ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖶 💎 ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה עו - וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם
[לשון החברים] ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסה את אברהם (בראשית כ"ב). איתא בתקוני זוהר (תקון ע' קי"ח), 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא' הדא הוא דכתיב: "זרע אברהם אוהבי" הנה, בהסתכלות יש אור הישר ואור החוזר דהתפשטות הראות הוא אור הישר ובהגיע לראות דבר שחפץ, הוא אור החוזר [כי עקר כח הראות, מחמת שכח הראות הולך ומתפשט ומכה בדבר הנראה וחוזר הכח הראות, מחמת ההכאה, לעינים ונצטיר הדבר בעינים. ואז העינים רואין את הדבר הנראה [לעיל סימן י"ג אות ד עין שם] נמצא, שיש בכח הראות בחינת אור הישר ואור החוזר כי כח התפשטות הראות מעיניו להדבר הנראה, זהו בחינת אור הישר והכאת הראות בדבר הנראה, שעל ידי זה חוזר הדבר לעיניו ונצטיר בעיניו, שעל ידי זה עקר הראיה כנ"ל זהו בחינת אור החוזר שחוזר ושב הראות לעיניו כנ"ל] והשם יתברך ברוך הוא אף שאינו נתפס בשום מדה, אך כדי לשבר האזן נאמר בו גם כן (תהלים קל"ח) : "כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק ידע" 'יראה', הוא בחינת אור הישר 'ממרחק ידע', הוא בחינת אור החוזר [כי עקר הידיעה, לידע מה שרואה הוא על ידי בחינת אור החוזר, שהיא בחינת מה שחוזר הכח הראות לעיניו ועל כן לפעמים האדם רואה איזה דבר בעיניו ממש ואף על פי כן אינו יודע מה הוא רואה כגון כשמעבירין איזה דבר לפני עיניו במהירות גדול וזה מחמת שלא היה פנאי שיחזר הכח הראות לעיניו ויציר הדבר בדעתו עד שידע אותו [וכמבאר בסימן ס"ה אות ג' עין שם] נמצא שהידיעה מה שיודע מה שהוא רואה, זה בחינת 'אור החוזר'] ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן כי מקדם ראותו הדבר הוא בלא גבול וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול (יומא ע"ד) "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" כי אינו דומה מי שרואה ואוכל וכו' מכאן שסומא אין לו שבע כי מי שאינו רואה אין לו גבול כנ"ל ומסקנא דגמרא, מאי קרא: "טוב מראה עינים מהלך נפש" כי בכח הראות, עושה הלוך לנפשו, והוא הגבול וזהו בחינת מעלת הבטחון כי הבטחון הוא בחינת הסתכלות שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד, ובוטח בו, בבחינת (תהלים קמ"ה) : "עיני כל אליך ישברו" כי על ידי ההסתכלות בבטחון, גם כן עושה כלי, דהינו גבול וזמן כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהיא בלא זמן כי לפעמים דבר שצריך לו עכשו, יבוא בשתים או שלש שנים אך על ידי הסתכלות בבטחון עושה לההשפעה גבול וזמן, שתבוא השפע בעת וזמן שהוא צריך וזה פרוש הפסוק "עיני כל אליך ישברו" על ידי זה, "נותן להם את אכלם בעתו" פרוש: בהסתכלותו בעיניו להשם יתברך, דהינו בחינות בטחון בחינת: "עיני כל אליך ישברו" על ידי זה "אתה נותן להם את אכלם בעתו" 'בעתו' דיקא, דהינו בעת וזמן שהוא צריך כי הבטחון שהוא בחינת הסתכלות, עושה כלי וגבול וזמן כנ"ל וזה בחינת מעלת התקרבות לצדיקים (שם מ"ב) "צמאה נפשי", דהינו כמו מי שהוא צמא מאד, ששותה אפילו מים הרעים כמו כן גם בעבודת הבורא יתברך יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון ולומדים ועובדים עבודתו תמיד והם תמיד בבחינת צמאון כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השם יתברך אך שהוא בלא זמן ושכל כי 'לפעמים ביטולה של תורה היא קיומה' (מנחות צ"ט) כמה שכתוב (תהלים קי"ט) : "עת לעשות לה' הפרו תורתך" וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן, לבל יהיה בבחינת צמאון וזה פרוש