ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖶 💎 חיי מוהר"ן - רטו - נסיעתו וישיבתו באומן
אות רטו ליל שבת נחמו תק"ע באומין אחר קדוש אמר תורה מענין פשיטותו הינו מה שהוא לפעמים איש פשוט שקורין פראסטיק שהוא מחיה עצמו אז בעת פשיטותו מהדרך שנסע לארץ ישראל. ובאר הענין כמובא בספרנו בסימן ע"ח בלקוטי תנינא עין שם. ואמר שאינו יודע כלל ונשבע בשבת קדש, ואמר בזו הלשון "אני נשבע בשבת קדש" הינו על ענין הנ"ל שהוא אינו יודע כלל עכשו. ואחר כך אמר שהוא עתה ירא שקורין פרום, ושמח ואמר אשרינו שהשם יתברך היטיב עמנו מאד שזכינו לקדשת ישראל. ואמר שיש לו שמחה גדולה על שזכה להיות בארץ ישראל כי כמה מניעות וכמה בלבולים וכמה מחשבות וכמה עכובים וסכסוכים היו לו על ענין הנסיעה לארץ ישראל, ומניעות מחמת ממון והוא קפץ על כלם וגמר העבדא בשלמות, שהיה בארץ ישראל. ואמר זה אני מאמין וגם אני יודע הרבה בענין זה שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבדות שעושין בשביל איזה עבדא שבקדשה, אין שום תנועה ולא שום מחשבה נאבדת כלל, והכל נרשם למעלה לטובה. אשרי כשזוכין לקפץ ולדלג על כל המניעות וזוכין לגמר ולעשות איזה עבדא טובה והיה אז בשמחה גדולה וגער ברבי נפתלי על שהיה בוש קצת לנגן אז ואמר מה יש לנו להתביש כל העולם לא נברא אלא בשבילנו. [נפתלי וואס האבין מיר זיך צו שעמין] בשבילנו נברא העולם והיה אז בשמחה מאד אות רטז על ענין חכמת השיר והמליצה הנקרא בלשונם פאזיא אמר מי שאינו יכול פא זיא [הינו למאס בתאוות המשגל כראוי] אינו יכול פאזיא. כי רועה זונות יאבד הון ואל תקרי מהונך אלא מגרונך נמצא שרועה זונות יאבד את הקול והשיר. ועל כן מי שאינו יכול פא זיא שיהיה אצלו נמאס ופא ואיזה זיא שתהיה, יהיה אצלו נמאס ופא אינו יכול פאזיא והבן אות ריז באומין נתאכסן תחלה בעת ביאתו לשם בבית רנ"נ וישב שם מן ה' איר עד אסרו חג שבועות, ואני הייתי עמו שם כל אותן הימים. והיה מבקש שימצאו לו איזה דירה לדור שם עם בני ביתו והיינו מחפשים בשבילו בכל העיר איזה דירה שתהיה טובה לפניו ולא נזדמן דירה כרצונו כראוי לו. ופתאום בא איש אחד וכו' ואמר שהוא נותן לו בחנם דירתו שהיא דירה נאה וטובה לפניו מאד מחמת שיש שם כמה חדרים. וגם יש שם גן לפני החלונות שכל זה טוב לענין החולאת הקשה שהיה לו שהיה צריך דירה גדולה שיהיה לה אויר הרבה. אך לא אסתעיא מלתא אז שיכנס באותה הדירה ונכנס בבית רבי יוסף שמואל ששכרו עבורו ונכנס לשם ביום אסרו חג שבועות הנ"ל וישב שם כמה שבועות. ואמר לי רבנו זכרונו לברכה גם זה יהיה מעשה בימים הבאים מה שפתאום בא אחד הנ"ל ורצה לתן לו דירתו בחנם, אשר לא היתה לו שום הכרות עמו מכבר. ובבית רבי יוסף שמואל ישב שם עם קצת אנשי ביתו אבל לא היתה הדירה טוב לפניו כלל כי לא היה שם אויר טוב ורחב כמו שהיה צריך. ויצא משם בתחלת חדש מנחם אב ונכנס לבית האיש הנ"ל שבקש אותו כנ"ל. ותכף שנכנס לשם בא אליו איש אחד מאומין והתחיל לברכו שישב שם לארך ימים כנהוג. ואמר שבודאי דירה זו טוב לפניו מחמת שיש שם אויר נאה. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר והראה באצבעו לחוץ ואמר הראיתם הגן הזה כמה הוא טוב ויפה [איך מוצא חן בעיניך הגן] והיה האיש ההוא סובר שמשבח את הגן שלפני החלונות. השיב רבנו זכרונו לברכה, והראה באצבעו על הבית החיים כי הבית החיים היה נראה שם ברחוק מתוך החלונות כי היה עומד כנגדו. ואמר על זה הגן אני אומר. ענה ואמר אין אתם יודעים גדל יקרת מעלת קדשת זה הבית החיים דפה, כי הוא יקר וקדוש מאד. וכן כמה וכמה פעמים היה מדבר עם כמה אנשים והפליג מאד בשבח הבית החיים של אומין. כי מנחים שם כמה קדושים אלפים ורבבות. כי שם היתה ההריגה הגדולה בעת הבריחה שנהרגו שם אלפים ורבבות נפשות קדושים מישראל, והיה שם קדוש השם הרבה מאד. וכמה פעמים אמר בפרוש לפני ולפני עוד כמה אנשים שטוב לפניו לשכב שם. מחמת שהיה שם קדוש השם הרבה מאד ואחר כך נתקימו דבריו כלם ונסתלק באומין בבית האיש הנ"ל שנתן לו דירתו כנ"ל אז המה ראו כן תמהו והבינו כלם שכל עקר ביאתו לאומין היה בשביל להסתלק שם. כאשר נשמע מפיו בפרוש כמה פעמים. ובענין ישיבתו באומין לא תמלא אזן משמע מה ששמענו קצת מעט מזעיר כטפה מן הים מפיו הקדוש ומה שהתנוצץ לנו בשכלנו איזה התנוצצות בזה כפי הדברים ששמענו ברמז מפיו. כי עשה שם באותו הקיץ שישב שם תקונים עצומים נפלאים ונוראים מאד, ושם עסק ביותר ויותר בענין תקון הנשמות כפי המובן מהמעשה שספר לפנינו בכניסתו לשם. וקדם הסתלקותו הזכיר אותי אז מעשה זו ואמר הזכרת מעשה שספרתי לך וכו' כנ"ל. שוב שמעתי מאיש אחד שנסע עמו זכרונו לברכה בעת שיצא מזלאטיפאליע לדור פה ברסלב ואז בדרך נסיעתו עבר דרך אומין ומדי נסעם בכניסתם לעיר עברו סמוך אצל בית החיים. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר כמה נאה ויפה לשכב על בית החיים הזה. וכשמעי זאת עמדתי מרעיד כי עתה אנו רואים שזה כמה שנים מקדם עלתה זאת במחשבה ונודע לו שמקום מנוחתו יהיה באומין כי בעת שנכנס לברסלב היה כמה שנים קדם הסתלקותו. וכל מה שעבר עליו מיום שנכנס לברסלב עד יום הסתלקותו וכל מה שפעל באלו השנים אפילו כפי מה שהתנוצץ בדעתי לא יספיקו כל אילי נביות לבאר אפס קצה מהם. ועצת ה' לעולם תעמד, כי סוף כל סוף נשארה המתנה טוב בידינו מאחר שזכינו שהחמדה גנוזה נגנזה בסביבותינו באומין כאשר עלתה במחשבה לפניו זה כמה. ועל ידי זה עדין יש לנו תקוה לזכות לכל הטוב אשר חפץ להיטיב עמנו לנצח. ודבר אל קינו יקום לעולם. ובכל זה יש בלבי הרבה אך אי אפשר לבאר מחמת חשכת העולם
אות רטו
לֵיל שַׁבַּת נַחֲמוּ תק"ע בְּאוּמֶין אַחַר קִדּוּשׁ
אָמַר תּוֹרָה מֵעִנְיַן פְּשִׁיטוּתוֹ
הַיְנוּ מַה שֶּׁהוּא לִפְעָמִים אִישׁ פָּשׁוּט שֶׁקּוֹרִין פְּרָאסְטִיק
שֶׁהוּא מְחַיֶּה עַצְמוֹ אָז בְּעֵת פְּשִׁיטוּתוֹ מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁנָּסַע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
וּבֵאֵר הָעִנְיָן כַּמּוּבָא בְּסִפְרֵנוּ בְּסִימָן ע"ח בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא עַיֵּן שָׁם.
וְאָמַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל
וְנִשְׁבַּע בְּשַׁבַּת קדֶשׁ, וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן "אֲנִי נִשְׁבַּע בְּשַׁבַּת קדֶשׁ"
הַיְנוּ עַל עִנְיָן הַנַּ"ל שֶׁהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל עַכְשָׁו.
וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁהוּא עַתָּה יָרֵא שֶׁקּוֹרִין פְרוּם, וְשָׂמַח
וְאָמַר אַשְׁרֵינוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֵיטִיב עִמָּנוּ מְאד שֶׁזָּכִינוּ לִקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל.
וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
כִּי כַּמָּה מְנִיעוֹת וְכַמָּה בִּלְבּוּלִים וְכַמָּה מַחֲשָׁבוֹת וְכַמָּה עִכּוּבִים וְסִכְסוּכִים הָיוּ לוֹ עַל עִנְיַן הַנְּסִיעָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמְנִיעוֹת מֵחֲמַת מָמוֹן
וְהוּא קָפַץ עַל כֻּלָּם וְגָמַר הָעֻבְדָּא בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
וְאָמַר זֶה אֲנִי מַאֲמִין וְגַם אֲנִי יוֹדֵעַ הַרְבֵּה בְּעִנְיָן זֶה
שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְכָל מִינֵי הָעֻבְדּוֹת שֶׁעוֹשִׂין בִּשְׁבִיל אֵיזֶה עֻבְדָּא שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין שׁוּם תְּנוּעָה וְלא שׁוּם מַחֲשָׁבָה נֶאֱבֶדֶת כְּלָל, וְהַכּל נִרְשָׁם לְמַעְלָה לְטוֹבָה.
אַשְׁרֵי כְּשֶׁזּוֹכִין לִקְפּץ וּלְדַלֵּג עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת וְזוֹכִין לִגְמר וְלַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עֻבְדָּא טוֹבָה
וְהָיָה אָז בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה
וְגָעַר בְּרַבִּי נַפְתָּלִי עַל שֶׁהָיָה בּוֹשׁ קְצָת לְנַגֵּן אָז
וְאָמַר מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהִתְבַּיֵּשׁ
כָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילֵנוּ.
[נַפְתָּלִי וָואס הָאבִּין מִיר זִיךְ צוּ שֶׁעמֶין] בִּשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם
וְהָיָה אָז בְּשִׂמְחָה מְאד
אות רטז
עַל עִנְיַן חָכְמַת הַשִּׁיר וְהַמְּלִיצָה הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹנָם פַאזִיא
אָמַר מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל פַא זִיא [הַיְנוּ לְמָאֵס בְּתַאֲוַות הַמִּשְׁגָּל כָּרָאוּי]
אֵינוֹ יָכוֹל פַאזִיא.
כִּי רוֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֵּד הוֹן
וְאַל תִּקְרֵי מֵהוֹנְךָ אֶלָּא מִגְּרוֹנְךָ
נִמְצָא שֶׁרוֹעֵה זוֹנוֹת יְאַבֵּד אֶת הַקּוֹל וְהַשִּׁיר.
וְעַל כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל פַא זִיא
שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלוֹ נִמְאָס וּפָא
וְאֵיזֶה זִיא שֶׁתִּהְיֶה, יִהְיֶה אֶצְלוֹ נִמְאָס וּפָא
אֵינוֹ יָכוֹל פַאזִיא
וְהָבֵן
אות ריז
בְּאוּמֶין נִתְאַכְסֵן תְּחִלָּה בְּעֵת בִּיאָתוֹ לְשָׁם בְּבֵית רנ"נ וְיָשַׁב שָׁם מִן ה' אִיָּר עַד אִסְרוּ חַג שָׁבוּעוֹת, וַאֲנִי הָיִיתִי עִמּוֹ שָׁם כָּל אוֹתָן הַיָּמִים.
וְהָיָה מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּמְצְאוּ לוֹ אֵיזֶה דִּירָה לָדוּר שָׁם עִם בְּנֵי בֵיתוֹ
וְהָיִינוּ מְחַפְּשִׂים בִּשְׁבִילוֹ בְּכָל הָעִיר אֵיזֶה דִּירָה שֶׁתִּהְיֶה טוֹבָה לְפָנָיו
וְלא נִזְדַּמֵּן דִּירָה כִּרְצוֹנוֹ כָּרָאוּי לוֹ.
