן המים ונתישב בדעתו לישב שם מספר ימי חייו כי בלא זה קשה לו לשוב אל הישוב ומי יודע אם יגיע עוד למקום כזה, אם יניח המקום הזה וילך לו?! על כן היה בדעתו לישב שם ולחיות שם ימי חייו מאחר שטוב לו שם שהיה לו הפרות לאכל והמים לשתות ולפעמים היה יוצא ורובה בקשתו ארנבת או צבי, והיה לו בשר לאכל גם היה צד לעצמו דגים, כי היה שם דגים טובים מאד בתוך המים וייטב בעיניו לבלות שם ימי חייו והקיסר הנ"ל אחר שנעשה המשפט בבן הסוחר הנ"ל ועתה נפטר ממנו [כי הקיסר סבר, שכבר נתקים בו המשפט באמת בבן הסוחר הנ"ל, ושוב איננו בעולם] כעת יוכל להשתדך עם בתו הנ"ל והתחילו לדבר לה שדוכים עם מלך פלוני ועם מלך פלוני וכיוצא ועשה לה חצר כראוי וישבה שם ולקחה לעצמה בנות שרים להיות לה לרעותיה וישבה שם והיתה מנגנת בכלי שיר וכיוצא כדרכם וכל מה שהיו מדברים לה שדוכים היתה משיבה, שאין רצונה בדברים דהינו לדבר השדוך, רק שיבוא המשדך בעצמו והיא היתה בקיאה מאד בחכמת השיר ועשתה באמנות מקום שיבוא המשדך על אותו המקום ויעמד כנגדה, וידבר דברי שיר הינו שיר של חשק, כדרך שמדבר החשוק לחשוקתו דברי חבה והיו באים מלכים להשתדך ועלו על אותו המקום, והיו מדברים כל אחד ואחד שיר שלו ולקצתם שלחה תשובה על ידי רעותיה גם כן בדרך שיר וחבה ולקצת, שנראו לה יותר, השיבה בעצמה והרימה קולה בשיר והשיבה לו גם כן דברי חבה ולקצת, שנראו לה עוד יותר, היתה מראה עצמה פנים אל פנים והיתה מראה את פניה והשיבה לו דברי שיר וחבה ולכלם סימה בסוף אבל לא עברו עליך המימות ולא היה מי שמבין כונתה וכשהיתה מראה פניה, היו נופלים מגדל יפיה והיו קצת נשארים חלשות וקצת נשתגעו מחמת חולת אהבה מגדל יפיה שהיה מפלג מאד מאד ואף על פי כן, אף על פי שנשתגעו ונשארו חלשות עם כל זאת היו באים מלכים להשתדך עמה ולכלם השיבה כנ"ל והבן הנ"ל [הינו בן הסוחר הנ"ל] ישב שם באותו מקום הנ"ל ועשה לעצמו שם מקום לישב בו, והיה יושב שם וגם הוא היה יכול לנגן ויודע חכמת השיר והיה בוחר לו עצים, שראויים לעשות מהם כלי שיר, ועשה לעצמו כלי שיר ומהגידין של החיות עשה לו נימין, [שקורין מיתרים] והיה מנגן ומשורר לעצמו והיה לוקח הכתב שהיה לו, ששלחה לו הבת הקיסר הנ"ל והיה משורר ומנגן ונזכר כל המארעות שהיו לו ואיך אביו היה סוחר וכו', ועתה נשלך לכאן והלך ולקח הכתב הנ"ל ועשה לו סימן באילן אחד, ועשה שם מקום, וטמן שם הכתב הנ"ל וישב שם איזה זמן פעם אחד היה רוח סערה גדולה ושבר כל האילנות, שהיו עומדים שם ולא היה יכול להכיר האילן, שטמן שם הכתב כי בעוד שהיו עומדים, היה לו סימן להכיר ועכשו שנפלו, נתערב האילן בין האילנות, שהיו שם הרבה מאד ולא היה יכול להכיר האילן וזה אי אפשר לבקע כל האילנות לחפש הכתב, כי היו רבים מאד והיה בוכה ומצטער על זה מאד מאד וראה, שאם ישב כאן בודאי ישתגע מגדל הצער, שהיה קשה עליו מאד ונתישב, שמכרח לילך להלן, ויעבר עליו מה כי בלא זאת הוא מסכן מאד מגדל הצער כנ"ל ולקח לו בשר ופרות בתוך שקו, וילך באשר ילך ועשה לעצמו סימנים באותו המקום שיצא משם והיה הולך, עד שבא אל ישוב ושאל: איזה מדינה היא זאת? השיבו לו ושאל אם נשמע כאן מאותו הקיסר הנ"ל השיבו לו: הן ושאל אם נשמע כאן מבתו היפת תאר השיבו לו: הן, אך שאי אפשר להשתדך עמה כנ"ל ונתישב בדעתו מאחר שאי אפשר לו לבוא לשם והלך אל המלך של אותו המדינה וספר לו כל לבו ושהוא החתן שלה, ובשבילו אינה רוצה להשתדך עם אחר ומאחר שאי אפשר לו לבוא לשם בכן הוא מוסר לו כל הסימנים שבידו, דהינו השבעה מימות הנ"ל ושאותו המלך ילך לשם וישתדך עמה, ולו יתן מעות בעד זה והכיר המלך, שדבריו כנים כי אי אפשר לבדות זאת מן הלב והוטב הדבר בעיניו אך נתישב. אם יביא אותה לכאן, ואותו הבחור יהיה פה אין הדבר טוב לפניו ולהרגו קשה בעיניו, כי מדוע יהרג על הטובה שעשה לו?! בכן נתישב לשלחו למרחוק מאתים פרסאות וחרה הדבר מאד בעיני הבן הנ"ל על אשר הוא משלחו בעד טובה כזו שעשה לו והלך שם אל מלך אחר גם כן, וספר לו גם כן כנ"ל, ומסר לו כל הסימנים ולהשני הוסיף סימן יותר וצוה עליו וזרזו, שיסע תכף, אולי יוכל להקדים את חברו וגם אפילו אם לא יקדימו, יש לו סימן יותר מחברו והשני נתישב גם כן כנ"ל כמו הראשון ושלח גם כן את אותו הבן למרחוק מאתים פרסאות וחרה לו גם כן מאד וילך אל השלישי ולהשלישי מסר עוד סימנים מבהקים ביותר וילך ויסע תכף המלך הראשון הנ"ל ובא לשם, למקום בת הקיסר הנ"ל ועשה לו שיר ונעץ בתוך השיר על פי החכמה זו כל אותן המקומות דהינו השבעה עדים הנ"ל אך על פי השיר נזדמן לו, שלא סדרם כסדר את המקומות הנ"ל כי כן הגיע לו על פי חכמת השיר ובא לשם על המקום הנ"ל, והגיד השיר כשמע בת הקיסר המקומות הנ"ל, נפלא בעיניה ונראה לה שמכרח שזהו בן גילה רק היה קשה בעיניה על שלא סדרם כסדר אך אף על פי כן חשבה בדעתה אולי מחמת חכמת משקל השיר בא לו זה הסדר ונסכם בלבה, שזה הוא וכתבה לו, שהיא משדכת לו ונעשה שמחה ורעש, שנמצא לה בן גילה והכינו על החתנה בתוך כך בא השני והיה רץ גם כן לשם ואמרו לו, שכבר היא משדכת ולא השגיח על זה ואמר שאף על פי כן יש לו דבר שיגיד לה שבודאי יפעל ובא והגיד שירו וסדר כל המקומות הנ"ל כסדר וגם נתן עוד סימן יותר ושאלה אותו, מאין יודע הראשון ולהגיד האמת לא טוב לפניו, ואמר שאינו יודע ונפלא בעיניה מאד, ועמדה משתומם כי גם הראשון ספר המקומות ומאין יתודע לאדם סימנים הללו? אך אף על פי כן נראה בעיניה, שזה השני הוא בן גילה מאחר שראתה בו, שספר כסדר וכו' כנ"ל והראשון, אפשר על פי חכמת השיר בא לו זאת שהזכיר אלו המקומות אך נשארה עומדת והבחור הנ"ל, כששלחו השני, חרה לו גם כן והלך אל השלישי וספר לו גם כן כנ"ל, ומסר לו עוד יותר סימנים מבהקים ביותר ולפני השלישי ספר כל לבו באשר שהיה לו כתב, שהיה מציר בו המקומות כנ"ל בכן יציר לעצמו גם כן על ניר כל אותן המקומות ויביא אליה והשלישי נתישב גם כן כנ"ל שאין טוב לפניו, שיביא אותה לכאן, וזה הבחור יהיה כאן ושלח גם כן את הבחור עוד למרחוק יותר מאתים פרסאות וזה המלך השלישי רץ גם כן לשם [דהינו לקח את היפת תאר] ובא לשם, והגידו לו, שכבר יש כאן שני הנ"ל והשיב: אף על פי כן, כי יש לו דבר, שבודאי יפעל והעולם לא היו יודעים כלל מפני מה היא נתרצה לאלו יותר מאחרים ובא גם השלישי והגיד שירו בסימנים מבהקים יותר והראה הכתב עם ציור המקומות ונבהלה מאד אך לא יכלה לעשות דבר מחמת שגם הראשון נראה שזהו ואחר כך השני על כן אמרה, שלא תאמין, עד שיביאו לה כתב ידה בעצמו אחר כך נתישב בדעתו הבחור הנ"ל עד מתי יהיו משלחין אותו בכל פעם להלן יותר? על כן ישב עצמו, שהוא בעצמו יניח עצמו לילך לשם, אולי יפעל הוא והיה הולך וסובב, עד שבא לשם ואמר, שהוא יש לו דבר וכו' ובא והגיד שירו ונתן עוד יותר ויותר סימנים מבהקים והזכיר אותה, שלמד עמה בחדר אחד וכיוצא בזה וספר לה הכל שהוא שלח המלכים הנ"ל ושטמן הכתב באילן וכל מה שעבר עליו אבל היא לא השגיחה כלל על זה [ובודאי גם הראשונים המלכים הנ"ל אמרו איזה טעמים על מה שאין בידם הכתב] ולהכיר אותו בודאי אי אפשר, כי כבר עבר זמן רב ולא רצתה להשגיח עוד על סימנים כלל, עד שיביאו לה הכתב כי גם על הראשון סברה שזהו בודאי וכן על השני וכו', על כן לא רצתה וכו' כנ"ל ונתישב הבחור, שכאן אי אפשר לעשות שהיות כלל ונתישב לשוב ולחזר למקומו, אל המדבר שהיה בו, ושם יבלה ימי חייו והיה הולך וסובב להגיע למדבר הנ"ל והגיע לשם, אל המדבר הנ"ל בתוך כל הנ"ל עברו בין כך ובין כך כמה שנים ונסכם אצל הבחור הנ"ל שישב שם במדבר ויבלה שם ימי חייו כפי מה שערך בדעתו חיות האדם בעולם הזה נחקר בדעתו, שטוב לבלות כאן מספר ימיו, וישב שם ואכל וכו' כנ"ל ועל הים היה רוצח והרוצח שמע, שנמצא יפת תאר כזו בעולם, וחשב לתפסה אף שהוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס אך חשק לתפסה כדי למכרה לאיזה מלך ויקח בעדה הון רב והתחיל להשתדל בזה והרוצח הוא מפקר, והפקיר עצמו אם יפעל יפעל, ואם לאו לאו, ומה יפסיד? כי הוא מפקר כדרך הרוצח והלך הרוצח וקנה סחורות רבות מאד מאד רבוי מפלג מאד גם עשה צפרים של זהב והיו נעשים באמנות, שנדמה, שהם חיים ממש [טבע] גם עשה שבלים של זהב והיו הצפרים עומדים על השבלים וזה היה בעצמו נדמה לחדוש שהצפרים עומדים על שבלים, ואין השבלים נשברים כי היו צפרים גדולים [על כן היה חדוש] גם עשה בתחבולות שנדמה, שהם מנגנים ואחת היתה מכה ומקשקשת בלשונה ואחת היתה מצלצלת בפיה ואחת היתה מזמרת והכל היה בתחבולות שהיו בני אדם עומדים שם בתוך חדר, שהיה על הספינה מאחורי הצפרים ועשו כל הנ"ל אותן הבני אדם ונדמה, שהצפרים בעצמן מנגנים כי היו עשויים עם חוטי ברזל באמנות עד שנדמה, שהם בעצמן עושין כל הנ"ל ונסע הרוצח עם כל הנ"ל למדינה, שהיתה שם בת הקיסר הנ"ל ובא אל העיר, שהיתה שם ועמד עם ספינתו בים, ושלשל העוגן ועכבה [ועגנה] ודמה עצמו לסוחר גדול והיו נכנסים ובאים שם לקנות אצלו סחורות רבות יקרות ועמד שם איזה זמן רבע שנה ויותר והיו נושאים ממנו סחורות יפות שקנו אצלו וחשקה גם בת הקיסר לקנות סחורה ממנו ושלחה אליו, שישא סחורה אצלה ושלח לה, שאינו צריך לזה לשאת סחורה לבית הקונה אף על פי שהיא בת הקיסר ומי שצריך סחורה, יבוא אצלו ולסוחר אין מי שיכריח אותו על זה וישבה עצמה בת הקיסר, שתלך אצלו ודרכה היה, כשהלכה בשוק, היתה תולה מכסה על פניה כדי שלא יסתכלו בה, כי יוכלו בני אדם לפל וכו' מחמת יפיה כנ"ל על כן היתה מכסה פניה כנ"ל והלכה בת הקיסר וכסתה את פניה ולקחה גם רעותיה עמה וחיל, [שקורין משמר מלכותי] הלך אחריה ובאתה אל הסוחר הנ"ל [הינו הרוצח, שנדמה לסוחר] וקנתה שם סחורות אצלו, והלכה לה ואמר לה הסוחר אם תבוא עוד הפעם אראה לך עוד דברים יפים מזה, שהם נפלאים מאד ושבה לביתה שוב פעם אחרת באתה וקנתה והלכה לה ועמד שם [הרוצח הזה] איזה זמן בתוך כך נעשית [הבת קיסר הנ"ל] רגילה אצלו, נכנסת ויוצאת פעם אחת באתה אצלו, והלך ופתח לה החדר, שהיו עומדים שם הצפרים של זהב וכו' וראתה, שהוא חדוש נפלא ורצו גם האחרים, הינו החיל לכנס ואמר: לאו לאו! זה איני מראה לשום אדם רק אליך שאתה בת הקיסר, אבל לאחרים איני רוצה כלל ונכנסה היא בעצמה והלך גם הוא אל החדר ונעל הדלת ועשה כפשוטו, שלקח שק והניחה בעל כרחה בתוך השק ופשט ממנה מלבושיה והלבישם את מלח אחד וכסה פניו ודחפו לחוץ ואמר לו: לך! והמלח הזה הוא אינו יודע כלל מה נעשה עמו ותכף שיצא לחוץ ופניו מכסה והחיל לא ידעו והתחילו לילך עמו מיד כמדמה להם שזאת היא הבת הקיסר והוא [הינו המלח] הולך עם החיל שהוליכוהו ולא ידע היכן הוא כלל עד שבא לשם, לחדר שהיתה הבת קיסר יושבת שם וגלו פניו וראו שהוא מלח ונעשה רעש גדול [ואת המלח טפחו על פניו היטב היטב ודחפוהו כי הוא אינו חיב, כי לא ידע כלל] והרוצח לקח את הבת הקיסר וידע, שבודאי ירדפו אחריו והלך מן הספינה וטמן עצמו עמה בבור שהיה בו מי גשמים, עד שיעבר הרעש ואת המלחים של הספינה צוה, שתכף ומיד יחתכו העוגנים ויברחו מיד כי בודאי ירדפו אחריהם ובודאי לא יהיו רובים אל הספינה מחמת הבת קיסר, שהם סבורים, שהיא שם בספינה, רק שירדפו אתכם ועל כן תברחו מיד ואם ישיגו אתכם ישיגו, מה בזה? כדרך הרוצחים, שאינם משגיחין על עצמן כלל וכן היה, שנעשה רעש, ורדפו תכף אחריהם, אך לא מצאוה שם והרוצח החביא עצמו עמה בבור של מי גשמים והיו מנחים שם והיה מפחיד אותה, שלא תצעק, שלא ישמעו בני אדם והיה אומר לה: אני מסרתי נפשי בשבילך כדי לתפסך ואם אפסיד אותך, אין חיי נחשבים אצלי כלום מאחר שכבר את בידי אם אחזר ואפסיד אותך ותמנע ממני אין חיי נחשבים אצלי מאומה כלל על כן תכף שתתן צעקה, אחנק אותך מיד, ויעבר עלי מה כי איני שוה בעיני כלום ותירא לנפשה מפניו [הינו הבת קיסר היתה יראה לצעק מפני אימת הרוצח] אחר כך יצא משם עמה והוליך אותה בעיר והיו הולכים והולכים, ובאו למקום אחר והבין, שגם שם מחפשים והחביא עצמו עמה עוד במקוה וכן יצא משם, והלך והחביא עמה עוד במקום אחר עד שהיה מחביא עצמו עמה בכל השבעה מקומות, שהחביא הסוחר עם אמה כנ"ל שהם השבעה עדים הנ"ל [הינו שבעה מיני מים, שהם בור ומקוה ומעין וכו' כנ"ל] עד אשר בא אל הים וחפש שם למצא על כל פנים ספינה קטנה של צידי דגים כדי לעבר עמה ומצא ספינה ולקח את בת הקיסר והוא לא היה צריך אותה, כי היה סריס כנ"ל אך היה רוצה למכרה לאיזה מלך והיה מתירא פן יתפסו אותה ממנו והלך והלביש אותה בבגדי מלח, ונדמית לזכר ועבר עמו בים [מכאן ולהלאה נדבר על הבת קיסר בלשון