הפסוק: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי", זה בחינת צמאון כנ"ל "מתי אבוא" ולא יהא בבחינת צמאון "ואראה פני אלהים" ואראה דיקא דהינו שאזכה שתהיה העבודה בבחינת ראיה, שאזי הוא בבחינת גבול וזמן כראוי כנ"ל ואזי אינו בבחינת צמאון כנ"ל. על כן בכל יום ויום צריך התחדשות המחין כמה שכתוב (איכה ג) "חדשים לבקרים" וכו' וכמה שכתוב: "המחדש בטובו" וכו' [כי חדוש המח, דהינו שזוכה לשכל חדש, ושכלו הלך וגדול בכל פעם זהו בחינת ראיה כי ידיעת השכל הוא בחינת ראיה שיודע ומבין הדבר על בריו, כאלו רואה אותו בעיניו בראיה יפה וכמו שכתוב (בראשית ג) "ותפקחנה עיני שניהם" ופרש רש"י: 'על שם החכמה נאמר', כמובא בדברי רבנו כמה פעמים] ובכח הראות יש שתי בחינות כי מי שכח הראות שלו יפה, יכול לראות מרחוק, ואין צריך להתקרב אל הדבר שצריך לראות אבל מי שאין כח הראות שלו חזק, הוא צריך להתקרב להדבר שרוצה לראות, ולהסתכל בו יפה כן בעבודת השם יתברך, יש מי שמחו צח ויכול להתפלל או ללמד בלי עיון ויש מי שצריך להעלות במחשבתו מקדם שידבר ואם ידבר מקדם שיעלה במחשבתו, יהיה הדבור בלא מחשבה והוא בחינת אחר הדברים וזהו בחינת מחין דקטנות, שהם בחינת דינים ומי ששכלו צח הוא בגדלות המחין, והוא בחינות רחמים וחסדים כמאמר חכמינו, זכרונו לברכה (ברכות ל"ג) : 'גדולה דעה שנתנה בין שני שמות', שנאמר "כי אל דעות ה'" ואל הוא חסד, כמו שכתוב (תהלים נ"ב) : "חסד אל כל היום" וה' הוא רחמים, כמו שכתוב (שם קי"ט) : "רחמיך רבים ה'" אך אי אפשר להתפלל בשכל צח, עד שישוב בתשובה שלמה על חטאיו כמו שכתוב (דברים ל) : "ומל ה' את לבבך" ותרגומו: 'ויעדי ה' ית טפשות לבך' ובאיזה תשובה נאמר, בתשובה מאהבה, שלא ישאר שום רשם כלל כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (יומא פ"ו) "שובו בנים שובבים ארפא משובתם" דקשה, שובבים משמע דמעקרא בלא שום רשם 'וארפא', משמע שישאר רשם ומשני, כאן מאהבה כאן מיראה כי מאהבה אין נשאר שום רשם ויש לו שכל צח, ויכול להתפלל בלי עיון ובכל יום ויום יכול להתחדש מחו וזה פרוש הפסוק: ויהי אחר הדברים פרוש, אדם שהוא תמיד בשוה שאינו יכול לבוא להתחדשות המחין שהוא בקטנות המחין שהוא בחינת אלהים, דינין שזהו בחינת אחר הדברים כנ"ל והאלהים נסה הינו לנסות ולהרים את בחינת המחין דקטנות שהם בחינת אלהים זה זוכין, על ידי בחינת אברהם, שהוא בחינת אהבה כי על ידי תשובה מאהבה, זוכין למחין דגדלות שהם בחינת חסדים ורחמים כנ"ל וזהו והאלהים נסה, את אברהם שעל ידי בחינת אברהם, מנסין ומרימין את המחין דקטנות, שהם בחינת אלהים, וזוכין למחין דגדלות כנ"ל וזה פרוש הזוהר הקדוש: 'מסטרא דימינא מחא חורא' פרוש: ממדת אהבה נעשה שכלו צח ככסף הדא הוא דכתיב: "זרע אברהם אוהבי" כי המח נקרא 'זרע אברהם אוהבי' שהיא מדת אהבה שממדה זאת בא לשכל צח כנ"ל.
[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים]
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלוהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם .
אִיתָא בְּתִקּוּנֵי זוהַר, 'מִסִּטְרָא דִּימִינָא מחָא חִוָּרָא כְּכַסְפָּא'
הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי"
הִנֵּה, בְּהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ אוֹר הַיָּשָׁר וְאוֹר הַחוֹזֵר
דְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָרְאוּת הוּא אוֹר הַיָּשָׁר
וּבְהַגִּיעַ לִרְאוֹת דָּבָר שֶׁחָפֵץ, הוּא אוֹר הַחוֹזֵר
[כִּי עִקַּר כּחַ הָרְאוּת, מֵחֲמַת שֶׁכּחַ הָרְאוּת הוֹלֵך וּמִתְפַּשֵּׁט וּמַכֶּה בַּדָּבָר הַנִּרְאֶה
וְחוֹזֵר הַכּחַ הָרְאוּת, מֵחֲמַת הַהַכָּאָה, לָעֵינַיִם
וְנִצְטַיֵּר הַדָּבָר בָּעֵינַיִם.