וּפִתְאוֹם בָּא אִישׁ אֶחָד וְכוּ' וְאָמַר שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ בְּחִנָּם דִּירָתוֹ שֶׁהִיא דִּירָה נָאָה וְטוֹבָה לְפָנָיו מְאד מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ שָׁם כַּמָּה חֲדָרִים.
וְגַם יֵשׁ שָׁם גַּן לִפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת
שֶׁכָּל זֶה טוֹב לְעִנְיַן הַחוֹלַאַת הַקָּשֶׁה שֶׁהָיָה לוֹ
שֶׁהָיָה צָרִיךְ דִּירָה גְּדוֹלָה שֶׁיִּהְיֶה לָהּ אֲוִיר הַרְבֵּה.
אַךְ לָא אִסְתַּעְיָא מִלְּתָא אָז שֶׁיִּכְנס בְּאוֹתָהּ הַדִּירָה
וְנִכְנַס בְּבֵית רַבִּי יוֹסֵף שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׂכְרוּ עֲבוּרוֹ
וְנִכְנַס לְשָׁם בְּיוֹם אִסְרוּ חַג שָׁבוּעוֹת הַנַּ"ל
וְיָשַׁב שָׁם כַּמָּה שָׁבוּעוֹת.
וְאָמַר לִי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
גַּם זֶה יִהְיֶה מַעֲשֶׂה בַּיָּמִים הַבָּאִים מַה שֶּׁפִּתְאוֹם בָּא אֶחָד הַנַּ"ל וְרָצָה לִתֵּן לוֹ דִּירָתוֹ בְּחִנָּם, אֲשֶׁר לא הָיְתָה לוֹ שׁוּם הֶכֵּרוּת עִמּוֹ מִכְּבָר.
וּבְבֵית רַבִּי יוֹסֵף שְׁמוּאֵל יָשַׁב שָׁם עִם קְצָת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ
אֲבָל לא הָיְתָה הַדִּירָה טוֹב לְפָנָיו כְּלָל
כִּי לא הָיָה שָׁם אֲוִיר טוֹב וְרָחָב כְּמוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ.
וְיָצָא מִשָּׁם בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ מְנַחֵם אָב וְנִכְנַס לְבֵית הָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ כַּנַּ"ל.
וְתֵכֶף שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם בָּא אֵלָיו אִישׁ אֶחָד מֵאוּמֶין וְהִתְחִיל לְבָרְכוֹ שֶׁיֵּשֵׁב שָׁם לְארֶךְ יָמִים כַּנָּהוּג.
וְאָמַר שֶׁבְּוַדַּאי דִּירָה זוֹ טוֹב לְפָנָיו מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֲוִיר נָאֶה.
עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר וְהֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ לַחוּץ וְאָמַר
הַרְאִיתֶם הַגָּן הַזֶּה כַּמָּה הוּא טוֹב וְיָפֶה
[אֵיךְ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֶיךָ הַגָּן]
וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא סוֹבֵר שֶׁמְשַׁבֵּחַ אֶת הַגָּן שֶׁלִּפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת.
הֵשִׁיב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ עַל הַבֵּית הַחַיִּים
כִּי הַבֵּית הַחַיִּים הָיָה נִרְאֶה שָׁם בְּרָחוֹק מִתּוֹךְ הַחַלּוֹנוֹת
כִּי הָיָה עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ.
וְאָמַר עַל זֶה הַגָּן אֲנִי אוֹמֵר.
עָנָה וְאָמַר אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים גּדֶל יִקְרַת מַעֲלַת קְדֻשַּׁת זֶה הַבֵּית הַחַיִּים דְּפה, כִּי הוּא יָקָר וְקָדוֹשׁ מְאד.
וְכֵן כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים הָיָה מְדַבֵּר עִם כַּמָּה אֲנָשִׁים
וְהִפְלִיג מְאד בְּשֶׁבַח הַבֵּית הַחַיִּים שֶׁל אוּמֶין.
כִּי מֻנָּחִים שָׁם כַּמָּה קְדוֹשִׁים אֲלָפִים וּרְבָבוֹת.