זכר, כי בלשון זה ספר רבנו, זכרונו לברכה, מחמת שהרוצח הלביש אותה כמו זכר] ובא רוח סערה ונשא הספינה אל הספר ושבר את הספינה ובאו אל אותו הספר שהיה מדבר הנ"ל, שהיה שם הבחור הנ"ל בבואם לשם והגזלן היה בקי בדרכים כדרכם וידע, שכאן הוא מקום מדבר, שאין מגיעים הספינות לכאן על כן לא היה מתירא כאן משום אדם והניחה והלכו [הינו הרוצח ובת הקיסר] זה לכאן וזה לכאן לבקש להם אכל ונתרחק מן הגזלן והגזלן הלך בדרכו וראה, והנה אינה אצלו והתחיל לצעק אליה והיא ישבה עצמה, ולא השיבה לו [כי אמרה] מאחר שסופי יהיה, שימכר אותי למה לי להשיב לו? ואם יחזר ויגיע אצלי, אשיב לו, שלא שמעתי בפרט כי אין רצונו להרגני, כי הוא צריך למכר אותי ולא השיבה אותו, והלכה להלן והוא, הגזלן, מחפש אנה ואנה, ולא מצאה והלך להלן, ולא מצאה, ומן הסתם אכלוהו חיות רעות והיא הלכה להלן להלן והיתה מוצאת לה איזה אכל והלכה עד שהגיעה אל המקום, שהיה יושב שם הבחור הנ"ל וכבר נתגדלה בשערות וגם היתה לבושה כמו זכר בבגדי מלח כנ"ל ולא הכירו זה את זה ותכף בבואה בא לו שמחה שבא עוד אדם ושאל אותו: מאין באת לכאן? השיבה: הייתי עם איזה סוחר בים וכו' שאלה אותו: מאין באת אתה לכאן? השיב לה: גם כן על ידי איזה סוחר וכו' וישבו שם שניהם [אין הלשון מדקדק, כי פעם היא נקראת בלשון זכר, ופעם בלשון נקבה] ואחר שנלקחה בת הקיסר מן הקיסר כנ"ל היתה הקיסרית מקוננת ומכה ראשה בכתל על אבדת בתה והיתה מצערת בדברים מאד את הקיסר שעל ידי גסותו אבד את הבחור הנ"ל ועתה אבד בתם [ואמרה] : הלא היא היתה כל המזל והצלחה שלנו, ואבדנו אותה ומה יש לי עוד היום? והיתה מצערת אותו מאד ובודאי גם אליו בעצמו היה צר מאד על אבידת בתו ועוד היתה הקיסרית מצערת ומכעסת אותו מאד ונעשו קטטות וכעסים ביניהם והיתה מדברת לו דברים רעים, עד שהכעיסה אותו מאד עד אשר אמר לשלחה והושיב דינים, ופסקו לשלחה, ושלחוה, [שקורין גירוש] אחר כך היה הקיסר שולח למלחמה, ולא היה מצליח והיה תולה הדבר באיזה קצין גנרל שבשביל שעשית כך על ידי זה אבדת המלחמה ושלח אותו אחר כך שלח עוד למלחמה, ולא הצליח ושלח [הינו גרש] עוד קצינים גנרלים, וכן שלח כמה קצינים גנרלים וראו בני המדינה, שעושה דברים זרים. בתחלה שלח הקיסרית אחר כך קצינים גנרלים וישבו עצמן אפשר להפך לשלח אחר הקיסרית, ואותו ישלחו והקיסרית תנהג המדינה וכן עשו ושלחו את הקיסר והשיבו את הקיסרית והיא נהגה המדינה והקיסרית שלחה תכף להחזיר את הסוחר עם אשתו והכניסה אותו בארמון [ארמון] שלה והקיסר, כשהיה נשלח, עמד ובקש מהמוליכים אותו שיניחוהו כי אף על פי כן הייתי קיסר שלכם ובודאי עשיתי לכם טובות עתה חנוני נא בזאת והניחו אותי לילך כי בודאי לא אשוב אל המדינה עוד, ואין לכם להתירא הניחו לי ואלך ואהיה על כל פנים חפשי ימי חיי שיש לי לחיות והניחו אותו והיה הולך והולך בין כך ובין כך עברו כמה שנים והיה הולך והולך הקיסר ובא על הים ונשא גם כן הרוח את הספינה ובא גם כן אל המדבר הנ"ל עד שבא אל המקום שיושבים שם אלו השנים הנ"ל [הינו הבחור בן הסוחר ובתו היפת תאר, שלבושה בבגדי זכר כנ"ל] ולא הכירו זה את זה כי כבר נתגדל הקיסר בשערות וכבר עברו כמה שנים וכן הם גם כן כבר נתגדלו בשערות, כנ"ל ושאלו אותו: מאין באת לכאן? והשיב להם: על ידי סוחר וכו' וכן הם השיבו לו וכו' וישבו שם אלו הנ"ל יחד והיו אוכלים ושותים כנ"ל והיו מנגנים בכלי שיר כי כלם היו יכולים לנגן כי זה קיסר, וכן הם יכלו גם כן לנגן כנ"ל והוא, הבחור הנ"ל, היה הבריה [זריז ומוצלח] ביניהם, כי כבר היה שם מכבר והיה מביא להם בשר ואכלו והיו שורפים שם עצים, שהיו יקרים מן זהב בישוב והיה אותו הבחור הנ"ל מוכיח להם [לשון הוכחה וברור דברים] שכאן טוב לבלות ימי חייהם כפי הטוב שיש לבני אדם בעולם בישוב טוב לפניהם לישב כאן לבלות כאן ימי חייהם שאלו אותו: מה טוב היה לך, שאתה אומר, שכאן טוב יותר לפניך? השיב להם וספר לפניהם מה שעבר עליו שהיה בן סוחר וכו', עד שבא לכאן ומה היה לו בזה שהוא בן סוחר, שהיה לו כל טוב, גם כאן יש לו כל טוב והוכיח להם, שטוב לבלות כאן ימי חייהם שאלו הקיסר הזה הנ"ל השמעת מאותו הקיסר? השיב לו ששמע שאל אותו על היפת תאר, אם שמע ממנה השיב לו גם כן: הן והתחיל הבחור להתרגז ואמר: זה הרוצח! [הינו אותו הקיסר הנ"ל שדברו ממנו כי הוא לא ידע, שזה שמדבר עמו הוא הוא הקיסר בעצמו והיה הבחור אומר בכעס כחורק בשניו עליו ואמר בכעס זה הרוצח] ושאלו [הינו זה הקיסר, שנדמה לאיש אחר, שאל להבחור] : מפני מה הוא רוצח? השיב לו: בשביל אכזריות שלו וגסותו באתי לכאן שאלו ואיך? וישב עצמו הבחור, שבכאן אין לו ממי להתירא והגיד לו וספר לו כל אותו המארע שעבר עליו [נראין הדברים, שבתחלה לא ספר לו גוף המעשה, רק שהיה בן סוחר] שאלו: אם היה זה הקיסר בא לידך היית נוקם בו עכשו? השיב לו: לאו [כי הוא היה רחמן] אדרבא! הייתי מפרנסו כמו שאני מפרנס אותך שוב התחיל הקיסר להתאנח ולגנח כמה שיבה רעה ומרה להקיסר הזה כי שמע, שהיפת תאר שלו נאבדה, והוא נשלח! ויאמר, עוד אותו הבחור בשביל אכזריותו וגדלות שלו אבד את עצמו ואת בתו, ואני נשלכתי לכאן הכל על ידו! שאלו עוד [הינו הקיסר להבחור] : אם היה בא לידך היית נוקם בו? השיב לו: לאו! אדרבא! הייתי מפרנסו ממש כמו שאני מפרנס אותך ויתודע הקיסר אליו והודיעו, שהוא בעצמו הוא הקיסר הנ"ל ומה שעבר עליו וכו' ונפל עליו [הבחור הנ"ל] וחבקו ונשקו והיא [הינו היפת תאר, שהיתה גם כן שם, רק שהיתה נדמית לזכר] שמעה כל זאת, מה שאלו מדברים זה לזה והבחור הנ"ל היה דרכו לילך בכל יום ועשה לו סימן בשלשה אילנות כי היה שם אלפי אלפים אילנות ובקש שם הכתב הנ"ל [הינו בשלשה אילנות מהם] ועשה בהם סימן כדי שלמחר לא יצטרך לבדק ולחפש באלו השלשה אילנות כלי האי ואולי ימצא אותו הכתב הנ"ל וכשהיה חוזר משם, היה בא עם עינים בכויות מחמת שהיה בוכה, כשבקש ולא מצא שאלו אותו: מה אתה מבקש באלו האילנות כנ"ל ואחר כך אתה חוזר ועיניך בכויות? השיב להם וספר להם כל אותו המעשה שבת הקיסר שלחה לו כתב וכו' וטמן אותו באלו אילנות, ובא רוח סערה וכו', כנ"ל ועתה הוא מבקש אולי ימצא אמרו לו: למחר, כשתלך לבקש, נלך גם כן עמך, אולי נמצא אנחנו אותו הכתב וכן היה, והלכו הם עמו גם כן ומצאה הבת קיסר את אותו הכתב באילן ופתחה אותו וראתה, שהוא כתב ידה ממש חשבה בדעתה: אם תגיד לו תכף שהיא היא כשתחזר ותפשט אלו המלבושים ותחזר ליפיה ותהיה שוב יפת תאר כמקדם יוכל לפל ולגוע והיא רוצה שיהיה בכשרות כדת והלכה והחזירה לו הכתב, ואמרה לו, שמצאה הכתב ותכף נפל חלשות והחיו והבריאו אותו, והיה ביניהם שמחה גדולה אחר כך אמר אותו הבחור למה לי הכתב? היכן אמצאה? כי בהכרח היא עכשו אצל איזה מלך ולמה לי זאת? אבלה כאן ימי חיי! והשיב לה הכתב ואמר לה: הא לך הכתב ותלך ותשאנה [כי היא נדמית לזכר כנ"ל] ורצתה לילך ובקשה ממנו, שילך עמה גם כן כי הוא בודאי יקח אותה והיה הטוב ההוא, אשר יהיה לי, אתן לך חלק גם כן [הינו שהבת קיסר, שנדמית לזכר, אמרה אל הבחור, שלא ידע שהיא בעצמה היא היפת תאר הנ"ל, שילך עמו גם כן והוא בודאי יקח את היפת תאר וייטב עם הבחור גם כן] והבחור ראה, שהוא איש חכם [הינו הבת קיסר, שאנו מדברים עליה בלשון זכר כנ"ל] ובודאי ישיג ויקח אותה ונתרצה לילך עמו והקיסר הנ"ל היה נשאר לבדו, כי הוא היה ירא לשוב אל המדינה ובקשה ממנו שילך גם כן כי מאחר שהוא ישוב ויקח היפת תאר, אין לו אימה עוד [כי יחזר המזל] ויוכל להשיבו גם כן והלכו אלו השלשה יחד ושכרו להם ספינה ובאו אל המדינה, שיושבת שם הקיסרית ובאו אל אותו העיר, שהיא יושבת שם, והעמידו הספינה וישבה עצמה [בת הקיסר]. אם תודיע תכף לאמה, שבאתה תוכל לגוע ושלחה אצלה באשר שנמצא איש, שיודע ידיעה מבתה אחר כך הלכה בעצמה וספרה להקיסרית כל מה שעבר על בתה, וספרה לה כל המעשה ולבסוף אמרה לה: והיא גם כן בכאן אחר כך אמרה לה האמת: אני אני היא והודיעה לה, שגם החתן שלה, בן הסוחר, הוא גם כן בכאן אך אמרה לה, שאינה רוצה באפן אחר רק שישיבו את אביה הקיסר למקומו ואמה לא היתה מרצית לזה כלל כי חרה לה עליו מאד על שבשבילו היה כל הנ"ל אך אף על פי כן הכרחה למלאות רצון בתה ורצו להשיבו ויבקשו והנה אין הקיסר נמצא כלל והגידה לה בתה, שגם הוא בכאן והיתה החתנה והשמחה בשלמות והמלוכה והקיסרית קבלו הזוג הזה ומלכו בכפה גם אחר כך לא היה להקיסר הזקן גדלה, כי הכל היה על ידו המלח טפחו טפחו אותו על פניו ודחפוהו הסוחר היה לו גדלה מאד [כי הוא] אבי הקיסר, שהוא העקר בלוט כתיב (בראשית יט) : ההרה המלט, הינו סוחר, וממנו נולד משיח, שיבוא במהרה בימינו, אמן ישראל היה להם סימנים במצרים (שמות ג) : "פקד פקדתי" מי שיאמר להם זה הלשון, הוא הגואל. והדבר תמוה: מאחר שידעו כל ישראל מזה, אם כן מהו הסימן? אפשר לא נמסר אלא להזקנים, וגם על הגואל האחרון בודאי יש סימנים. משיח יגיד לישראל כל מה שעבר על ישראל בכל יום ויום על כל אחד ואחד מישראל בפרט. תמר אבדה גם כן הסימנים, כמובא במדרש (מדרש רבה פרשת בראשית פרשה פ"ה) גם כשהיתה יוצאת לשרף, בא הס"מ [הסמ"ך מ"ם] והרחיק ממנה הסימנים, ובא גבריאל וקרבן, כמו שנאמר במדרש, וממנה נולד משיח, שיבוא במהרה בימינו אמן בענין המבאר במעשה זו, שכל אחד בא עם שיר של חשק, ולקצתם וכו' הנמשל מובן, שכמו כן כמה גדולים עושים מה שעושים, וכל אחד אומר שירים וכיוצא ורוצים להשיג תכלית המבקש, ואין מי שזוכה לעקר התכלית האמתי בשלמות, כי אם הראוי לזה ולקצתם משיבים על ידי שליח או מאחורי הכתל או שמראים להם פנים וכו', כמבאר בהמעשה הנ"ל, אך לסוף, הינו כשמסתלקים, משיבים להם, שעדין לא עשו כלום וכו', כמו שכתוב שם במעשה סוף התשובה, שמשיבה היפת תאר, עין שם, עד שיבוא המנהיג הנכון וכו'
מַעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הָיָה סוֹחֵר גָּדוֹל [בֶּערְגִיר] וְהָיָה עָשִׁיר מֻפְלָג מְאד
וְהָיָה לוֹ סְחוֹרוֹת רַבּוֹת מְאד וְכַיּוֹצֵא
וְהָיוּ הַוֶועקְסְלֶען [שטרות] וְהַבְּרִיב [מכתבים] שֶׁלּוֹ הוֹלְכִין עַל הָעוֹלָם
וְהָיָה לוֹ כָּל טוּב
וּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ הָיָה דָּר עָנִי אֶחָד
שֶׁהָיָה עָנִי גָּדוֹל מְאד
וְהָיָה לוֹ כָּל הַהֵפֶךְ מִן הַסוֹחֵר הֶעָשִׁיר
וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ חֲשׂוּכֵי בָּנִים: לָזֶה לא הָיָה בָּנִים וְכֵן לָזֶה
פַּעַם אֶחָד חָלַם לְהַסוֹחֵר
שֶׁבָּאוּ אֲנָשִׁים וְעָשׂוּ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, [דְּהַיְנוּ אריזות]
וְשָׁאַל אוֹתָם: מָה אַתֶּם עוֹשִׂים?
וְהֵשִׁיבוּ: לָשֵׂאת הַכּל אֶל הֶעָנִי הַנַּ"ל
וְחָרָה לוֹ מְאד מְאד עַל שֶׁהֵם רוֹצִים לָשֵׂאת כָּל הוֹנוֹ מִבֵּיתוֹ אֶל הֶעָנִי
וְלִכְעס עֲלֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁהֵם אֲנָשִׁים רַבִּים
וְהֵם עָשׂוּ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת מִכָּל אֲשֶׁר הָיוּ לוֹ, מִכָּל סְחוֹרוֹתָיו וְהוֹנוֹ וּרְכוּשׁוֹ
וְנָשְׂאוּ הַכּל כַּאֲשֶׁר לַכּל אֶל בֵּית הֶעָנִי הַנַּ"ל
וְלא הִשְׁאִירוּ כְּלוּם בְּבֵיתוֹ כִּי אִם דָּפְנוֹת הַבַּיִת רֵיקָם
וְחָרָה לוֹ מְאד מְאד
וְהֵקִיץ וַיַּרְא וְהִנֵּה חֲלוֹם
וְאַף שֶׁרָאָה שֶׁהוּא חֲלוֹם, וּבָרוּךְ הַשֵּׁם, הַכּל אֶצְלוֹ
אַף עַל פִּי כֵן הָיָה לִבּוֹ נוֹקְפוֹ מְאד
וְחָרָה לוֹ הַדָּבָר מְאד מְאד עַל דְּבַר הַחֲלוֹם
וְלא הָיָה יָכוֹל לָצֵאת מִדַּעְתּוֹ דְּבַר הַחֲלוֹם הַנַּ"ל
וְהֶעָנִי הַנַּ"ל עִם זוּגָתוֹ, הָיָה רָגִיל גַּם מִקּדֶם לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם וְלָתֵת לָהֶם מִסַּת יָדוֹ
וְעַכְשָׁו, אַחַר הַחֲלוֹם, נָתַן עֲלֵיהֶם הַשְׁגָּחָה יוֹתֵר מִקּדֶם
אַךְ בְּכָל עֵת שֶׁהָיוּ בָּאִים לְבֵיתוֹ, הֶעָנִי אוֹ אִשְׁתּוֹ, הָיוּ מִשְׁתַּנִּים פָּנָיו
וְנִבְהַל מִפְּנֵיהֶם מֵחֲמַת הַחֲלוֹם שֶׁזָּכַר
וְהֵם הֶעָנִי עִם אִשְׁתּוֹ, הָיוּ רְגִילִים לִפְרָקִים אֶצְלוֹ
וְהָיוּ אֶצְלוֹ נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים
פַּעַת אַחַת בָּאתָה אֶצְלוֹ אֵשֶׁת הֶעָנִי הַנַּ"ל, וְנָתַן לָהּ מַה שֶּׁנָּתַן
וְנִשְׁתַּנָּה צוּרָתוֹ וְנִבְהַל וְנִשְׁתּוֹמֵם מְאד
שָׁאֲלָה אוֹתוֹ הָעֲנִיָּה הַנַּ"ל
אֲבַקֵּשׁ מְחִילָה מִכְּבוֹדְכֶם
תַּגִּידוּ לִי מַה זּאת, שֶׁבְּכָל עֵת אֲשֶׁר אָנוּ בָּאִים אֶצְלְכֶם, מִשְׁתַּנִּים פְּנֵיכֶם מְאד?