וְאָז הָעֵינַיִם רוֹאִין אֶת הַדָּבָר הַנִּרְאֶה
[לְעֵיל סִימָן י"ג אוֹת ד עַיֵּן שָׁם]
נִמְצָא, שֶׁיֵּשׁ בְּכחַ הָרְאוּת בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר וְאוֹר הַחוֹזֵר
כִּי כּחַ הִתְפַּשְּׁטוּת הָרְאוּת מֵעֵינָיו לְהַדָּבָר הַנִּרְאֶה, זֶהוּ בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר
וְהַכָּאַת הָרְאוּת בַּדָּבָר הַנִּרְאֶה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר הַדָּבָר לְעֵינָיו וְנִצְטַיֵּר בְּעֵינָיו, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הָרְאִיָּה כַּנַּ"ל
זֶהוּ בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר
שֶׁחוֹזֵר וְשָׁב הָרְאוּת לְעֵינָיו כַּנַּ"ל]
וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בָּרוּך הוּא
אַף שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס בְּשׁוּם מִדָּה, אַך כְּדֵי לְשַׂבֵּר הָאזֶן
נֶאֱמַר בּוֹ גַּם כֵּן: "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבוֹהּ מִמֶּרְחָק יֵדָע"
'יִרְאֶה', הוּא בְּחִינַת אוֹר הַיָּשָׁר
'מִמֶּרְחָק יֵדָע', הוּא בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר
[כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה, לֵידַע מַה שֶּׁרוֹאֶה
הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת אוֹר הַחוֹזֵר, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁחוֹזֵר הַכּחַ הָרְאוּת לְעֵינָיו
וְעַל כֵּן לִפְעָמִים הָאָדָם רוֹאֶה אֵיזֶה דָּבָר בְּעֵינָיו מַמָּשׁ
וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הוּא רוֹאֶה
כְּגוֹן כְּשֶׁמַּעֲבִירִין אֵיזֶה דָּבָר לִפְנֵי עֵינָיו בִּמְהִירוּת גָּדוֹל
וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁלּא הָיָה פְּנַאי שֶׁיַּחֲזר הַכּחַ הָרְאוּת לְעֵינָיו
וִיצַיֵּר הַדָּבָר בְּדַעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע אוֹתוֹ
[וְכַמְבאָר בְּסִימָן ס"ה אוֹת ג' עַיֵּן שָׁם]
נִמְצָא שֶׁהַיְדִיעָה מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה, זֶה בְּחִינַת 'אוֹר הַחוֹזֵר']
וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן
כִּי מִקּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר הוּא בְּלא גְּבוּל
וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל
"וַיְעַנְּך וַיַּרְעִיבֶך וַיַּאֲכִילְך אֶת הַמָּן"
כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל וְכוּ'
מִכָּאן שֶׁסּוּמָא אֵין לוֹ שׂבַע
כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֵין לוֹ גְּבוּל כַּנַּ"ל
וּמַסְקָנָא דִּגְמָרָא, מַאי קְרָא: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָך נָפֶשׁ"
כִּי בְּכחַ הָרְאוּת, עוֹשֶׂה הִלּוּך לְנַפְשׁוֹ, וְהוּא הַגְּבוּל
וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן
כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת
שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת: "עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ"
כִּי עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן, גַּם כֵּן עוֹשֶׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן
כִּי הַהַשְׁפָּעָה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה תָּמִיד, אַך שֶׁהִיא בְּלא זְמַן
כִּי לִפְעָמִים דָּבָר שֶׁצָּרִיך לוֹ עַכְשָׁו, יָבוֹא בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים
אַך עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן
עוֹשֶׂה לְהַהַשְׁפָּעָה גְּבוּל וּזְמַן, שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁפַע בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיך
וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק "עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ"
עַל יְדֵי זֶה, "נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"
פֵּרוּשׁ: בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, דְּהַיְנוּ בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן בְּחִינַת: "עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ"
עַל יְדֵי זֶה "אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"
'בְּעִתּוֹ' דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיך
כִּי הַבִּטָּחוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, עוֹשֶׂה כְּלִי וּגְבוּל וּזְמַן כַּנַּ"ל
וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים
"צָמְאָה נַפְשִׁי", דְּהַיְנוּ כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא צָמֵא מְאד, שֶׁשּׁוֹתֶה אֲפִילּוּ מַיִם הָרָעִים
כְּמוֹ כֵן גַּם בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן
וְלוֹמְדִים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדָתוֹ תָּמִיד וְהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן
כִּי נַפְשׁוֹ שׁוֹקֶקֶת תָּמִיד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
אַך שֶׁהוּא בְּלא זְמַן וָשֵׂכֶל
כִּי 'לִפְעָמִים בִּיטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה הִיא קִיּוּמָהּ'
כְּמָה שֶׁכָּתוּב: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶך"
וְזֶהוּ מַעֲלַת הִתְדַּבְּקוּת בְּצַדִּיקִים
כִּי הֵם עוֹשִׂים גְּבוּל וּזְמַן, לְבַל יִהְיֶה בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן
וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאֱלהִים לְאֵל חָי", זֶה בְּחִינַת צִמָּאוֹן כַּנַּ"ל
"מָתַי אָבוֹא" וְלא יְהֵא בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן
"וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים" וְאֵרָאֶה דַּיְקָא
דְּהַיְנוּ שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה בִּבְחִינַת רְאִיָּה, שֶׁאֲזַי הוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וּזְמַן כָּרָאוּי כַּנַּ"ל
וַאֲזַי אֵינוֹ בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן כַּנַּ"ל.