כִּי שָׁם הָיְתָה הַהֲרִיגָה הַגְּדוֹלָה בְּעֵת הַבְּרִיחָה שֶׁנֶּהֶרְגוּ שָׁם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת נְפָשׁוֹת קְדוֹשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיָה שָׁם קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַרְבֵּה מְאד.
וְכַמָּה פְּעָמִים אָמַר בְּפֵרוּשׁ לְפָנַי וְלִפְנֵי עוֹד כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁטּוֹב לְפָנָיו לִשְׁכַּב שָׁם.
מֵחֲמַת שֶׁהָיָה שָׁם קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַרְבֵּה מְאד
וְאַחַר כָּךְ נִתְקַיְּמוּ דְּבָרָיו כֻּלָּם וְנִסְתַּלֵּק בְּאוּמֶין בְּבֵית הָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁנָּתַן לוֹ דִּירָתוֹ כַּנַּ"ל
אָז הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ
וְהֵבִינוּ כֻּלָּם שֶׁכָּל עִקַּר בִּיאָתוֹ לְאוּמֶין הָיָה בִּשְׁבִיל לְהִסְתַּלֵּק שָׁם.
כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו בְּפֵרוּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים.
וּבְעִנְיַן יְשִׁיבָתוֹ בְּאוּמֶין לא תִּמָּלֵא אזֶן מִשְּׁמעַ מַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ קְצָת מְעַט מִזְעֵיר כְּטִפָּה מִן הַיָּם מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ
וּמַה שֶּׁהִתְנוֹצֵץ לָנוּ בְּשִׂכְלֵנוּ אֵיזֶה הִתְנוֹצְצוּת בָּזֶה כְּפִי הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ בְּרֶמֶז מִפִּיו.
כִּי עָשָׂה שָׁם בְּאוֹתוֹ הַקַּיִץ שֶׁיָּשַׁב שָׁם תִּקּוּנִים עֲצוּמִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאד, וְשָׁם עָסַק בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּעִנְיַן תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת כְּפִי הַמּוּבָן מֵהַמַּעֲשֶׂה שֶׁסִּפֵּר לְפָנֵינוּ בִּכְנִיסָתוֹ לְשָׁם.
וְקדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ הִזְכִּיר אוֹתִי אָז מַעֲשֶׂה זוֹ
וְאָמַר הֲזָכַרְתָּ מַעֲשֶׂה שֶׁסִּפַּרְתִּי לְךָ וְכוּ' כַּנַּ"ל.
שׁוּב שָׁמַעְתִּי מֵאִישׁ אֶחָד שֶׁנָּסַע עִמּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעֵת שֶׁיָּצָא מִזְּלַאטִיפָּאלְיֶע לָדוּר פּה בְּרֶסְלַב
וְאָז בְּדֶרֶךְ נְסִיעָתוֹ עָבַר דֶּרֶךְ אוּמֶין
וּמִדֵּי נָסְעָם בִּכְנִיסָתָם לָעִיר עָבְרוּ סָמוּךְ אֵצֶל בֵּית הַחַיִּים.
עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר
כַּמָּה נָאֶה וְיָפֶה לִשְׁכַּב עַל בֵּית הַחַיִּים הַזֶּה.
וּכְשָׁמְעִי זאת עָמַדְתִּי מַרְעִיד
כִּי עַתָּה אָנוּ רוֹאִים שֶׁזֶּה כַּמָּה שָׁנִים מִקּדֶם עָלְתָה זאת בַּמַּחֲשָׁבָה
וְנוֹדַע לוֹ שֶׁמְּקוֹם מְנוּחָתוֹ יִהְיֶה בְּאוּמֶין
כִּי בָּעֵת שֶׁנִּכְנַס לִבְּרֶסְלַב הָיָה כַּמָּה שָׁנִים קדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ.
וְכָל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו מִיּוֹם שֶׁנִּכְנַס לִבְּרֶסְלַב עַד יוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ
וְכָל מַה שֶּׁפָּעַל בְּאֵלּוּ הַשָּׁנִים אֲפִילּוּ כְּפִי מַה שֶּׁהִתְנוֹצֵץ בְּדַעְתִּי
לא יַסְפִּיקוּ כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת לְבָאֵר אֶפֶס קָצֶה מֵהֶם.
וַעֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמד, כִּי סוֹף כָּל סוֹף נִשְׁאֲרָה הַמַּתָּנָה טוֹב בְּיָדֵינוּ מֵאַחַר שֶׁזָּכִינוּ שֶׁהַחֶמְדָּה גְּנוּזָה נִגְנְזָה בִּסְבִיבוֹתֵינוּ בְּאוּמֶין כַּאֲשֶׁר עָלְתָה בַּמַּחֲשָׁבָה לְפָנָיו זֶה כַּמָּה.
וְעַל יְדֵי זֶה עֲדַיִן יֵשׁ לָנוּ תִּקְוָה לִזְכּוֹת לְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר חָפֵץ לְהֵיטִיב עִמָּנוּ לָנֶצַח.
וּדְבַר אֱל קֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.
וּבְכָל זֶה יֵשׁ בְּלִבִּי הַרְבֵּה
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר מֵחֲמַת חֶשְׁכַת הָעוֹלָם
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כג - בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה
...ח"ב - תורה כג - בענין השמחה בענין השמחה על פי משל שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחרה ומכניסים אותו בעל כרחו לתוך מחול המרקדים ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם גם כן כן יש בענין השמחה כי כשאדם שמח אזי המרה שחרה ויסורים נסתלקים מן הצד אבל מעלה יתרה להתאמץ לרדף אחר המרה שחרה דוקא להכניס אותה גם כן בתוך השמחה באפן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה שיהפך המרה שחרה וכל היסורים לשמחה כדרך הבא לתוך השמחה שאז מגדל...
כיצד תהיה חלוקת השכר לעתיד לבוא?
...- כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור מובאת השאלה הבאה: ועל כן שכר עולם הבא, "עין לא ראתה אלקים זולתך" כי מאחר שיהיה כלו אחד, לא יהיה עין שיראה, רק "אלוהים זולתך" ואמר אז, שגם בזה יש קשיא מה שאי אפשר להבין כי אם כן איך יהיה חלוק השכר לכל אחד ואחד לפי מדרגתו ולפי עבודתו ויגיעתו בזה העולם בשביל השם יתברך כי בודאי גם בהסוף האחרון, לא יהיו כלם שוים ומאחר שיהיה כלו אחד, איך שיך חלוק בין אחד לחברו לפי מדרגתו אך יש בזה סוד שאי אפשר להבינו, והדברים עתיקים. ****...
שיחות הר"ן - אות קעד - גדולות נוראות השגתו
...זכרונו לברכה, פה ברסלב סוף ימיו. כמו שאתה רואה אותי כל מה שיגעתי וטרחתי ופעלתי על ידי עבודתי מעודי עד היום הזה עתה אני יכול לפעל כל זה ביום אחד ואחר כך בזמן אחר אמר לו שעתה יכול לפעל כל זה בשעה אחת ואחר כך אמר שעתה יכול לפעל כל זה ברגע אחת והבן היטב עד היכן הדברים מגיעים כי בעת שאמר זאת לרבי שמעון כבר השיג מה שהשיג וכבר אמר עד אותה העת כמה פעמים שכל העבודה והשגה שמקדם אינה נחשבת לכלום נגד מה שהשיג עכשו אף על פי שגם מקדם היתה השגתו עצומה ונשגבה מאד...
ספר המידות - פידיון שבויים
...דבריהם תסתר. ג. האומר דבר בשם אומרו, מביא גאלה לעולם. ד. על ידי פדיון שבויים נתקבץ נדחיו של הפודה. ה. מי שאינו יוצא מביתו חשוב, כתפיסה. ו. בעוון משכב זכר נתפס בתפיסה. ז. מי שמרחם על השבויים, הקדוש ברוך הוא מצילו ממיתה. ח. מי שהוא בתפיסה, בידוע שגם נשמתו למעלה בתפיסה. ט. מי שבא לצדיק ושואל את הצדיק עצה ומפר עצתו אחר כך, על ידי זה נתפס בתפיסה. י. מי שמאכיל לחם לרעבים, הקדוש ברוך הוא מציל אותו מבית האסורים. יא. מי שלא תקן חטאות נעורים, על ידי זה בא...