סִפֵּר לָהּ כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן, שֶׁחָלַם לוֹ כַּנַּ"ל
וּמֵאוֹתוֹ הַיּוֹם לִבּוֹ נוֹקְפוֹ מְאד וְכוּ' כַּנַּ"ל
הֵשִׁיבָה לוֹ: הַאִם הָיָה הַחֲלוֹם בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה פְּלוֹנִית שֶׁאָמְרָה לוֹ?
הֵשִׁיב לָהּ: הֵן, וּמַה בָּזֶה?
הֵשִׁיבָה לוֹ: בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה חָלַם לִי גַּם כֵּן שֶׁאֲנִי עֲשִׁירָה גְּדוֹלָה
וּבָאוּ אֲנָשִׁים לְתוֹךְ בֵּיתִי וְעָשׂוּ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת
וּשְׁאַלְתִּים: לְהֵיכָן אַתֶּם נוֹשְׂאִים?
הֵשִׁיבוּ: אֶל אוֹתוֹ הֶעָנִי, הַיְנוּ לְהַסוֹחֵר הַנַּ"ל, שֶׁקְּרָאוּהוּ עַכְשָׁו עָנִי
עַל כֵּן מָה אַתָּה מַשְׁגִּיחַ עַל חֲלוֹם, הֲלא אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי?
וְהוּא נִבְהַל וְנִשְׁתּוֹמֵם עַכְשָׁו יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַל שֶׁשָּׁמַע עוֹד אֶת חֲלוֹמָהּ
שֶׁהַדָּבָר נִרְאֶה, שֶׁיִּשְּׂאוּ עֲשִׁירוּתוֹ וּרְכוּשׁוֹ אֵצֶל הֶעָנִי
וְדַלּוּת שֶׁל הֶעָנִי יִשְּׂאוּ אֶצְלוֹ, וְנִבְהַל מְאד מְאד
וַיְהִי הַיּוֹם, וְנָסְעָה אֵשֶׁת הַסוֹחֵר עִם עֶגְלוֹת צָב לְטַיֵּל
וְלָקְחָה עִמָּהּ רֵעוֹתֶיהָ
וְלָקְחָה גַּם אֵשֶׁת הֶעָנִי עִמָּהּ, וְנָסְעוּ עַל הַטִּיּוּל
וְהִנֵּה עָבַר אִישׁ חַיִל, אָדוֹן שֶׁקּוֹרִין קצין גנרל [קצין צבא גבוה], עִם הַחַיִל שֶׁלּוֹ
וּפִנוּ אֶל הַצַּד מִן הַדֶּרֶךְ בִּשְׁבִילוֹ
וְעָבַר הַחַיִל
וַיַּרְא שֶׁנּוֹסְעִים נָשִׁים
וְצִוָּה שֶׁיּוֹצִיאוּ אַחַת מִן הַנָּשִׁים שֶׁנָּסְעוּ לְטַיֵּל
וְהָלְכוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת אֵשֶׁת הֶעָנִי
וְחָטְפוּ אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הָעֶגְלַת צָב שֶׁל הַקצין הגנרל וְנָסְעוּ עִמָּהּ
וּבְוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לַהֲשִׁיבָהּ, כִּי נָסַע לְהַלָּן
בִּפְרָט אִישׁ חַיִל, קצין גנרל עִם חֵילוֹתָיו
וּלְקָחָהּ וְנָסַע עִמָּהּ לַמְּדִינָה שֶׁלּוֹ
וְהִיא הָיְתָה יִרְאַת שָׁמַיִם, וְלא רָצְתָה לִשְׁמעַ לוֹ כְּלָל
וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאד
וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים וּמְפַתִּים אוֹתָהּ, וְהִיא הָיְתָה יִרְאַת שָׁמַיִם בְּיוֹתֵר
וְהֵם שָׁבוּ לְבֵיתָם מִן הַטִּיּוּל
וְהִנֵּה נִלְקְחָה הָעֲנִיָּה הַנַּ"ל
וְהָיָה הֶעָנִי מִתְאַבֵּל וּבוֹכֶה וּמִתְמַרְמֵר מְאד מְאד עַל אִשְׁתּוֹ תָּמִיד
פַּעַם אַחַת עָבַר הַסוֹחֵר אֵצֶל בֵּית הֶעָנִי
שָׁמַע שֶׁהוּא בּוֹכֶה וּמִתְמַרְמֵר מְאד מְאד
נִכְנַס וּשְׁאָלוֹ: מָה אַתָּה מִתְמַרְמֵר וּבוֹכֶה כָּל כָּךְ?
הֱשִׁיבוֹ: וְכִי לא אֶבְכֶּה? וּמַה נִּשְׁאַר לִי?
יֵשׁ שֶׁנִּשְׁאָר לָהֶם הָעֲשִׁירוּת אוֹ בָּנִים
אֲנִי אֵין לִי כְּלוּם, וְגַם אִשְׁתִּי נִלְקְחָה מִמֶּנִּי, וּמַה נִשְׁאַר לִי?
וְנִכְמַר לִבּוֹ שֶׁל הַסוֹחֵר עַל הֶעָנִי הַנַּ"ל
וְנִתְעוֹרְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו מְאד מְאד מִגּדֶל הַמְּרִירוּת שֶׁרָאָה בּוֹ
וְהָלַךְ וְעָשָׂה דָּבָר מְבהָל
וּבֶאֱמֶת הָיָה שִׁגָּעוֹן
וְהָלַךְ וְשָׁאַל בְּאֵיזֶה מְדִינָה דָּר הַקצין הגנרל הַנַּ"ל
וְהָלַךְ וְנָסַע לְשָׁם
וְעָשָׂה דָּבָר מְבהָל מְאד
וְהָלַךְ לְבֵית הַקצין הגנרל
וְשָׁם עוֹמְדִים שומרים [משמרות]
וְהוּא, מִגּדֶל הַבֶּהָלָה שֶׁלּוֹ מְאד מְאד נִשְׁתּוֹמֵם, וְהָלַךְ בְּבֶהָלָה גְּדוֹלָה
וְלא הִשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל הַשומרים
וְגַם הַשומרים נִבְהֲלוּ וְנִשְׁתּוֹמְמוּ מְאד
מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ פִּתְאם בֶּן אָדָם אֶצְלָם מְבהָל מְאד, וְנִבְהֲלוּ מְאד
אֵיפה בָּא זֶה לְכָאן?
וּמֵחֲמַת הַבֶּהָלָה הִנִּיחוּהוּ כָּל הַשומרים
וְעָבַר עַל כָּל הַשומרים
עַד שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַקצין הגנרל, לַמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה שׁוֹכֶבֶת שָׁם
וּבָא וֶהֱקִיצָהּ וְאָמַר לָהּ: בּוֹא
וְרָאֲתָה אוֹתוֹ וְנִבְהֲלָה
וְאָמַר לָהּ: תֵּכֶף בּוֹא עִמִּי
וְהָלְכָה עִמּוֹ
וְעָבְרוּ גַּם עַתָּה עַל כָּל הַשומרים, עַד שֶׁיָּצְאוּ
וַאֲזַי תֵּכֶף נִבְהַל וְנִזְכַּר מַה שֶּׁעָשָׂה דָּבָר כָּזֶה
וְהֵבִין שֶׁבְּוַדַּאי תֵּכֶף יִהְיֶה נַעֲשֶׂה רַעַשׁ גָּדוֹל
וְכֵן הֲוָה
שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁם תֵּכֶף רַעַשׁ גָּדוֹל אֵצֶל הַקצין הגנרל
וְהָלַךְ וְהִטְמִין עַצְמוֹ בְּתוֹךְ בּוֹר אֶחָד שֶׁהָיָה עִם מֵי גְּשָׁמִים עַד שֶׁיַּעֲבר הָרַעַשׁ
וְשָׁהָה שָׁם עִמָּהּ שְׁנֵי יָמִים בְּתוֹךְ הַבּוֹר
וְרָאֲתָה הָאִשָּׁה הַנַּ"ל גּדֶל הַמְּסִירַת נֶפֶשׁ שֶׁהָיָה לוֹ בִּשְׁבִילָהּ וְהַצָּרוֹת שֶׁסּוֹבֵל בִּשְׁבִילָהּ
וְנִשְׁבְּעָה בַּה', שֶׁכָּל הַמַּזָּל שֶׁיֵּשׁ לָהּ
אֶפְשָׁר יֵשׁ לָהּ אֵיזֶה מַזָּל שֶׁיִּהְיֶה לָהּ אֵיזֶה גְּדֻלָּה וְהַצְלָחָה
שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַצְלָחָה שֶׁלָּהּ לא נִמְנָע מֵאִתּוֹ
וְאִם יִרְצֶה לִקַּח לְעַצְמוֹ כָּל הַצְלָחָה וּגְדֻלָּה שֶׁלָּהּ, וְהִיא תִשָּׁאֵר כְּמִקּדֶם
לא יֻמְנַע מִמֶּנּוּ כְּלָל
וְאֵיךְ מוֹצְאִים שָׁם עֵדוּת?
וְלָקַח אוֹתוֹ הַבּוֹר לְעֵדוּת
אַחַר שְׁנֵי יָמִים יָצָא עִמָּהּ מִשָּׁם וְהָלַךְ לְהַלָּן
וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא עִמָּהּ לְהַלָּן לְהַלָּן
וְהֵבִין שֶׁגַּם שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מְחַפְּשִׂים אַחֲרָיו
וְהָלַךְ עוֹד, וְהֶחְבִּיא עַצְמוֹ עִמָּהּ בְּתוֹךְ מִקְוֶה
וְנִזְכְּרָה שׁוּב בְּגדֶל הַמְּסִירוּת נֶפֶשׁ וְהַצָּרָה שֶׁסּוֹבֵל בִּשְׁבִילָהּ
וְנִשְׁבְּעָה עוֹד הַפַּעַם כַּנַּ"ל
וְלָקְחָה אֶת הַמִּקְוֶה לְעֵדוּת
וְהָיוּ שָׁם גַּם כֵּן בְּעֶרֶךְ שְׁנֵי יָמִים
וְיָצְאוּ וְהָלְכוּ לְהַלָּן
וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁהֶחְבִּיא עַצְמוֹ עִמָּהּ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ
דְּהַיְנוּ בְּשִׁבְעָה מְקוֹמוֹת שֶׁל מַיִם
וְהֵם בּוֹר וּמִקְוֶה כַּנַּ"ל, וַאֲגַמִּים וּמַעְיָן וּנְחָלִים וּנְהָרוֹת וְיַמִּים
וּבְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם שֶׁהָיוּ נֶחְבָּאִים שָׁם
נִזְכְּרָה בִּמְסִירוּת נַפְשׁוֹ וְצָרָתוֹ בִּשְׁבִילָהּ
וְנִשְׁבְּעָה לוֹ, כַּנַּ"ל, וְלָקְחָה אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעֵדוּת כַּנַּ"ל
וְהָלְכוּ וּבָאוּ
וְהָיוּ מַחְבִּיאִים עַצְמָם בְּכָל פַּעַם בַּמַּחֲבוֹאוֹת הַנַּ"ל, עַד שֶׁבָּאוּ עַל הַיָּם
כְּשֶׁבָּאוּ עַל הַיָּם, וְהוּא הָיָה סוֹחֵר גָּדוֹל, וְהָיָה מַכִּיר הַדְּרָכִים עַל הַיָּם
וְחָתַךְ עַצְמוֹ לָבוֹא לִמְדִינָתוֹ
עַד שֶׁעָבַר וּבָא לְבֵיתוֹ עִם אֵשֶׁת הֶעָנִי הַנַּ"ל
וֶהֱשִׁיבָהּ לְהֶעָנִי
וְהָיָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה שָׁם
וְהַסוֹחֵר הַנַּ"ל
בִּשְׂכַר שֶׁעָשָׂה דָּבָר כָּזֶה וְגַם עָמַד בַּנִּסָּיוֹן עִמָּהּ
נִפְקַד וְנוֹלַד לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה בֵּן זָכָר
וְהִיא גַּם הִיא, אֵשֶׁת הֶעָנִי הַנַּ"ל
בִּשְׂכַר שֶׁעָמְדָה בְּנִסָּיוֹן כָּזֶה עִם הַקצין הגנרל וְגַם עִמּוֹ
זָכְתָה גַּם כֵּן וְיָלְדָה נְקֵבָה
וְהָיְתָה יְפַת תּאַר מְאד מְאד, שֶׁלּא הָיָה יפִי שֶׁל מִין אָדָם כְּלָל
כִּי בֵּין בְּנֵי אָדָם לא נִמְצָא יפִי כָּזֶה
וְהָיוּ הָעוֹלָם אוֹמְרִים: הַלְּוַאי שֶׁתִּתְגַּדֵּל [כִּי חִדּוּשׁ נִפְלָא כָּזֶה קָשֶׁה שֶׁיִּתְגַּדֵּל]
כִּי הָיָה יָפְיָהּ וְתִפְאַרְתָּהּ מֻפְלָג מְאד מְאד, שֶׁלּא נִרְאָה כָּזאת בָּעוֹלָם כְּלָל
וְהָיוּ הָעוֹלָם בָּאִים וְנִכְנָסִים לִרְאוֹתָהּ
וְהָיוּ מִשְׁתּוֹמְמִים מְאד עַל גּדֶל יָפְיָהּ הַמֻּפְלָג מְאד מְאד
וְהָיוּ נוֹתְנִים לָהּ מַתָּנוֹת מַתָּנוֹת מֵחֲמַת חִבָּה
וְהָיוּ נוֹתְנִים מַתָּנוֹת, עַד שֶׁנִּתְעַשֵּׁר הֶעָנִי
וְהַסוֹחֵר הַנַּ"ל
נָפַל בְּדַעְתּוֹ, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּךְ עִם הֶעָנִי הַנַּ"ל מִגּדֶל יָפְיָהּ, שֶׁהָיָה חִדּוּשׁ כָּזֶה
וַיּאמֶר בְּלִבּוֹ: אֶפְשָׁר עַל זֶה מַרְאֶה הַחֲלוֹם
שֶׁנּוֹשְׂאִין שֶׁלּוֹ לְהֶעָנִי וּמֵהֶעָנִי נוֹשְׂאִין אֶצְלוֹ
דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁתַּדְּכוּ יַחַד וְיִתְעָרְבוּ יַחַד עַל יְדֵי הַשִּׁדּוּךְ
פַּעַם אַחַת בָּאתָה אֵשֶׁת הֶעָנִי אֶצְלוֹ
וְאָמַר לָהּ דַּעְתּוֹ, שֶׁרְצוֹנוֹ לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמָּהּ
וְאֶפְשָׁר בָּזֶה יִתְקַיֵּם הַחֲלוֹם כַּנַּ"ל
הֵשִׁיבָה לוֹ: גַּם אֲנִי חָשַׁבְתִּי זאת בְּדַעְתִּי
אַךְ לא הָיָה לִי הֶעָזָה לְדַבֵּר מִזֶּה, שֶׁאֲנִי אֶשְׁתַּדֵּךְ עִמָּכֶם
אַךְ אִם אַתֶּם רוֹצִים בְּוַדַּאי אֲנִי מוּכָן, וְלא אֶמְנַע מִכֶּם
כִּי כְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי, שֶׁכָּל טוּבִי וְהַצְלָחָתִי לא יֻמְנַע מִכֶּם
וְהַבֵּן וְהַבַּת הַנַּ"ל לָמְדוּ שְׁנֵיהֶם בְּחֶדֶר אֶחָד לְשׁוֹנוֹת וְכַיּוֹצֵא כְּדַרְכָּם
וְהַבַּת הַנַּ"ל, הָיוּ הוֹלְכִים וּבָאִים לִרְאוֹתָהּ מִגּדֶל הַחִדּוּשׁ כַּנַּ"ל
וְנָתְנוּ מַתָּנוֹת, עַד שֶׁנִּתְעַשֵּׁר הֶעָנִי
וְהָיוּ בָּאִים שָׂרִים לִרְאוֹתָהּ
וְהוּטְבָה בְּעֵינֵיהֶם מְאד
וְהָיָה יָפְיָהּ חִדּוּשׁ גָּדוֹל בֵּינֵיהֶם, כִּי לא הָיָה יפִי שֶׁל אֱנוֹשִׁי כְּלָל
וּמִגּדֶל הַפְלָגַת יָפְיָהּ
בָּא עַל דַּעַת הַשָּׂרִים לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִם הֶעָנִי הַזֶּה
וְשַׂר, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, חָשַׁק לְהִתְחַתֵּן עִמָּהּ
אַךְ אֵין נָאֶה לָהֶם לְהִתְחַתֵּן עִם כָּזֶה
עַל כֵּן הֻכְרְחוּ לִרְאוֹת לְהִשְׁתַּדֵּל לְגַדֵּל אֶת הָאִישׁ הַזֶּה
וְהִשְׁתַּדְּלוּ שֶׁיַּעֲבד אֵצֶל הַקֵּיסָר
וְנַעֲשָׂה מִתְּחִלָּה קצין צבא נמוך וְאַחַר כָּךְ לְמַעְלָה לְמַעְלָה
כִּי הִשְׁתַּדְּלוּ לְהַגְבִּיהוֹ בִּמְהֵרָה
עַד שֶׁהָלַךְ מַהֵר מִמַּעֲלָה לְמַעֲלָה, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה קצין גנרל
וְהָיוּ חֲפֵצִים הַשָּׂרִים לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ
אַךְ הָיוּ רַבִּים קוֹפְצִים עַל זֶה
כִּי כַּמָּה שָׂרִים בָּאוּ עַל זֶה וְעָסְקוּ בָּזֶה לְהַגְבִּיהוֹ
וְגַם כִּי לא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְחַתֵּן
מֵחֲמַת הַסוֹחֵר, שֶׁכְּבָר הָיוּ מְדַבְּרִים לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ
וְהֶעָנִי הַזֶּה, שֶׁנַּעֲשָׂה קצין גנרל, הָיָה מַצְלִיחַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר
וְהָיָה שׁוֹלֵחַ אוֹתוֹ הַקֵּיסָר לְהַמִּלְחָמָה, וְהִצְלִיחַ מְאד בְּכָל פַּעַם
וְנִשָּׂא אוֹתוֹ עוֹד יוֹתֵר לְמַעְלָה לְמַעְלָה
וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמַצְלִיחַ מְאד
עַד אֲשֶׁר נִסְתַּלֵּק שָׁם הַקֵּיסָר
וְנִתְיַעֲצוּ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לְקֵיסָר
וְנִתְקַבְּצוּ כָּל הַשָּׂרִים וְהִסְכִּימוּ כֻּלָּם, שֶׁהוּא יִהְיֶה קֵיסָר
וְנַעֲשָׂה קֵיסָר [הַיְנוּ הֶעָנִי הַנַּ"ל נַעֲשָׂה קֵיסָר]
וְהָיָה לוֹחֵם מִלְחָמוֹת, וְהָיָה מַצְלִיחַ מְאד וְכָבַשׁ מְדִינוֹת
וְהָיָה לוֹחֵם וּמַצְלִיחַ וְכוֹבֵשׁ וְהוֹלֵךְ
עַד שֶׁשְּׁאָר הַמְּדִינוֹת נִתְיַעֲצוּ לִמְסֹר תַּחַת יָדוֹ בְּרָצוֹן טוֹב
כִּי רָאוּ הַצְלָחָתוֹ הַגְּדוֹלָה
שֶׁכָּל הַיּפִי שֶׁל הָעוֹלָם וְכָל הַמַּזָּל שֶׁל הָעוֹלָם אֶצְלוֹ
עַל כֵּן נִתְקַבְּצוּ כָּל הַמְּלָכִים וְהִסְכִּימוּ
שֶׁהוּא יִהְיֶה קֵיסָר עַל כָּל הָעוֹלָם
וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָב בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל זָהָב
וְהַקֵּיסָר הַזֶה מֵאֵן עַתָּה לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִם הַסוֹחֵר
כִּי אֵין נָאֶה לְקֵיסָר לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִם סוֹחֵר
וְאִשְׁתּוֹ הַקֵּיסָרִית הִיא לא זָזָה מִן הַסוֹחֵר כְּלָל
וַיַּרְא הַקֵּיסָר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ אַחֵר נֶגֶד הַסוֹחֵר הַנַּ"ל
בִּפְרָט כִּי אִשְׁתּוֹ מַחְזֶקֶת עִמּוֹ מְאד מְאד
עַל כֵּן חָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת עַל הַסוֹחֵר הַנַּ"ל
וּבִתְחִלָּה רָאָה לְחַסְּרוֹ
וְהִשְׁתַּדֵּל בְּתַחְבּוּלוֹת, כְּאִלּוּ אֵין הַדָּבָר מִמֶּנּוּ לִגְרם לוֹ הֶפְסֵד
וְהַקֵּיסָר בְּוַדַּאי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּזאת
וְהָיוּ מַפְסִידִים וּמְחַסְּרִים אוֹתוֹ
עַד שֶׁנִּתְדַּלְדֵּל וְנַעֲשָׂה עָנִי גָּמוּר
וְהִיא, הַקֵּיסָרִית הָיְתָה מַחְזֶקֶת עִמּוֹ תָמִיד
אַחַר כָּךְ רָאָה הַקֵּיסָר
שֶׁכָּל זְמַן שֶׁזֶּה הַבֵּן קַיָּם, הַיְנוּ בֶּן הַסוֹחֵר הַנַּ"ל
אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ אַחֵר
וְהִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲבִיר אֶת אוֹתוֹ הַבָּחוּר שֶׁל הַסוֹחֵר
וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְהַעֲבִירוֹ
וְגִלְגֵּל עָלָיו עֲלִילוֹת, וְהוֹשִׁיב עָלָיו שׁוֹפְטִים
וְהַשּׁוֹפְטִים הֵבִינוּ, שֶׁרְצוֹן הַקֵּיסָר לְהַעֲבִירוֹ מִן הָעוֹלָם
וְשָׁפְטוּ לְהַנִּיחוֹ בְּשַׂק וּלְהַשְׁלִיכוֹ לַיָּם
וְהַקֵּיסָרִית, הָיָה לִבָּה דָּוֶה מְאד עַל זֶה
אַךְ גַּם הַקֵּיסָרִית, אִי אֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹת כְּנֶגֶד הַקֵּיסָר
מֶה עָשְׂתָה?!
הָלְכָה אֶל הַמְמֻנִּים שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים לְהַשְׁלִיכוֹ לַיָּם
וּבָאתָה אֶצְלָם, וְנָפְלָה לִפְנֵי רַגְלָם
וְהִתְחַנְּנָה מֵהֶם מְאד, שֶיַּעֲשׂוּ לְמַעֲנָהּ לְהַנִּיחוֹ, כִּי לָמָּה הוּא חַיָּב מִיתָה?
וּבִקְּשָׁה מֵהֶם מְאד, שֶׁיִּקְחוּ שָׁבוּי אַחֵר מְחֻיַּב מִיתָה לְהַשְׁלִיכוֹ לַיָּם
וְיַנִּיחוּ אוֹתוֹ הַבָּחוּר הַנַּ"ל
וּפָעֲלָה בַּקָּשָׁתָהּ אֶצְלָם
וְנִשְׁבְּעוּ לָהּ שֶׁיַּנִּיחוּהוּ
וְכֵן עָשׂוּ
וְלָקְחוּ אִישׁ אַחֵר וְהִשְׁלִיכוּהוּ לַיָּם, וְאוֹתוֹ הִנִּיחוּ
וְאָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְךָ, וְהָלַךְ לוֹ
וְהַבָּחוּר הַזֶּה כְּבָר הָיָה בַּר דַּעַת, וְהָלַךְ לוֹ
וְקדֶם לָזֶה הָלְכָה הַקֵּסָרִית הַנַּ"ל
וְקָרְאָה לְבִתָּהּ הַנַּ"ל וְאָמְרָה לָהּ
בִּתִּי, תֵּדְעִי שֶׁזֶּה הַבֵּן שֶׁל הַסוֹחֵר הוּא הֶחָתָן שֶׁלָּךְ
וְסִפְּרָה לָהּ כָּל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָבַר עָלֶיהָ כַּנַּ"ל
וְאֵיךְ הַסוֹחֵר מָסַר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִילִי [כַּנַּ"ל]
וְהָיָה עִמִּי בְּשִׁבְעָה מְקוֹמוֹת הַנַּ"ל
וְנִשְׁבַּעְתִּי לוֹ בַּה', שֶׁכָּל טוּבִי לא יֻמְנַע מִמֶּנּוּ
וְלָקַחְתִּי אוֹתָן הַשִּׁבְעָה מְקוֹמוֹת לְעֵדוּת
שֶׁהֵם: בּוֹר וּמִקְוֶה וְכוּ' כַּנַּ"ל
בְּכֵן עַתָּה, הִנֵּה אַתָּה הִיא כָּל טוֹבָתִי וּמַזָּלִי וְהַצְלָחָתִי
וּבְוַדַּאי אַת שֶׁלּוֹ
וּבְנוֹ הַנַּ"ל הוּא הֶחָתָן שֶׁלָּךְ
וְאָבִיךְ מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ רוֹצֶה לְהָרְגוֹ חִנָּם
וּכְבָר הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְהַצִּילוֹ וּפָעַלְתִּי שֶׁיַּנִּיחוּהוּ כַּנַּ"ל
עַל כֵּן תֵּדַעי, שֶׁהוּא הֶחָתָן שֶׁלָּךְ [הַיְנוּ בֶּן הַסוֹחֵר הַנַּ"ל]
וְאַל תִּתְרַצּי עִם אַחֵר בָּעוֹלָם כְּלָל
וְנִתְקַבְּלוּ דִּבְרֵי אִמָּהּ בְּעֵינֶיהָ
כִּי גַּם הִיא הָיְתָה יִרְאַת שָׁמַיִם
וְהֵשִׁיבָה, שֶׁבְּוַדַּאי תְּקַיֵּם כָּךְ
וְהָלְכָה הַבַּת הַזּאת וְשָׁלְחָה כְּתָב אֶל בֶּן הַסוֹחֵר הַנַּ"ל
אֶל הַתְּפִיסָה שֶׁהִיא מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בּוֹ, וְהוּא הֶחָתָן שֶׁלָּהּ
וְשָׁלְחָה לוֹ כְּמוֹ חֲתִיכַת לַאנְד קַארְט [מפה]
וְצִיְּרָה בּוֹ כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחְבִּיאָה אִמָּהּ עִם אָבִיו כַּנַּ"ל
שֶׁהֵם הַשִּׁבְעָה עֵדוּת: בּוֹר וּמִקְוֶה וְכוּ' כַּנַּ"ל
שֶׁצִּיְּרָה בּוֹ כְּמוֹ בּוֹר וּמִקְוֶה וְכוּ'
וְהִזְהִירָה אוֹתוֹ מְאד מְאד
שֶׁיִּשְׁמר הַכְּתָב הַזּאת מְאד מְאד
וְחָתְמָה עַצְמָהּ לְמַטָּה
אַחֲר כַּךְ הָיָה כַּנַּ"ל
שֶׁלָּקְחוּ הַמְמֻנִּים אִישׁ אַחֵר, וְאוֹתוֹ הִנִּיחוּ
וְהָלַךְ לוֹ וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבר, עַד שֶׁבָּא אֶל הַיָּם, וְיָשַׁב בִּסְפִינָה וְעָבַר בַּיָּם
וּבָא רוּחַ סְעָרָה גְּדוֹלָה וְנָשָׂא הַסְּפִינָה אֶל סְפָר [חוף, שפת הים] אֶחָד, שֶׁהָיָה שָׁם מִדְבָּר
וּמִגּדֶל הַסְּעָרָה, נִשְׁבְּרָה הַסְּפִינָה
אַךְ הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהּ נִצְּלוּ וְיָצְאוּ עַל הַיַּבָּשָׁה
וְשָׁם הָיָה מִדְבָּר
וַיֵּלְכוּ לְנַפְשָׁם כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַקֵּשׁ לוֹ אכֶל לְנַפְשׁוֹ
כִּי בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לא הָיוּ רְגִילִים הַסְּפִינוֹת לָבוֹא לְשָׁם
כִּי הָיָה מִדְבָּר
וְעַל כֵּן לא הָיוּ מְצַפִּים שָׁם עַל אֵיזֶה סְפִינָה לָשׁוּב לִמְקוֹמָם
וְהָלְכוּ שָׁם בַּמִּדְבָּר לְבַקֵּשׁ אכֶל
וְנִתְפַּזְּרוּ הֵנָּה וְהֵנָּה כָּל אֶחָד וְאֶחָד
וְהָלַךְ הַבָּחוּר הַנַּ"ל בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִן הַסְּפָר
וְרָצָה לָשׁוּב, וְלא יָכוֹל
וְכָל מַה שֶּׁרָצָה לָשׁוּב, נִתְרַחֵק יוֹתֵר וְיוֹתֵר
עַד שֶׁרָאָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָשׁוּב
וַיֵּלֶךְ בַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ
וְהָלַךְ שָׁם בַּמִּדְבָּר
וְהָיָה בְּיָדוֹ קֶשֶׁת שֶׁהָיָה מַצִּיל עַצְמוֹ נֶגֶד הַחַיּוֹת רָעוֹת שֶׁבַּמִּדְבָּר
וּמָצָא שָׁם אֵיזֶה דְּבָרִים לֶאֱכל
וְהָיָה הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ
עַד אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמִּדְבָּר וּבָא אֶל מָקוֹם [יִשּׁוּב]
שֶׁהָיָה שָׁם מְקוֹם פָּנוּי
וְהָיָה שָׁם מַיִם וְאִילָנוֹת סָבִיב סָבִיב שֶׁל פֵּרוֹת
וְהָיָה אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת וְשָׁתָה מִן הַמַּיִם
וְנִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ לֵישֵׁב שָׁם מִסְפַּר יְמֵי חַיָּיו
כִּי בְּלא זֶה קָשֶׁה לוֹ לָשׁוּב אֶל הַיִּשּׁוּב
וּמִי יוֹדֵעַ אִם יַגִּיע עוֹד לְמָקוֹם כָּזֶה, אִם יַנִּיחַ הַמָּקוֹם הַזֶּה וְיֵלֵךְ לוֹ?!