שיחות הר"ן - אות רלו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...- אות רלו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן אמר לאחד שהיה חולה גדול מאד ויסוריו היו קשים מאד מאד כי היה חולה מטל על ערש דוי והיה לו כאב השנים כמה וכמה זמנים בכאב מפלג ועצום מאד מאד בלי שעור עד שכל פניו נעשה נפוחות והכרחו בתחבולות גדולות של דאקטורים מפלגים להוציא שניו וגם באיברים הפנימיים היה חולה גדול עד למיתה ויסוריו היו בלי שעור ואמר רבנו זכרונו לברכה, אליו שכל היסורים הקשים והמרים שסבל כמה שנים כלם הם טובים יותר מכויה אחת בגיהנום כויה אחת בגיהנום גרוע...
שיחות הר"ן - אות רצב - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...שהיה חשוב קצת וכבר היה בא בימים קצת, והיה לו ידיעה בכתבי האר"י זכרונו לברכה ורצה להתקרב לרבנו זכרונו לברכה והתחיל לדבר עם רבנו זכרונו לברכה, כדרך החסידים החשובים ואמר לרבנו זכרונו לברכה: יורנו רבנו דרך לעבודת הבורא יתברך ענה ואמר רבנו זכרונו לברכה, בלשון תמיהה: "לדעת בארץ דרכך" ? הינו מי שהוא עדין משקע בארציות גמור הוא רוצה לדעת דרך להתקרב להשם יתברך ? וכפי המובן מהספור, שקפדתו היה מה שמדבר עמו בלשון גדלות שרוצה לידע דרך להשם יתברך כאלו לא חסר לו...
שיחות הר"ן - אות טו
שיחות הר"ן - אות טו אמר: שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה וזה בחינת: "כל אשר נתן ה' חכמה בהמה" הינו שהוא חכמה לעשות עצמו כבהמה [וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: על פסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה וכמו שאמר אסף: "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" ועין במקום אחר מזה]...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קעז - וַיּאמֶר י"י סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיך
...מוהר"ן ח"א - תורה קעז - ויאמר י"י סלחתי כדבריך ויאמר י"י סלחתי כדבריך ראשי תבות כוסי כדברך דבר ראשי תבות דשנת בשמן ראשי כי יש צדיקים אמתים שיש להם כח, כששותין יין לפעמים למחל עוונות על ידי זה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה . שיין יש לו שני בחינות זכה נעשה ראש וכשנעשה ראש שהוא בחינות מחין על ידי זה הוא יכול לכפר עוונות כמו שכתוב: "ואיש חכם יכפרנה" וזהו: "ויאמר ה' סלחתי כדברך" כי דבר הוא ראשי תבות "דשנת בשמן ראשי" כנ"ל שהיא בחינת שלמות המחין [שהם בחינת:...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קמו - עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה
...ה' נאמנה וכו' כי הדבר קשה איך התורה הנקראת אשה יכולה להעיד הלא אשה פסולה לעדות מחכימת פתי בשביל זה יכולה להעיד כמו שמובא, 'תקנת קדמונים הוא, דבמקום שאין אנשים רגילים להיות נשים נאמנות' וזה ידוע, שעקר תאוות הם בסתר, בבחינת "מים גנובים ימתקו" וכו' ואין בני אדם רגילים שם אבל התורה היא עומדת שם וקוראת אותו מי פתי יסור הנה וכו' ומחמת תשוקת תאוותו אינו שומע קריאתה ואחר גמר תאוותו הוא מרגיש תכף קריאתה ומתחרט תכף על העברה וזאת החרטה זה בחינת "מחכימת פתי"...
חיי מוהר"ן - קסד - נסיעתו לנאווריטש, לזאסלאב, לדובנא ולבראד
...חלי ההוסט קדם שנסע ללמברג אז נשמע מפיו הקדוש בלילה הראשונה של סוכות ששאל תבת הוסט מה היא בלשון נכרים ובתחלה לא הבינו כונתו ואחר כך דבר מזה שבלשונם אשפיזא [אורח] נקרא הוסט. ושוב לא דבר בענין זה והזכיר אז מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהיו רגילים לדבר בלשון חכמה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: רבי אבהו כד הוי משתעי בלשון חכמה וכו' וכיוצא בזה והנראה היה שרמז בשיחתו הקדושה לענין האשפיזין עלאין שנכנסו אל הסכה, ואין אתנו יודע עד מה. כי זה ידוע לנו כבר והוא...
1 2 3 4 ...5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.0938 שניות - עכשיו 14_09_2021 השעה 18:13:06 - wesi2