עַל כֵּן הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֵישֵׁב שָׁם וְלִחְיוֹת שָׁם יְמֵי חַיָּיו
מֵאַחַר שֶׁטּוֹב לוֹ שָׁם
שֶׁהָיָה לוֹ הַפֵּרוֹת לֶאֱכל וְהַמַּיִם לִשְׁתּוֹת
וְלִפְעָמִים הָיָה יוֹצֵא וְרוֹבֶה בְּקַשְׁתּוֹ אַרְנֶבֶת אוֹ צְבִי, וְהָיָה לוֹ בָּשָׂר לֶאֱכל
גַּם הָיָה צָד לְעַצְמוֹ דָּגִים, כִּי הָיָה שָׁם דָּגִים טוֹבִים מְאד בְּתוֹךְ הַמַּיִם
וַיִּיטַב בְּעֵינָיו לְבַלּוֹת שָׁם יְמֵי חַיָּיו
וְהַקֵּיסָר הַנַּ"ל
אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁפָּט בְּבֶן הַסוֹחֵר הַנַּ"ל וְעַתָּה נִפְטַר מִמֶּנּוּ
[כִּי הַקֵּיסָר סָבַר, שֶׁכְּבָר נִתְקַיֵּם בּוֹ הַמִּשְׁפָּט בֶּאֱמֶת בְּבֶן הַסוֹחֵר הַנַּ"ל, וְשׁוּב אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם]
כָּעֵת יוּכַל לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִם בִּתּוֹ הַנַּ"ל
וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר לָהּ שִׁדּוּכִים עִם מֶלֶךְ פְּלוֹנִי וְעִם מֶלֶךְ פְּלוֹנִי וְכַיּוֹצֵא
וְעָשָׂה לָהּ חָצֵר כָּרָאוּי
וְיָשְׁבָה שָׁם וְלָקְחָה לְעַצְמָהּ בְּנוֹת שָׂרִים לִהְיוֹת לָהּ לְרֵעוֹתֶיהָ
וְיָשְׁבָה שָׁם
וְהָיְתָה מְנַגֶּנֶת בִּכְלֵי שִׁיר וְכַיּוֹצֵא כְּדַרְכָּם
וְכָל מַה שֶּׁהָיוּ מְדַבְּרִים לָהּ שִׁדּוּכִים
הָיְתָה מְשִׁיבָה, שֶׁאֵין רְצוֹנָהּ בִּדְבָרִים
דְּהַיְנוּ לְדַבֵּר הַשִּׁדּוּךְ, רַק שֶׁיָּבוֹא הַמְשֻׁדָּךְ בְּעַצְמוֹ
וְהִיא הָיְתָה בְּקִיאָה מְאד בְּחָכְמַת הַשִּׁיר
וְעָשְׂתָה בְּאָמָּנוּת מָקוֹם שֶׁיָּבוֹא הַמְשֻׁדָּךְ עַל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם
וְיַעֲמד כְּנֶגְדָּהּ, וִידַבֵּר דִּבְרֵי שִׁיר
הַיְנוּ שִׁיר שֶׁל חֵשֶׁק, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּדַבֵּר הֶחָשׁוּק לַחֲשׁוּקָתוֹ דִּבְרֵי חִבָּה
וְהָיוּ בָּאִים מְלָכִים לְהִשְׁתַּדֵּךְ
וְעָלוּ עַל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם, וְהָיוּ מְדַבְּרִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד שִׁיר שֶׁלּוֹ
וְלִקְצָתָם שָׁלְחָה תְּשׁוּבָה עַל יְדֵי רֵעוֹתֶיהָ
גַּם כֵּן בְּדֶרֶךְ שִׁיר וְחִבָּה
וְלִקְצָת, שֶׁנִּרְאוּ לָהּ יוֹתֵר, הֵשִׁיבָה בְּעַצְמָה
וְהֵרִימָה קוֹלָהּ בְּשִׁיר וְהֵשִׁיבָה לוֹ גַּם כֵּן דִּבְרֵי חִבָּה
וְלִקְצָת, שֶׁנִּרְאוּ לָהּ עוֹד יוֹתֵר, הָיְתָה מַרְאָה עַצְמָהּ פָּנִים אֶל פָּנִים
וְהָיְתָה מַרְאָה אֶת פָּנֶיהָ
וְהֵשִׁיבָה לוֹ דִּבְרֵי שִׁיר וְחִבָּה
וּלְכֻלָּם סִיְּמָה בַּסּוֹף אֲבָל לא עָבְרוּ עָלֶיךָ הַמֵּימוֹת
וְלא הָיָה מִי שֶׁמֵּבִין כַּוָּנָתָהּ
וּכְשֶׁהָיְתָה מַרְאָה פָּנֶיהָ, הָיוּ נוֹפְלִים מִגּדֶל יָפְיָהּ
וְהָיוּ קְצָת נִשְׁאָרִים חַלָּשׁוּת
וּקְצָת נִשְׁתַּגְּעוּ מֵחֲמַת חוֹלַת אַהֲבָה
מִגּדֶל יָפְיָהּ שֶׁהָיָה מֻפְלָג מְאד מְאד
וְאַף עַל פִּי כֵן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּגְּעוּ וְנִשְׁאֲרוּ חַלָּשׁוּת
עִם כָּל זאת הָיוּ בָּאִים מְלָכִים לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמָּהּ
וּלְכֻלָּם הֵשִׁיבָה כַּנַּ"ל
וְהַבֵּן הַנַּ"ל [הַיְנוּ בֶּן הַסוֹחֵר הַנַּ"ל] יָשַׁב שָׁם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הַנַּ"ל
וְעָשָׂה לְעַצְמוֹ שָׁם מָקוֹם לֵישֵׁב בּוֹ, וְהָיָה יוֹשֵׁב שָׁם
וְגַם הוּא הָיָה יָכוֹל לְנַגֵּן וְיוֹדֵעַ חָכְמַת הַשִּׁיר
וְהָיָה בּוֹחֵר לוֹ עֵצִים, שֶׁרְאוּיִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶם כְּלֵי שִׁיר, וְעָשָׂה לְעַצְמוֹ כְּלֵי שִׁיר
וּמֵהַגִּידִין שֶׁל הַחַיּוֹת עָשָׂה לוֹ נִימִין, [שֶׁקּוֹרִין מיתרים]
וְהָיָה מְנַגֵּן וּמְשׁוֹרֵר לְעַצְמוֹ
וְהָיָה לוֹקֵחַ הַכְּתָב שֶׁהָיָה לוֹ, שֶׁשָּׁלְחָה לוֹ הַבַּת הַקֵּיסָר הַנַּ"ל
וְהָיָה מְשׁוֹרֵר וּמְנַגֵּן וְנִזְכָּר כָּל הַמְּארָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ
וְאֵיךְ אָבִיו הָיָה סוֹחֵר וְכוּ', וְעַתָּה נִשְׁלַךְ לְכָאן
וְהָלַךְ וְלָקַח הַכְּתָב הַנַּ"ל
וְעָשָׂה לוֹ סִימָן בְּאִילָן אֶחָד, וְעָשָׂה שָׁם מָקוֹם, וְטָמַן שָׁם הַכְּתָב הַנַּ"ל
וְיָשַׁב שָׁם אֵיזֶה זְמַן
פַּעַם אֶחָד הָיָה רוּחַ סְעָרָה גְּדוֹלָה
וְשָׁבַר כָּל הָאִילָנוֹת, שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם
וְלא הָיָה יָכוֹל לְהַכִּיר הָאִילָן, שֶׁטָּמַן שָׁם הַכְּתָב
כִּי בְּעוֹד שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים, הָיָה לוֹ סִימָן לְהַכִּיר
וְעַכְשָׁו שֶׁנָּפְלוּ, נִתְעָרֵב הָאִילָן בֵּין הָאִילָנוֹת, שֶׁהָיוּ שָׁם הַרְבֵּה מְאד
וְלא הָיָה יָכוֹל לְהַכִּיר הָאִילָן
וְזֶה אִי אֶפְשָׁר לִבְקעַ כָּל הָאִילָנוֹת לְחַפֵּשׂ הַכְּתָב, כִּי הָיוּ רַבִּים מְאד
וְהָיָה בּוֹכֶה וּמִצְטַעֵר עַל זֶה מְאד מְאד
וְרָאָה, שֶׁאִם יֵשֵׁב כָּאן
בְּוַדַּאי יִשְׁתַּגַּע מִגּדֶל הַצַּעַר, שֶׁהָיָה קָשֶׁה עָלָיו מְאד
וְנִתְיַשֵּׁב, שֶׁמֻּכְרָח לֵילֵךְ לְהַלָּן, וְיַעֲבר עָלָיו מָה
כִּי בְּלא זאת הוּא מְסֻכָּן מְאד מִגּדֶל הַצַּעַר כַּנַּ"ל
וְלָקַח לוֹ בָּשָׂר וּפֵרוֹת בְּתוֹךְ שַׂקּוֹ, וַיֵּלֵךְ בַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ
וְעָשָׂה לְעַצְמוֹ סִימָנִים בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם
וְהָיָה הוֹלֵךְ, עַד שֶׁבָּא אֶל יִשּׁוּב
וְשָׁאַל: אֵיזֶה מְדִינָה הִיא זאת?
הֵשִׁיבוּ לוֹ
וְשָׁאַל אִם נִשְׁמַע כָּאן מֵאוֹתוֹ הַקֵּיסָר הַנַּ"ל
הֵשִׁיבוּ לוֹ: הֵן
וְשָׁאַל אִם נִשְׁמַע כָּאן מִבִּתּוֹ הַיְפַת תּאַר
הֵשִׁיבוּ לוֹ: הֵן, אַךְ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמָּהּ כַּנַּ"ל
וְנִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ
מֵאַחַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָבוֹא לְשָׁם
וְהָלַךְ אֶל הַמֶּלֶךְ שֶׁל אוֹתוֹ הַמְּדִינָה וְסִפֵּר לוֹ כָּל לִבּוֹ
וְשֶׁהוּא הֶחָתָן שֶׁלָּהּ, וּבִשְׁבִילוֹ אֵינָהּ רוֹצָה לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִם אַחֵר
וּמֵאַחַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָבוֹא לְשָׁם
בְּכֵן הוּא מוֹסֵר לוֹ כָּל הַסִּימָנִים שֶׁבְּיָדוֹ, דְּהַיְנוּ הַשִּׁבְעָה מֵימוֹת הַנַּ"ל
וְשֶׁאוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ יֵלֵךְ לְשָׁם וְיִשְׁתַּדֵּךְ עִמָּהּ, וְלוֹ יִתֵּן מָעוֹת בְּעַד זֶה
וְהִכִּיר הַמֶּלֶךְ, שֶׁדְּבָרָיו כֵּנִים
כִּי אִי אֶפְשָׁר לִבְדּוֹת זאת מִן הַלֵּב
וְהוּטַב הַדָּבָר בְּעֵינָיו
אַךְ נִתְיַּשֵׁב.
אִם יָבִיא אוֹתָהּ לְכָאן, וְאוֹתוֹ הַבָּחוּר יִהְיֶה פּה
אֵין הַדָּבָר טוֹב לְפָנָיו
וּלְהָרְגוֹ קָשֶׁה בְּעֵינָיו, כִּי מַדּוּעַ יֵהָרֵג עַל הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לוֹ?!
בְּכֵן נִתְיַשֵּׁב לְשָׁלְחוֹ לְמֵרָחוֹק מָאתַיִם פַּרְסָאוֹת
וְחָרָה הַדָּבָר מְאד בְּעֵינֵי הַבֵּן הַנַּ"ל
עַל אֲשֶׁר הוּא מְשַׁלְּחוֹ בְּעַד טוֹבָה כָּזוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ
וְהָלַךְ שָׁם אֶל מֶלֶךְ אַחֵר גַּם כֵּן, וְסִפֵּר לוֹ גַּם כֵּן כַּנַּ"ל, וּמָסַר לוֹ כָּל הַסִּימָנִים
וּלְהַשֵּׁנִי הוֹסִיף סִימָן יוֹתֵר
וְצִוָּה עָלָיו וְזֵרְזוֹ, שֶׁיִּסַּע תֵּכֶף, אוּלַי יוּכַל לְהַקְדִּים אֶת חֲבֵרוֹ
וְגַם אֲפִילּוּ אִם לא יַקְדִּימוֹ, יֵשׁ לוֹ סִימָן יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ
וְהַשֵּׁנִי נִתְיַשֵּׁב גַּם כֵּן כַּנַּ"ל כְּמוֹ הָרִאשׁוֹן
וְשִׁלַּח גַּם כֵּן אֶת אוֹתוֹ הַבֵּן לְמֵרָחוֹק מָאתַיִם פַּרְסָאוֹת
וְחָרָה לוֹ גַּם כֵּן מְאד
וַיֵּלֶךְ אֶל הַשְּׁלִישִׁי
וּלְהַשְּׁלִישִׁי מָסַר עוֹד סִימָנִים מֻבְהָקִים בְּיוֹתֵר
וַיֵּלֵךְ וַיִּסַּע תֵּכֶף הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן הַנַּ"ל וּבָא לְשָׁם, לִמְקוֹם בַּת הַקֵּיסָר הַנַּ"ל
וְעָשָׂה לוֹ שִׁיר
וְנָעַץ בְּתוֹךְ הַשִּׁיר עַל פִּי הַחָכְמָה זוֹ כָּל אוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת
דְּהַיְנוּ הַשִּׁבְעָה עֵדִים הַנַּ"ל
אַךְ עַל פִּי הַשִּׁיר נִזְדַּמֵּן לוֹ, שֶׁלּא סִדְּרָם כְּסֵדֶר אֶת הַמְּקוֹמוֹת הַנַּ"ל
כִּי כֵן הִגִּיעַ לוֹ עַל פִּי חָכְמַת הַשִּׁיר
וּבָא לְשָׁם עַל הַמָּקוֹם הַנַּ"ל, וְהִגִּיד הַשִּׁיר
כִּשְׁמעַ בַּת הַקֵּיסָר הַמְּקוֹמוֹת הַנַּ"ל, נִפְלָא בְּעֵינֶיהָ
וְנִרְאָה לָהּ שֶׁמֻּכְרָח שֶׁזֶּהוּ בֶּן גִּילָהּ
רַק הָיָה קָשֶׁה בְּעֵינֶיהָ עַל שֶׁלּא סִדְּרָם כְּסֵדֶר
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן חָשְׁבָה בְּדַעְתָּהּ
אוּלַי מֵחֲמַת חָכְמַת מִשְׁקַל הַשִּׁיר בָּא לוֹ זֶה הַסֵּדֶר
וְנִסְכַּם בְּלִבָּהּ, שֶׁזֶּה הוּא
וְכָתְבָה לוֹ, שֶׁהִיא מְשֻׁדֶּכֶת לוֹ
וְנַעֲשָׂה שִׂמְחָה וָרַעַשׁ, שֶׁנִּמְצָא לָהּ בֶּן גִּילָהּ
וְהֵכִינוּ עַל הַחֲתֻנָּה
בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא הַשֵּׁנִי וְהָיָה רָץ גַּם כֵּן לְשָׁם
וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁכְּבָר הִיא מְשֻׁדֶּכֶת
וְלא הִשְׁגִּיחַ עַל זֶה
וְאָמַר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לוֹ דָּבָר שֶׁיַּגִּיד לָהּ שֶׁבְּוַדַּאי יִפְעל
וּבָא וְהִגִּיד שִׁירוֹ וְסִדֵּר כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַנַּ"ל כְּסֵדֶר
וְגַם נָתַן עוֹד סִימָן יוֹתֵר
וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ, מֵאַיִן יוֹדֵעַ הָרִאשׁוֹן
וּלְהַגִּיד הָאֱמֶת לא טוֹב לְפָנָיו, וְאָמַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ
וְנִפְלָא בְּעֵינֶיהָ מְאד, וְעָמְדָה מִשְׁתּוֹמֵם
כִּי גַּם הָרִאשׁוֹן סִפֵּר הַמְּקוֹמוֹת וּמֵאַיִן יִתְוַדַּע לְאָדָם סִימָנִים הַלָּלוּ?
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן נִרְאָה בְּעֵינֶיהָ, שֶׁזֶּה הַשֵּׁנִי הוּא בֶּן גִּילָהּ
מֵאַחַר שֶׁרָאֲתָה בּוֹ, שֶׁסִּפֵּר כְּסֵדֶר וְכוּ' כַּנַּ"ל
וְהָרִאשׁוֹן, אֶפְשָׁר עַל פִּי חָכְמַת הַשִּׁיר בָּא לוֹ זאת
שֶׁהִזְכִּיר אֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת
אַךְ נִשְׁאֲרָה עוֹמֶדֶת
וְהַבָּחוּר הַנַּ"ל, כְּשֶׁשְּׁלָחוֹ הַשֵּׁנִי, חָרָה לוֹ גַּם כֵּן
וְהָלַךְ אֶל הַשְּׁלִישִׁי וְסִפֵּר לוֹ גַּם כֵּן כַּנַּ"ל, וּמָסַר לוֹ עוֹד יוֹתֵר סִימָנִים מֻבְהָקִים בְּיוֹתֵר
וְלִפְנֵי הַשְּׁלִישִׁי סִפֵּר כָּל לִבּוֹ
בַּאֲשֶׁר שֶׁהָיָה לוֹ כְּתָב, שֶׁהָיָה מְצֻיָּר בּוֹ הַמְּקוֹמוֹת כַּנַּ"ל
בְּכֵן יְצַיֵּר לְעַצְמוֹ גַּם כֵּן עַל נְיָר כָּל אוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת וְיָבִיא אֵלֶיהָ
וְהַשְּׁלִישִׁי נִתְיַשֵּׁב גַּם כֵּן כַּנַּ"ל
שֶׁאֵין טוֹב לְפָנָיו, שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְכָאן, וְזֶה הַבָּחוּר יִהְיֶה כָּאן
וְשִׁלַּח גַּם כֵּן אֶת הַבָּחוּר עוֹד לְמֵרָחוֹק יוֹתֵר מָאתַיִם פַּרְסָאוֹת
וְזֶה הַמֶּלֶךְ הַשְּׁלִישִׁי רָץ גַּם כֵּן לְשָׁם [דְּהַיְנוּ לִקַּח אֶת הַיְפַת תּאַר]
וּבָא לְשָׁם, וְהִגִּידוּ לוֹ, שֶׁכְּבָר יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי הַנַּ"ל
וְהֵשִׁיב: אַף עַל פִּי כֵן, כִּי יֵשׁ לוֹ דָּבָר, שֶׁבְּוַדַּאי יִפְעַל
וְהָעוֹלָם לא הָיוּ יוֹדְעִים כְּלָל מִפְּנֵי מָה הִיא נִתְרַצָּה לְאֵלּוּ יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים
וּבָא גַּם הַשְּׁלִישִׁי וְהִגִּיד שִׁירוֹ בְּסִימָנִים מֻבְהָקִים יוֹתֵר
וְהֶרְאָה הַכְּתָב עִם צִיּוּר הַמְּקוֹמוֹת
וְנִבְהֲלָה מְאד
אַךְ לא יָכְלָה לַעֲשׂוֹת דָּבָר
מֵחֲמַת שֶׁגַּם הָרִאשׁוֹן נִרְאָה שֶׁזֶּהוּ וְאַחַר כָּךְ הַשֵּׁנִי
עַל כֵּן אָמְרָה, שֶׁלּא תַּאֲמִין, עַד שֶׁיָּבִיאוּ לָהּ כְּתַב יָדָהּ בְּעַצְמוֹ
אַחַר כָּךְ נִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ הַבָּחוּר הַנַּ"ל
עַד מָתַי יִהְיוּ מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם לְהַלָּן יוֹתֵר?
עַל כֵּן יִשֵּׁב עַצְמוֹ, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ יַנִּיחַ עַצְמוֹ לֵילֵךְ לְשָׁם, אוּלַי יִפְעל הוּא
וְהָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב, עַד שֶׁבָּא לְשָׁם
וְאָמַר, שֶׁהוּא יֵשׁ לוֹ דָּבָר וְכוּ'
וּבָא וְהִגִּיד שִׁירוֹ וְנָתַן עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר סִימָנִים מֻבְהָקִים
וְהִזְכִּיר אוֹתָהּ, שֶׁלָּמַד עִמָּהּ בְּחֶדֶר אֶחָד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה
וְסִפֵּר לָהּ הַכּל שֶׁהוּא שָׁלַח הַמְּלָכִים הַנַּ"ל וְשֶׁטָּמַן הַכְּתָב בָּאִילָן וְכָל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו
אֲבָל הִיא לא הִשְׁגִּיחָה כְּלָל עַל זֶה
[וּבְוַדַּאי גַּם הָרִאשׁוֹנִים הַמְּלָכִים הַנַּ"ל אָמְרוּ אֵיזֶה טְעָמִים עַל מַה שֶּׁאֵין בְּיָדָם הַכְּתָב]
וּלְהַכִּיר אוֹתוֹ בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר, כִּי כְּבָר עָבַר זְמַן רַב
וְלא רָצְתָה לְהַשְׁגִּיחַ עוֹד עַל סִימָנִים כְּלָל, עַד שֶׁיָּבִיאוּ לָהּ הַכְּתָב
כִּי גַּם עַל הָרִאשׁוֹן סָבְרָה שֶׁזֶּהוּ בְּוַדַּאי וְכֵן עַל הַשֵּׁנִי וְכוּ', עַל כֵּן לא רָצְתָה וְכוּ' כַּנַּ"ל
וְנִתְיַשֵּׁב הַבָּחוּר, שֶׁכָּאן אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שְׁהִיּוֹת כְּלָל
וְנִתְיַשֵּׁב לָשׁוּב וְלַחֲזר לִמְקוֹמוֹ, אֶל הַמִּדְבָּר שֶׁהָיָה בּוֹ, וְשָׁם יְבַלֶּה יְמֵי חַיָּיו
וְהָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב לְהַגִּיעַ לַמִּדְבָּר הַנַּ"ל
וְהִגִּיעַ לְשָׁם, אֶל הַמִּדְבָּר הַנַּ"ל
בְּתוֹךְ כָּל הַנַּ"ל עָבְרוּ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ כַּמָּה שָׁנִים
וְנִסְכַּם אֵצֶל הַבָּחוּר הַנַּ"ל שֶׁיֵּשֵׁב שָׁם בַּמִּדְבָּר
וִיבַלֶּה שָׁם יְמֵי חַיָּיו כְּפִי מַה שֶּׁעָרַךְ בְּדַעְתּוֹ חַיּוּת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה
נֶחְקַר בְּדַעְתּוֹ, שֶׁטּוֹב לְבַלּוֹת כָּאן מִסְפַּר יָמָיו, וְיָשַׁב שָׁם וְאָכַל וְכוּ' כַּנַּ"ל
וְעַל הַיָּם הָיָה רוֹצֵחַ
וְהָרוֹצֵחַ שָׁמַע, שֶׁנִּמְצָא יְפַת תּאַר כָּזוֹ בָּעוֹלָם, וְחָשַׁב לְתָפְסָהּ
אַף שֶׁהוּא לא הָיָה צָרִיךְ אוֹתָהּ, כִּי הָיָה סָרִיס
אַךְ חָשַׁק לְתָפְסָהּ כְּדֵי לְמָכְרָהּ לְאֵיזֶה מֶלֶךְ וְיִקַּח בַּעֲדָהּ הוֹן רַב
וְהִתְחִיל לְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה
וְהָרוֹצֵחַ הוּא מֻפְקָר, וְהִפְקִיר עַצְמוֹ
אִם יִפְעל יִפְעל, וְאִם לָאו לָאו, וּמַה יַּפְסִיד? כִּי הוּא מֻפְקָר כְּדֶרֶךְ הָרוֹצֵחַ
וְהָלַךְ הָרוֹצֵחַ וְקָנָה סְחוֹרוֹת רַבּוֹת מְאד מְאד רִבּוּי מֻפְלָג מְאד
גַּם עָשָׂה צִפֳּרִים שֶׁל זָהָב
וְהָיוּ נַעֲשִׂים בְּאָמָּנוּת, שֶׁנִּדְמֶּה, שֶׁהֵם חַיִּים מַמָּשׁ [טבע]
גַּם עָשָׂה שִׁבֳּלִים שֶׁל זָהָב
וְהָיוּ הַצִּפֳּרִים עוֹמְדִים עַל הַשִּׁבֳּלִים
וְזֶה הָיָה בְּעַצְמוֹ נִדְמֶה לְחִדּוּשׁ
שֶׁהַצִּפֳּרִים עוֹמְדִים עַל שִׁבֳּלִים, וְאֵין הַשִּׁבֳּלִים נִשְׁבָּרִים
כִּי הָיוּ צִפֳּרִים גְּדוֹלִים [עַל כֵּן הָיָה חִדּוּשׁ]
גַּם עָשָׂה בְּתַחְבּוּלוֹת
שֶׁנִּדְמֶה, שֶׁהֵם מְנַגְּנִים
וְאַחַת הָיְתָה מַכָּה וּמְקַשְׁקֶשֶׁת בִּלְשׁוֹנָהּ
וְאַחַת הָיְתָה מְצַלְצֶלֶת בְּפִיהָ
וְאַחַת הָיְתָה מְזַמֶּרֶת
וְהַכּל הָיָה בְּתַחְבּוּלוֹת
שֶׁהָיוּ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים שָׁם בְּתוֹךְ חֶדֶר, שֶׁהָיָה עַל הַסְּפִינָה מֵאֲחוֹרֵי הַצִּפֳּרִים
וְעָשׂוּ כָּל הַנַּ"ל אוֹתָן הַבְּנֵי אָדָם
וְנִדְמֶה, שֶׁהַצִּפֳּרִים בְּעַצְמָן מְנַגְּנִים
כִּי הָיוּ עֲשׂוּיִים עִם חוטי ברזל בְּאָמָּנוּת
עַד שֶׁנִּדְמֶה, שֶׁהֵם בְּעַצְמָן עוֹשִׂין כָּל הַנַּ"ל
וְנָסַע הָרוֹצֵחַ עִם כָּל הַנַּ"ל לַמְּדִינָה, שֶׁהָיְתָה שָׁם בַּת הַקֵּיסָר הַנַּ"ל
וּבָא אֶל הָעִיר, שֶׁהָיְתָה שָׁם
וְעָמַד עִם סְפִינָתוֹ בַּיָּם, וְשִׁלְשֵׁל הָעוגן וְעִכְּבָהּ [ועגנה]
וְדִמָּה עַצְמוֹ לְסוֹחֵר גָּדוֹל
וְהָיוּ נִכְנָסִים וּבָאִים שָׁם לִקְנוֹת אֶצְלוֹ סְחוֹרוֹת רַבּוֹת יְקָרוֹת
וְעָמַד שָׁם אֵיזֶה זְמַן רֶבַע שָׁנָה וְיוֹתֵר
וְהָיוּ נוֹשְׂאִים מִמֶּנּוּ סְחוֹרוֹת יָפוֹת שֶׁקָּנוּ אֶצְלוֹ
וְחָשְׁקָה גַּם בַּת הַקֵּיסָר לִקְנוֹת סְחוֹרָה מִמֶּנּוּ
וְשָׁלְחָה אֵלָיו, שֶׁיִּשָּׂא סְחוֹרָה אֶצְלָהּ
וְשָׁלַח לָהּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָזֶה לָשֵׂאת סְחוֹרָה לְבֵית הַקּוֹנֶה
אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בַּת הַקֵּיסָר
וּמִי שֶׁצָּרִיךְ סְחוֹרָה, יָבוֹא אֶצְלוֹ
וְלַסּוֹחֵר אֵין מִי שֶׁיַּכְרִיחַ אוֹתוֹ עַל זֶה
וְיִשְּׁבָה עַצְמָהּ בַּת הַקֵּיסָר, שֶׁתֵּלֵךְ אֶצְלוֹ
וְדַרְכָּהּ הָיָה, כְּשֶׁהָלְכָה בַּשּׁוּק, הָיְתָה תּוֹלָה מִכְסֶה עַל פָּנֶיהָ
כְּדֵי שֶׁלּא יִסְתַּכְּלוּ בָּהּ, כִּי יוּכְלוּ בְּנֵי אָדָם לִפּל וְכוּ' מֵחֲמַת יָפְיָה כַּנַּ"ל
עַל כֵּן הָיְתָה מְכַסָּה פָּנֶיהָ כַּנַּ"ל
וְהָלְכָה בַּת הַקֵּיסָר וְכִסְּתָה אֶת פָּנֶיהָ
וְלָקְחָה גַּם רֵעוֹתֶיהָ עִמָּהּ
וְחַיִל, [שֶׁקּוֹרִין משמר מלכותי] הָלַךְ אַחֲרֶיהָ
וּבָאתָה אֶל הַסּוֹחֵר הַנַּ"ל [הַיְנוּ הָרוֹצֵח, שֶׁנִּדְמָה לְסוֹחֵר]
וְקָנְתָה שָׁם סְחוֹרוֹת אֶצְלוֹ, וְהָלְכָה לָהּ
וְאָמַר לָהּ הַסּוֹחֵר אִם תָּבוֹא עוֹד הַפַּעַם
אַרְאֶה לָךְ עוֹד דְּבָרִים יָפִים מִזֶּה, שֶׁהֵם נִפְלָאִים מְאד
וְשָׁבָה לְבֵיתָהּ
שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת בָּאתָה וְקָנְתָה וְהָלְכָה לָהּ
וְעָמַד שָׁם [הָרוֹצֵחַ הַזֶּה] אֵיזֶה זְמַן
בְּתוֹךְ כָּךְ נַעֲשֵׂית [הַבַּת קֵיסָר הַנַּ"ל] רְגִילָה אֶצְלוֹ, נִכְנֶסֶת וְיוֹצֵאת
פַּעַם אַחַת בָּאתָה אֶצְלוֹ, וְהָלַךְ וּפָתַח לָהּ הַחֶדֶר, שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם הַצִּפֳּרִים שֶׁל זָהָב וְכוּ'
וְרָאֲתָה, שֶׁהוּא חִדּוּשׁ נִפְלָא
וְרָצוּ גַּם הָאֲחֵרִים, הַיְנוּ הַחַיִל לִכָּנֵס
וְאָמַר: לָאו לָאו!
זֶה אֵינִי מַרְאֶה לְשׁוּם אָדָם
רַק אֵלַיִךְ שֶׁאַתָּה בַּת הַקֵּיסָר, אֲבָל לַאֲחֵרִים אֵינִי רוֹצֶה כְּלָל
וְנִכְנְסָה הִיא בְּעַצְמָהּ
וְהָלַךְ גַּם הוּא אֶל הַחֶדֶר וְנָעַל הַדֶּלֶת
וְעָשָׂה כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁלָּקַח שַׂק וְהִנִּיחָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ בְּתוֹךְ הַשַּׂק
וּפָשַׁט מִמֶּנָהּ מַלְבּוּשֶׁיהָ וְהִלְבִּישָׁם אֶת מלח אֶחָד וְכִסָּה פָּנָיו וּדְחָפוֹ לַחוּץ וְאָמַר לוֹ: לֵךְ!
וְהַמלח הַזֶּה הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מַה נַּעֲשֶׂה עִמּוֹ
וְתֵכֶף שֶׁיָּצָא לַחוּץ וּפָנָיו מְכֻסֶּה
וְהַחַיִל לא יָדְעוּ
וְהִתְחִילוּ לֵילֵךְ עִמּוֹ מִיָּד
כִּמְדֻמֶּה לָהֶם שֶׁזּאת הִיא הַבַּת הַקֵּיסָר
וְהוּא [הַיְנוּ הַמלח] הוֹלֵךְ עִם הַחַיִל שֶׁהוֹלִיכוּהוּ
וְלא יָדַע הֵיכָן הוּא כְּלָל
עַד שֶׁבָּא לְשָׁם, לַחֶדֶר שֶׁהָיְתָה הַבַּת קֵיסָר יוֹשֶׁבֶת שָׁם
וְגִלּוּ פָּנָיו
וְרָאוּ שֶׁהוּא מלח וְנַעֲשָׂה רַעַשׁ גָּדוֹל
[וְאֶת הַמלח טָפְחוּ עַל פָּנָיו הֵיטֵב הֵיטֵב וּדְחָפוּהוּ
כִּי הוּא אֵינוֹ חַיָּב, כִּי לא יָדַע כְּלָל]
וְהָרוֹצֵחַ לָקַח אֶת הַבַּת הַקֵּיסָר
וְיָדַע, שֶׁבְּוַדַּאי יִרְדְּפוּ אַחֲרָיו
וְהָלַךְ מִן הַסְּפִינָה
וְטָמַן עַצְמוֹ עִמָּהּ בְּבוֹר שֶׁהָיָה בּוֹ מֵי גְּשָׁמִים, עַד שֶׁיַּעֲבר הָרַעַשׁ
וְאֶת הַמלחים שֶׁל הַסְּפִינָה צִוָּה, שֶׁתֵּכֶף וּמִיָּד יַחְתְּכוּ העוגנים וְיִבְרְחוּ מִיָּד
כִּי בְּוַדַּאי יִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם
וּבְוַדַּאי לא יִהְיוּ רוֹבִים אֶל הַסְּפִינָה מֵחֲמַת הַבַּת קֵיסָר, שֶׁהֵם סְבוּרִים, שֶׁהִיא שָׁם בַּסְּפִינָה, רַק שֶׁיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם
וְעַל כֵּן תִּבְרְחוּ מִיָּד
וְאִם יַשִּׂיגוּ אֶתְכֶם יַשִּׂיגוּ, מַה בָּזֶה?
כְּדֶרֶךְ הָרוֹצְחִים, שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִין עַל עַצְמָן כְּלָל
וְכֵן הָיָה, שֶׁנַּעֲשָׂה רַעַשׁ, וְרָדְפוּ תֵּכֶף אַחֲרֵיהֶם, אַךְ לא מְצָאוּהָ שָׁם
וְהָרוֹצֵחַ הֶחְבִּיא עַצְמוֹ עִמָּהּ בְּבוֹר שֶׁל מֵי גְּשָׁמִים
וְהָיוּ מֻנָּחִים שָׁם וְהָיָה מַפְחִיד אוֹתָהּ, שֶׁלּא תִּצְעק, שֶׁלּא יִשְׁמְעוּ בְּנֵי אָדָם
וְהָיָה אוֹמֵר לָהּ: אֲנִי מָסַרְתִּי נַפְשִׁי בִּשְׁבִילֵךְ כְּדֵי לְתָפְסֵךְ
וְאִם אַפְסִיד אוֹתָךְ, אֵין חַיַּי נֶחֱשָׁבִים אֶצְלִי כְּלוּם מֵאַחַר שֶׁכְּבָר אַתְּ בְּיָדִי
אִם אֶחֱזר וְאַפְסִיד אוֹתָךְ וְתֻמְנַע מִמֶּנִּי
אֵין חַיַּי נֶחֱשָׁבִים אֶצְלִי מְאוּמָה כְּלָל
עַל כֵּן תֵכֶף שֶׁתִּתֵּן צְעָקָה, אֶחְנק אוֹתָךְ מִיָּד, וְיַעֲבר עָלַי מָה
כִּי אֵינִי שָׁוֶה בְּעֵינַי כְּלוּם
וַתִּירָא לְנַפְשָׁהּ מִפָּנָיו [הַיְנוּ הַבַּת קֵיסָר הָיְתָה יְרֵאָה לִצְעק מִפְּנֵי אֵימַת הָרוֹצֵחַ]
אַחַר כָּךְ יָצָא מִשָּׁם עִמָּהּ וְהוֹלִיךְ אוֹתָהּ בָּעִיר
וְהָיוּ הוֹלְכִים וְהוֹלְכִים, וּבָאוּ לְמָקוֹם אַחֵר
וְהֵבִין, שֶׁגַּם שָׁם מְחַפְּשִׂים
וְהֶחְבִּיא עַצְמוֹ עִמָּהּ עוֹד בְּמִקְוֶה
וְכֵן יָצָא מִשָּׁם, וְהָלַךְ וְהֶחְבִּיא עִמָּהּ עוֹד בְּמָקוֹם אַחֵר
עַד שֶׁהָיָה מַחְבִּיא עַצְמוֹ עִמָּהּ בְּכָל הַשִּׁבְעָה מְקוֹמוֹת, שֶׁהֶחְבִּיא הַסוֹחֵר עִם אִמָּהּ כַּנַּ"ל
שֶׁהֵם הַשִּׁבְעָה עֵדִים הַנַּ"ל [הַיְנוּ שִׁבְעָה מִינֵי מַיִם, שֶׁהֵם בּוֹר וּמִקְוֶה וּמַעְיָן וְכוּ' כַּנַּ"ל]
עַד אֲשֶׁר בָּא אֶל הַיָּם
וְחִפֵּשׂ שָׁם לִמְצא עַל כָּל פָּנִים סְפִינָה קְטַנָּה שֶׁל צַיָּדֵי דָגִים כְּדֵי לַעֲבר עִמָּהּ
וּמָצָא סְפִינָה
וְלָקַח אֶת בַּת הַקֵּיסָר
וְהוּא לא הָיָה צָרִיךְ אוֹתָהּ, כִּי הָיָה סָרִיס כַּנַּ"ל
אַךְ הָיָה רוֹצֶה לְמָכְרָהּ לְאֵיזֶה מֶלֶךְ
וְהָיָה מִתְיָרֵא פֶּן יִתְפְּסוּ אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ
וְהָלַךְ וְהִלְבִּישׁ אוֹתָהּ בְּבִגְדֵי מלח, וְנִדְמֵית לְזָכָר וְעָבַר עִמּוֹ בַּיָּם
[מִכָּאן וּלְהָלְאָה נְדַבֵּר עַל הַבַּת קֵיסָר בִּלְשׁוֹן זָכָר, כִּי בְּלָשׁוֹן זֶה סִפֵּר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹצֵחַ הִלְבִּישׁ אוֹתָהּ כְּמוֹ זָכָר]
וּבָא רוּחַ סְעָרָה וְנָשָׂא הַסְּפִינָה אֶל הַסְּפָר
וְשָׁבַר אֶת הַסְּפִינָה
וּבָאוּ אֶל אוֹתוֹ הַסְּפָר שֶׁהָיָה מִדְבָּר הַנַּ"ל, שֶׁהָיָה שָׁם הַבָּחוּר הַנַּ"ל
בְּבוֹאָם לְשָׁם
וְהַגַּזְלָן הָיָה בָּקִי בַּדְּרָכִים כְּדַרְכָּם
וְיָדַע, שֶׁכָּאן הוּא מְקוֹם מִדְבָּר, שֶׁאֵין מַגִּיעִים הַסְּפִינוֹת לְכָאן
עַל כֵּן לא הָיָה מִתְיָרֵא כָּאן מִשּׁוּם אָדָם
וְהִנִיחָהּ
וְהָלְכוּ [הַיְנוּ הָרוֹצֵחַ וּבַת הַקֵּיסָר] זֶה לְכָאן וְזֶה לְכָאן לְבַקֵּשׁ לָהֶם אכֶל
וְנִתְרַחֵק מִן הַגַּזְלָן
וְהַגַּזְלָן הָלַךְ בְּדַרְכּוֹ וְרָאָה, וְהִנֵּה אֵינָהּ אֶצְלוֹ
וְהִתְחִיל לִצְעק אֵלֶיהָ
וְהִיא יִשְּׁבָה עַצְמָהּ, וְלא הֵשִׁיבָה לוֹ
[כִּי אָמְרָה] מֵאַחַר שֶׁסּוֹפִי יִהְיֶה, שֶׁיִּמְכּר אוֹתִי
לָמָּה לִי לְהָשִׁיב לוֹ?
וְאִם יַחֲזר וְיַגִּיעַ אֶצְלִי, אָשִׁיב לוֹ, שֶׁלּא שָׁמַעְתִּי
בִּפְרָט כִּי אֵין רְצוֹנוֹ לְהָרְגֵנִי, כִּי הוּא צָרִיךְ לִמְכּר אוֹתִי
וְלא הֵשִׁיבָה אוֹתוֹ, וְהָלְכָה לְהַלָּן
וְהוּא, הַגַּזְלָן, מְחַפֵּשׂ אָנֶה וָאָנָה, וְלא מְצָאָהּ
וְהָלַךְ לְהַלָּן, וְלא מְצָאָהּ, וּמִן הַסְּתָם אֲכָלוּהוּ חַיּוֹת רָעוֹת
וְהִיא הָלְכָה לְהַלָּן לְהַלָּן
וְהָיְתָה מוֹצֵאת לָהּ אֵיזֶה אכֶל וְהָלְכָה
עַד שֶׁהִגִּיעָה אֶל הַמָּקוֹם, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב שָׁם הַבָּחוּר הַנַּ"ל
וּכְבָר נִתְגַּדְּלָה בִּשְׂעָרוֹת וְגַם הָיְתָה לְבוּשָׁה כְּמוֹ זָכָר בְּבִגְדֵי מלח כַּנַּ"ל
וְלא הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה
וְתֵכֶף בְּבוֹאָהּ בָּא לוֹ שִׂמְחָה שֶׁבָּא עוֹד אָדָם
וְשָׁאַל אוֹתוֹ: מֵאַיִן בָּאתָ לְכָאן?
הֵשִׁיבָה: הָיִיתִי עִם אֵיזֶה סוֹחֵר בַּיָּם וְכוּ'
שָׁאֲלָה אוֹתוֹ: מֵאַיִן בָּאתָ אַתָּה לְכָאן? הֵשִׁיב לָהּ: גַּם כֵּן עַל יְדֵי אֵיזֶה סוֹחֵר וְכוּ'
וְיָשְׁבוּ שָׁם שְׁנֵיהֶם
[אֵין הַלָּשׁוֹן מְדֻקְדָּק, כִּי פַּעַם הִיא נִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן זָכָר, וּפַעַם בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה]
וְאַחַר שֶׁנִּלְקָחָה בַּת הַקֵּיסָר מִן הַקֵּיסָר כַּנַּ"ל
הָיְתָה הַקֵּיסָרִית מְקוֹנֶנֶת וּמַכָּה ראשָׁהּ בַּכּתֶל עַל אֲבֵדַת בִּתָּהּ
וְהָיְתָה מְצַעֶרֶת בִּדְבָרִים מְאד אֶת הַקֵּיסָר
שֶׁעַל יְדֵי גַּסּוּתוֹ אִבֵּד אֶת הַבָּחוּר הַנַּ"ל
וְעַתָּה אִבֵּד בִּתָּם
[וְאָמְרָה]: הֲלא הִיא הָיְתָה כָּל הַמַּזָּל וְהַצְלָחָה שֶׁלָּנוּ, וְאִבַּדְנוּ אוֹתָהּ
וּמַה יֵּשׁ לִי עוֹד הַיּוֹם?
וְהָיְתָה מְצַעֶרֶת אוֹתוֹ מְאד
וּבְוַדַּאי גַּם אֵלָיו בְּעַצְמוֹ הָיָה צַר מְאד עַל אֲבֵידַת בִּתּוֹ
וְעוֹד הָיְתָה הַקֵּיסָרִית מְצַעֶרֶת וּמְכַעֶסֶת אוֹתוֹ מְאד
וְנַעֲשׂוּ קְטָטוֹת וּכְעָסִים בֵּינֵיהֶם
וְהָיְתָה מְדַבֶּרֶת לוֹ דְּבָרִים רָעִים, עַד שֶׁהִכְעִיסָה אוֹתוֹ מְאד
עַד אֲשֶׁר אָמַר לְשַׁלְּחָהּ
וְהוֹשִׁיב דַּיָּנִים, וּפָסְקוּ לְשַׁלְּחָהּ, וְשִׁלְּחוּהָ, [שֶׁקּוֹרִין גירוש]
אַחַר כָּךְ הָיָה הַקֵּיסָר שׁוֹלֵחַ לַמִּלְחָמָה, וְלא הָיָה מַצְלִיחַ
וְהָיָה תּוֹלֶה הַדָּבָר בְּאֵיזֶה קצין גנרל
שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁעָשִׂיתָ כָּךְ עַל יְדֵי זֶה אִבַּדְתָּ הַמִּלְחָמָה
וְשִׁלַּח אוֹתוֹ
אַחַר כָּךְ שָׁלַח עוֹד לַמִּלְחָמָה, וְלא הִצְלִיחַ
וְשִׁלַּח [הַיְנוּ גרש] עוֹד קצינים גנרלים, וְכֵן שִׁלַּח כַּמָּה קצינים גנרלים
וְרָאוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה, שֶׁעוֹשֶׂה דְּבָרִים זָרִים.
בִּתְחִלָּה שִׁלַּח הַקֵּיסָרִית
אַחַר כָּךְ קצינים גנרלים
וְיִשְּׁבוּ עַצְמָן
אֶפְשָׁר לְהֵפֶךְ
לִשְׁלחַ אַחַר הַקֵּיסָרִית, וְאוֹתוֹ יְשַׁלְּחוּ
וְהַקֵּיסָרִית תִּנְהג הַמְּדִינָה
וְכֵן עָשׂוּ וְשִׁלְּחוּ אֶת הַקֵּיסָר
וְהֵשִׁיבוּ אֶת הַקֵּיסָרִית
וְהִיא נָהֲגָה הַמְּדִינָה
וְהַקֵּיסָרִית שָׁלְחָה תֵּכֶף לְהַחֲזִיר אֶת הסוֹחֵר עִם אִשְׁתּוֹ
וְהִכְנִיסָה אוֹתוֹ בַּארמון [ארמון] שֶׁלָּהּ
וְהַקֵּיסָר, כְּשֶׁהָיָה נִשְׁלָח, עָמַד וּבִקֵּשׁ מֵהַמּוֹלִיכִים אוֹתוֹ שֶׁיַּנִּיחוּהוּ
כִּי אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי קֵיסָר שֶׁלָּכֶם
וּבְוַדַּאי עָשִׂיתִי לָכֶם טוֹבוֹת
עַתָּה חַנּוּנִי נָא בָּזאת וְהַנִּיחוּ אוֹתִי לֵילֵךְ
כִּי בְּוַדַּאי לא אָשׁוּב אֶל הַמְּדִינָה עוֹד, וְאֵין לָכֶם לְהִתְיָרֵא
הַנִּיחוּ לִי וְאֵלֵךְ וְאֶהְיֶה עַל כָּל פָּנִים חָפְשִׁי יְמֵי חַיַּי שֶׁיֵּשׁ לִי לִחְיוֹת
וְהִנִּיחוּ אוֹתוֹ
וְהָיָה הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ עָבְרוּ כַּמָּה שָׁנִים
וְהָיָה הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ הַקֵּיסָר וּבָא עַל הַיָּם
וְנָשָׂא גַּם כֵּן הָרוּחַ אֶת הַסְּפִינָה וּבָא גַּם כֵּן אֶל הַמִּדְבָּר הַנַּ"ל
עַד שֶׁבָּא אֶל הַמָּקוֹם שֶׁיּוֹשְׁבִים שָׁם אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם הַנַּ"ל
[הַיְנוּ הַבָּחוּר בֶּן הַסוֹחֵר וּבִתּוֹ הַיְפַת תּאַר, שֶׁלְּבוּשָׁהּ בְּבִגְדֵי זָכָר כַּנַּ"ל]
וְלא הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה
כִּי כְּבָר נִתְגַּדֵּל הַקֵּיסָר בִּשְׂעָרוֹת
וּכְבָר עָבְרוּ כַּמָּה שָׁנִים
וְכֵן הֵם גַּם כֵּן כְּבָר נִתְגַּדְּלוּ בִּשְׂעָרוֹת, כַּנַּ"ל
וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: מֵאַיִן בָּאתָ לְכָאן? וְהֵשִׁיב לָהֶם: עַל יְדֵי סוֹחֵר וְכוּ'
וְכֵן הֵם הֵשִׁיבוּ לוֹ וְכוּ' וְיָשְׁבוּ שָׁם אֵלּוּ הַנַּ"ל יַחַד
וְהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים כַּנַּ"ל
וְהָיוּ מְנַגְּנִים בִּכְלֵי שִׁיר
כִּי כֻּלָּם הָיוּ יְכוֹלִים לְנַגֵּן
כִּי זֶה קֵיסָר, וְכֵן הֵם יָכְלוּ גַּם כֵּן לְנַגֵּן כַּנַּ"ל
וְהוּא, הַבָּחוּר הַנַּ"ל, הָיָה הַבֶּרְיֶה [זריז ומוצלח] בֵּינֵיהֶם, כִּי כְּבָר הָיָה שָׁם מִכְּבָר
וְהָיָה מֵבִיא לָהֶם בָּשָׂר וְאָכְלוּ
וְהָיוּ שׂוֹרְפִים שָׁם עֵצִים, שֶׁהָיוּ יְקָרִים מִן זָהָב בַּיִּשּׁוּב
וְהָיָה אוֹתוֹ הַבָּחוּר הַנַּ"ל מוֹכִיחַ לָהֶם [לְשׁוֹן הוֹכָחָה וּבֵרוּר דְּבָרִים]
שֶׁכָּאן טוֹב לְבַלּוֹת יְמֵי חַיֵּיהֶם
כְּפִי הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ לִבְנֵי אָדָם בָּעוֹלָם בַּיִּשּׁוּב
טוֹב לִפְנֵיהֶם לֵישֵׁב כָּאן לְבַלּוֹת כָּאן יְמֵי חַיֵּיהֶם
שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: מַה טּוֹב הָיָה לְךָ, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכָּאן טוֹב יוֹתֵר לְפָנֶיךָ?
הֵשִׁיב לָהֶם וְסִפֵּר לִפְנֵיהֶם מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו שֶׁהָיָה בֶּן סוֹחֵר וְכוּ', עַד שֶׁבָּא לְכָאן
וּמֶה הָיָה לוֹ בָּזֶה שֶׁהוּא בֶּן סוֹחֵר, שֶׁהָיָה לוֹ כָּל טוּב, גַּם כָּאן יֵשׁ לוֹ כָּל טוּב
וְהוֹכִיחַ לָהֶם, שֶׁטּוֹב לְבַלּוֹת כָּאן יְמֵי חַיֵּיהֶם
שְׁאָלוֹ הַקֵּיסָר הַזֶּה הַנַּ"ל
הֲשָׁמַעְתָּ מֵאוֹתוֹ הַקֵּיסָר?
הֵשִׁיב לוֹ שֶׁשָּׁמַע
שָׁאַל אוֹתוֹ עַל הַיְפַת תּאַר, אִם שָׁמַע מִמֶּנָּה
הֵשִׁיב לוֹ גַּם כֵּן: הֵן
וְהִתְחִיל הַבָּחוּר לְהִתְרַגֵּז וְאָמַר: זֶה הָרוֹצֵחַ!
[הַיְנוּ אוֹתוֹ הַקֵּיסָר הַנַּ"ל שֶׁדִּבְּרוּ מִמֶּנּוּ
כִּי הוּא לא יָדַע, שֶׁזֶּה שֶׁמְּדַבֵּר עִמּוֹ הוּא הוּא הַקֵּיסָר בְּעַצְמוֹ
וְהָיָה הַבָּחוּר אוֹמֵר בְּכַעַס כְּחוֹרֵק בְּשִׁנָּיו עָלָיו וְאָמַר בְּכַעַס זֶה הָרוֹצֵחַ]
וּשְׁאָלוֹ [הַיְנוּ זֶה הַקֵּיסָר, שֶׁנִּדְמָה לְאִישׁ אַחֵר, שָׁאַל לְהַבָּחוּר]: מִפְּנֵי מָה הוּא רוֹצֵחַ?
הֵשִׁיב לוֹ: בִּשְׁבִיל אַכְזָרִיּוּת שֶׁלּוֹ וְגַסּוּתוֹ בָּאתִי לְכָאן שְׁאָלוֹ
וְאֵיךְ? וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ הַבָּחוּר, שֶׁבְּכָאן אֵין לוֹ מִמִּי לְהִתְיָרֵא
וְהִגִּיד לוֹ וְסִפֵּר לוֹ כָּל אוֹתוֹ הַמְּארָע שֶׁעָבַר עָלָיו
[נִרְאִין הַדְּבָרִים, שֶׁבִּתְחִלָּה לא סִפֵּר לוֹ גּוּף הַמַּעֲשֶׂה, רַק שֶׁהָיָה בֶּן סוֹחֵר]
שְׁאָלוֹ: אִם הָיָה זֶה הַקֵּיסָר בָּא לְיָדְךָ הָיִיתָ נוֹקֵם בּוֹ עַכְשָו?
הֵשִׁיב לוֹ: לָאו [כִּי הוּא הָיָה רַחֲמָן]
אַדְּרַבָּא! הָיִיתִי מְפַרְנְסוֹ כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְפַרְנֵס אוֹתְךָ
שׁוּב הִתְחִיל הַקֵּיסָר לְהִתְאַנֵּחַ וְלִגְנחַ
כַּמָּה שֵׂיבָה רָעָה וּמָרָה לְהַקֵּיסָר הַזֶּה
כִּי שָׁמַע, שֶׁהַיְפַת תּאַר שֶׁלּוֹ נֶאֶבְדָה, וְהוּא נִשְׁלַח!
וַיּאמֶר, עוֹד אוֹתוֹ הַבָּחוּר
בִּשְׁבִיל אַכְזָרִיּוּתוֹ וְגַדְלוּת שֶׁלּוֹ אִבֵּד אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בִּתּוֹ, וַאֲנִי נִשְׁלַכְתִּי לְכָאן
הַכּל עַל יָדוֹ!
שְׁאָלוֹ עוֹד [הַיְנוּ הַקֵּיסָר לְהַבָּחוּר]: אִם הָיָה בָּא לְיָדְךָ הָיִיתָ נוֹקֵם בּוֹ?
הֵשִׁיב לוֹ: לָאו! אַדְּרַבָּא! הָיִיתִי מְפַרְנְסוֹ מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְפַרְנֵס אוֹתְךָ
וַיִּתְוַדַּע הַקֵּיסָר אֵלָיו וְהוֹדִיעוֹ, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הוּא הַקֵּיסָר הַנַּ"ל
וּמַה שֶּׁעָבַר עָלָיו וְכוּ'
וְנָפַל עָלָיו [הַבָּחוּר הַנַּ"ל] וְחִבְּקוֹ וּנְשָׁקוֹ
וְהִיא [הַיְנוּ הַיְפַת תּאַר, שֶׁהָיְתָה גַּם כֵּן שָׁם, רַק שֶׁהָיְתָה נִדְמֵית לְזָכָר]
שָׁמְעָה כָּל זאת, מַה שֶּׁאֵלּוּ מְדַבְּרִים זֶה לָזֶה
וְהַבָּחוּר הַנַּ"ל הָיָה דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ בְּכָל יוֹם
וְעָשָׂה לוֹ סִימָן בִּשְׁלשָׁה אִילָנוֹת
כִּי הָיָה שָׁם אַלְפֵי אֲלָפִים אִילָנוֹת
וּבִקֵּשׁ שָׁם הַכְּתָב הַנַּ"ל [הַיְנוּ בִּשְׁלשָׁה אִילָנוֹת מֵהֶם]
וְעָשָׂה בָּהֶם סִימָן כְּדֵי שֶׁלְּמָחָר לא יִצְטָרֵךְ לִבְדּק וּלְחַפֵּשׂ בְּאֵלּוּ הַשְּׁלשָׁה אִילָנוֹת
כֻּלֵּי הַאי וְאוּלַי יִמְצָא אוֹתוֹ הַכְּתָב הַנַּ"ל
וּכְשֶׁהָיָה חוֹזֵר מִשָּׁם, הָיָה בָּא עִם עֵינַיִם בְּכוּיוֹת מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בּוֹכֶה, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ וְלא מָצָא
שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ בְּאֵלּוּ הָאִילָנוֹת כַּנַּ"ל
וְאַחַר כָּךְ אַתָּה חוֹזֵר וְעֵינֶיךָ בְּכוּיוֹת?
הֵשִׁיב לָהֶם וְסִפֵּר לָהֶם כָּל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה
שֶׁבַּת הַקֵּיסָר שָׁלְחָה לוֹ כְּתָב וְכוּ'
וְטָמַן אוֹתוֹ בְּאֵלּוּ אִילָנוֹת, וּבָא רוּחַ סְעָרָה וְכוּ', כַּנַּ"ל
וְעַתָּה הוּא מְבַקֵּשׁ אוּלַי יִמְצָא
אָמְרוּ לוֹ: לְמָחָר, כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְבַקֵּשׁ, נֵלֵךְ גַּם כֵּן עִמְּךָ, אוּלַי נִמְצָא אֲנַחְנוּ אוֹתוֹ הַכְּתָב
וְכֵן הָיָה, וְהָלְכוּ הֵם עִמּוֹ גַּם כֵּן
וּמָצְאָה הַבַּת קֵיסָר אֶת אוֹתוֹ הַכְּתָב בְּאִילָן
וּפָתְחָה אוֹתוֹ וְרָאֲתָה, שֶׁהוּא כְּתַב יָדָהּ מַמָּשׁ
חָשְׁבָה בְּדַעְתָּה: אִם תַּגִּיד לוֹ תֵּכֶף שֶׁהִיא הִיא
כְּשֶׁתַּחֲזר וְתִפְשׁט אֵלּוּ הַמַּלְבּוּשִׁים וְתַחֲזר לְיָפְיָהּ וְתִהְיֶה שׁוּב יְפַת תּאַר כְּמִקּדֶם יוּכַל לִפּל וְלִגְוֹעַ
וְהִיא רוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה בְּכַשְׁרוּת כַּדָּת וְהָלְכָה
וְהֶחֱזִירָה לוֹ הַכְּתָב, וְאָמְרָה לוֹ, שֶׁמָּצְאָה הַכְּתָב
וְתֵכֶף נָפַל חַלָּשׁוּת
וְהֶחֱיוּ וְהִבְרִיאוּ אוֹתוֹ, וְהָיָה בֵּינֵיהֶם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה
אַחַר כַּךְ אָמַר אוֹתוֹ הַבָּחוּר
לָמָּה לִי הַכְּתָב? הֵיכָן אֶמְצָאָהּ?
כִּי בְּהֶכְרֵחַ הִיא עַכְשָׁו אֵצֶל אֵיזֶה מֶלֶךְ
וְלָמָּה לִי זאת? אֲבַלֶּה כָּאן יְמֵי חַיַּי!
וְהֵשִׁיב לָהּ הַכְּתָב וְאָמַר לָהּ: הֵא לְךָ הַכְּתָב וְתֵלֵךְ וְתִשָּׂאֶנָּה
[כִּי הִיא נִדְמֵית לְזָכָר כַּנַּ"ל]
וְרָצְתָה לֵילֵךְ
וּבִקְּשָׁה מִמֶּנּוּ, שֶׁיֵּלֵךְ עִמָּהּ גַּם כֵּן
כִּי הוּא בְּוַדַּאי יִקַּח אוֹתָהּ
וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יִהְיֶה לִי, אֶתֵּן לְךָ חֵלֶק גַּם כֵּן
[הַיְנוּ שֶׁהַבַּת קֵיסָר, שֶׁנִּדְמֵית לְזָכָר, אָמְרָה אֶל הַבָּחוּר, שֶׁלּא יָדַע שֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ הִיא הַיְפַת תּאַר הַנַּ"ל, שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ גַּם כֵּן
וְהוּא בְּוַדַּאי יִקַּח אֶת הַיְפַת תּאַר וְיִיטַב עִם הַבָּחוּר גַּם כֵּן]
וְהַבָּחוּר רָאָה, שֶׁהוּא אִישׁ חָכָם [הַיְנוּ הַבַּת קֵיסָר, שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים עָלֶיהָ בִּלְשׁוֹן זָכָר כַּנַּ"ל]
וּבְוַדַּאי יַשִּׂיג וְיִקַּח אוֹתָהּ
וְנִתְרַצָּה לֵילֵךְ עִמּוֹ
וְהַקֵּיסָר הַנַּ"ל הָיָה נִשְׁאָר לְבַדּוֹ, כִּי הוּא הָיָה יָרֵא לָשׁוּב אֶל הַמְּדִינָה
וּבִקְּשָׁה מִמֶּנּוּ שֶׁיֵּלֵךְ גַּם כֵּן
כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא יָשׁוּב וְיִקַּח הַיְפַת תּאַר, אֵין לוֹ אֵימָה עוֹד [כִּי יֻחְזַר הַמַּזָּל] וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ גַּם כֵּן
וְהָלְכוּ אֵלּוּ הַשְּׁלשָׁה יַחַד
וְשָׂכְרוּ לָהֶם סְפִינָה וּבָאוּ אֶל הַמְּדִינָה, שֶׁיּוֹשֶׁבֶת שָׁם הַקֵּיסָרִית
וּבָאוּ אֶל אוֹתוֹ הָעִיר, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת שָׁם, וְהֶעֱמִידוּ הַסְּפִינָה
וְיִשְּׁבָה עַצְמָהּ [בַּת הַקֵּיסָר].
אִם תּוֹדִיעַ תֵּכֶף לְאִמָּהּ, שֶׁבָּאתָה תּוּכַל לִגְוֹעַ
וְשָׁלְחָה אֶצְלָהּ
בַּאֲשֶׁר שֶׁנִּמְצָא אִישׁ, שֶׁיּוֹדֵעַ יְדִיעָה מִבִּתָּהּ
אַחַר כָּךְ הָלְכָה בְּעַצְמָה
וְסִפְּרָה לְהַקֵּיסָרִית כָּל מַה שֶּׁעָבַר עַל בִּתָּהּ, וְסִפְּרָה לָהּ כָּל הַמַּעֲשֶׂה
וּלְבַסּוֹף אָמְרָה לָהּ: וְהִיא גַּם כֵּן בְּכָאן
אַחַר כָּךְ אָמְרָה לָהּ הָאֱמֶת: אֲנִי אֲנִי הִיא
וְהוֹדִיעָה לָהּ, שֶׁגַּם הֶחָתָן שֶׁלָּהּ, בֶּן הַסוֹחֵר, הוּא גַּם כֵּן בְּכָאן
אַךְ אָמְרָה לָהּ, שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה בְּאפֶן אַחֵר
רַק שֶׁיָּשִׁיבוּ אֶת אָבִיהָ הַקֵּיסָר לִמְקוֹמוֹ
וְאִמָּהּ לא הָיְתָה מְרֻצֵּית לָזֶה כְּלָל
כִּי חָרָה לָהּ עָלָיו מְאד עַל שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הָיָה כָּל הַנַּ"ל
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הֻכְרְחָה לְמַלְּאוֹת רְצוֹן בִּתָּהּ
וְרָצוּ לַהֲשִׁיבוֹ וַיְבַקְּשׁוּ וְהִנֵּה אֵין הַקֵּיסָר נִמְצָא כְּלָל
וְהִגִּידָה לָהּ בִּתָּהּ, שֶׁגַּם הוּא בְּכָאן
וְהָיְתָה הַחֲתֻנָּה וְהַשִּׂמְחָה בִּשְׁלֵמוּת
וְהַמְּלוּכָה וְהַקֵּיסָרִית קִבְּלוּ הַזּוּג הַזֶּה וּמָלְכוּ בְּכִפָּה
גַּם אַחַר כָּךְ לא הָיָה לְהַקֵּיסָר הַזָּקֵן גְּדֻלָּה, כִּי הַכּל הָיָה עַל יָדוֹ
הַמלח טָפְחוּ טָפְחוּ אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּדְחָפוּהוּ
הַסוֹחֵר הָיָה לוֹ גְּדֻלָּה מְאד [כִּי הוּא] אֲבִי הַקֵּיסָר, שֶׁהוּא הָעִקָּר
בְּלוֹט כְּתִיב: הָהָרָה הִמָּלֵט, הַיְנוּ סוֹחֵר, וּמִמֶּנּו נוֹלַד מָשִׁיחַ, שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן
יִשְׂרָאֵל הָיָה לָהֶם סִימָנִים בְּמִצְרַיִם: "פָּקד פָּקַדְתִּי" מִי שֶׁיּאמַר לָהֶם זֶה הַלָּשׁוֹן, הוּא הַגּוֹאֵל. וְהַדָּבָר תָּמוּהַּ: מֵאַחַר שֶׁיָּדְעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִזֶּה, אִם כֵּן מַהוּ הַסִּימָן? אֶפְשָׁר לא נִמְסָר אֶלָּא לְהַזְּקֵנִים, וְגַם עַל הַגּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן בְּוַדַּאי יֵשׁ סִימָנִים.
מָשִׁיחַ יַגִּיד לְיִשְׂרָאֵל כָּל מַה שֶּׁעָבַר עַל יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם וָיוֹם עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בִּפְרָט.
תָּמָר אִבְּדָה גַּם כֵּן הַסִּימָנִים, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ
גַּם כְּשֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לִשָּׂרֵף, בָּא הס"מ [הַסָּמֶ"ךְ מֵ"ם] וְהִרְחִיק מִמֶּנָּה הַסִּימָנִים, וּבָא גַּבְרִיאֵל וְקֵרְבָן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּדְרָשׁ, וּמִמֶּנָּה נוֹלַד מָשִׁיחַ, שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן
בָּעִנְיָן הַמְבאָר בְּמַעֲשֶׂה זוֹ, שֶׁכָּל אֶחָד בָּא עִם שִׁיר שֶׁל חֵשֶׁק, וְלִקְצָתָם וְכוּ'
הַנִּמְשָׁל מוּבָן, שֶׁכְּמוֹ כֵן כַּמָּה גְּדוֹלִים עוֹשִׂים מַה שֶּׁעוֹשִׂים, וְכָל אֶחָד אוֹמֵר שִׁירִים וְכַיּוֹצֵא וְרוֹצִים לְהַשִּׂיג תַּכְלִית הַמְבֻקָּשׁ, וְאֵין מִי שֶׁזּוֹכֶה לְעִקַּר הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אִם הָרָאוּי לָזֶה
וְלִקְצָתָם מְשִׁיבִים עַל יְדֵי שָׁלִיחַ אוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַכּתֶל אוֹ שֶׁמַּרְאִים לָהֶם פָּנִים וְכוּ', כַּמְבאָר בְּהַמַעֲשֶׂה הַנַּ"ל, אַךְ לַסּוֹף, הַיְנוּ כְּשֶׁמִּסְתַּלְּקִים, מְשִׁיבִים לָהֶם, שֶׁעֲדַיִן לא עָשׂוּ כְּלוּם וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בַּמַּעֲשֶׂה סוֹף הַתְּשׁוּבָה, שֶׁמְּשִׁיבָה הַיְפַת תּאַר, עַיֵּן שָׁם, עַד שֶׁיָּבוֹא הַמַּנְהִיג הַנָּכוֹן וְכוּ'
שיחות הר"ן - אות י
...מהו חרטה כי זהו בעצמו שהם מתגברים בענין רשעתם, זהו בעצמו חרטה כי מחמת שבא בדעתם חרטות, על כן הם מתגברים ביותר ברשעתם כמו שני אנשים שנלחמים זה כנגד זה שכשאחד רואה שחברו מתגבר נגדו, אזי הוא מתגבר ביותר כנגדו כמו כן ממש כשהרע רואה שמתחיל איזה טוב להתעורר אצלם אזי הוא מתגבר ביותר והבן וזהו כלל גדול בעבודת ה', אפילו לשאר בני אדם, לכל אחד לפי ערכו שכל מה שרוצה יותר לכנס בעבודת ה' מתגבר עליו הבעל דבר ביותר וכבר מבאר מזה במקום אחר וצריך להיות משכיל על דבר...
ספר המידות - שמחה
...ב. מחמת שמחה נפתח הלב. ג. ברבות השמחה נתחזק כח השכלי, והמאכל והמשתה הם סבה גדולה לשמחת הלב ולהרחיק העצבות ודאגות. ד. על ידי צדקה בלב שלם בא לידי שמחה. ה. השמחה של מצוה היא מעז לאדם. ו. כשאתה רואה, שהרשע בפתע פתאום הוא שוחק, בידוע שנפל לו איזה עצה על עברה. ז. על ידי עצות טובות שתתן, תזכה לשמחה. ח. על ידי הרקודין והתנועות שאתה עושה בגוף, נתעורר לך שמחה. ט. כשנופל לך שמחה בלבך בפתע פתאום, זהו מחמת שנולד איזהו צדיק. י. על ידי יראה בא התלהבות. יא. מי...
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות ו
...שלחה בתה אליו לשאל אותו איך אפשר לו להניח אותם מי יפרנסם והשיב כך: את תסעי למחתנך אחותך הגדולה יקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה שקורין ניאנקע אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות ואמך תהיה משרתת קעכין וכל מה שבביתי אמכר הכל על הוצאת הדרך וכאשר שמעו זאת בני ביתו געו כלם בבכיה ובכו כמה ימים ולא היה לו שום רחמנות עליהם ואמר כי לא סגי בלאו הכי יהיה איך שיהיה הוא יסע בודאי כי רבו כבר הוא שם ומעוטא בתר רבא אזלא ואמר:אני רוצה לנסע לארץ ישראל ואני...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ח - תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר
...כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב א. אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך" אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח כמו שאמר רבי עקיבא 'תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח' ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשו כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סא - עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים
...ידי אמונת חכמים חדי רבי שמעון ואמר: "ה' שמעתי שמעך יראתי", אמר: התם יאות הוי למדחל וכו' א. על ידי אמונת חכמים, יכולין להוציא משפטנו לאור כי משפט הוא עמודא דאמצעיתא הינו בחינת דרך הממצע, שאינו נוטה לימין ולשמאל וזה זוכין על ידי אמונת חכמים, שהוא בחינת: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" ועל כן, על ידי זה יוצא המשפט ברור כנ"ל, בבחינת: "משפטי אמת" הינו, כי כל הלמודים שהאדם לומד צריך שיקבל ויוציא מהם משפטי אמת, שלא יהיה בבחינת משפט מעקל דהינו...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קא - עַל יְדֵי אֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת יְכוֹלִין לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ
...- על ידי אמירת תקון חצות יכולין לפרש שיחתו אמר: שעל ידי אמירת תקון חצות יכולין לפרש שיחתו את כל אשר עם לבבו כמו על ידי התבודדות כי מסתמא אין אומרים חצות על העבר ועקר אמירת חצות הוא על מה שנעשה עכשו עם האדם וכשיאמר חצות בבחינה זו יכולין למצא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת חצות וכן אמירת תהלים וכיוצא צריך לראות, שימצא את עצמו בתוך כל מזמורי תהלים ובתוך כל התחנות ובקשות וסליחות וכיוצא ובקל בפשיטות בלי חכמות יכולין למצא את עצמו בתוך כל התחנות ובקשות ובפרט...
חיי מוהר"ן - שמה - מעלת תורתו וספריו הקדושים
...זה אין העולם יכולים לסבל אותנו וראשות [הינו ראש ומנהיג] אין שיך לי כלל כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו. וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל אדרבא זהו חוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם. וכל השיחות והספורים [הינו התורות והמאמרים שהוא אומר] שלנו אם לא היה לי גם זה המעט הראשות גם אלו הדבורים לא היו באים בתוך העולם. ובאמת אם לא היה...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קכא - הָיָה מְחַזֵּק אֶת אֲנָשָׁיו
...- תורה קכא - היה מחזק את אנשיו היה מחזק את אנשיו שקבלו לפניו בקבלנא גדולה, על שהם רחוקים מתפילה מאד וקשה עליהם מאד להתפלל והיה מחזק אותם ומנחם אותם בכמה לשונות שלא יפלו בדעתיהן בשביל זה ואמר הלא אצל הגר שנתגיר כמה זכיה הוא אצלו כשזוכה לידע אמירת התבות לבד עד ברוך שאמר ! על כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו על אשר על כל פנים הוא זוכה לומר התבות של התפילה ושמעתי שהיה מדבר עם איש פשוט אחד מענין תפילה שקשה מאד להתפלל ונתן לו עצה ואמר לו שיחשב בלבו...
למה המשיח לא בא? במה זה תלוי?
...המשיח לא בא. במה זה תלוי בדיוק? באיזו מצווה? באיזה עניין בדיוק צריך להתחזק כדי שיבוא המשיח? תודה תשובה: דעתו של רבי נחמן מברסלב בעניין הזה היא חד משמעית. ביאת המשיח לא תלויה בשום פעולה מעשית, אלא אך ורק באמונה שלמה של האדם בהשי"ת בלבד. breslev.eip.co.il/?key=40 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יא - אני ה' הוא שמי זה בחינת הגדלות שהוא בחינת שבע בתי עבודה זרה כנ"ל וזהו: ולא מטי לארעא הינו שעל ידי העוון הזה עדין לא חזרנו לארצנו כי על ידי העוון הזה שהוא הגדלות...
שיחות הר"ן - אות קטו
שיחות הר"ן - אות קטו עקר הנסיון של כל אדם בעולם הזה הוא בתאוה הזאת של ניאוף ואפילו תאוות ממון אף על פי שהיא תאוה גרועה מאד וכו' וכו' והיא עבודה זרה ממש אף על פי כן עקר הנסיון הוא בתאוה הזאת...
1 2 3 4 ...5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.0781 שניות - עכשיו 11_08_2020 השעה 04:07:56 - wesi2