עַל כֵּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם צָרִיך הִתְחַדְּשׁוּת הַמּחִין
כְּמָה שֶׁכָּתוּב "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים" וְכוּ'
וּכְמָה שֶׁכָּתוּב: "הַמְּחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ" וְכוּ'
[כִּי חִדּוּשׁ הַמּחַ, דְּהַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְשֵׂכֶל חָדָשׁ, וְשִׂכְלוֹ הלֵך וְגָדוֹל בְּכָל פַּעַם
זֶהוּ בְּחִינַת רְאִיָּה
כִּי יְדִיעַת הַשֵּׂכֶל הוּא בְּחִינַת רְאִיָּה
שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, כְּאִלּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּעֵינָיו בִּרְאִיָּה יָפָה
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם"
וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'עַל שֵׁם הַחָכְמָה נֶאֱמַר', כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ כַּמָּה פְּעָמִים]
וּבְכחַ הָרְאוּת יֵשׁ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת
כִּי מִי שֶׁכּחַ הָרְאוּת שֶׁלּוֹ יָפֶה, יָכוֹל לִרְאוֹת מֵרָחוֹק, וְאֵין צָרִיך לְהִתְקָרֵב אֶל הַדָּבָר שֶׁצָּרִיך לִרְאוֹת
אֲבָל מִי שֶׁאֵין כּחַ הָרְאוּת שֶׁלּוֹ חָזָק, הוּא צָרִיך לְהִתְקָרֵב לְהַדָּבָר שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת, וּלְהִסְתַּכֵּל בּוֹ יָפֶה
כֵּן בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, יֵשׁ מִי שֶׁמּחוֹ צַח
וְיָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לִלְמד בְּלִי עִיּוּן
וְיֵשׁ מִי שֶׁצָּרִיך לְהַעֲלוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מִקּדֶם שֶׁיְּדַבֵּר
וְאִם יְדַבֵּר מִקּדֶם שֶׁיַּעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, יִהְיֶה הַדִּבּוּר בְּלא מַחֲשָׁבָה
וְהוּא בְּחִינַת אַחַר הַדְּבָרִים
וְזֶהוּ בְּחִינַת מחִין דְּקַטְנוּת, שֶׁהֵם בְּחִינַת דִּינִים
וּמִי שֶׁשִּׂכְלוֹ צַח הוּא בְּגַדְלוּת הַמּחִין, וְהוּא בְּחִינוֹת רַחֲמִים וַחֲסָדִים
כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: 'גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁנֵי שֵׁמוֹת', שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'"
וְאֵל הוּא חֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם"
וַה' הוּא רַחֲמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רַחֲמֶיך רַבִּים ה'"
אַך אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בְּשֵׂכֶל צַח, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל חֲטָאָיו
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּמָל ה' אֶת לְבָבְך"
וְתַרְגּוּמוֹ: 'וְיַעְדִּי ה' יָת טִפְּשׁוּת לִבָּך'
וּבְאֵיזֶה תְּשׁוּבָה נֶאֱמַר, בִּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, שֶׁלּא יִשָּׁאֵר שׁוּם רשֶׁם כְּלָל
כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם"
דְּקָשֶׁה, שׁוֹבָבִים מַשְׁמַע דְּמֵעִקָּרָא בְּלא שׁוּם רשֶׁם
'וְאֶרְפָּא', מַשְׁמָע שֶׁיִּשָּׁאֵר רשֶׁם
וּמְשַׁנִי, כָּאן מֵאַהֲבָה כָּאן מִיִּרְאָה
כִּי מֵאַהֲבָה אֵין נִשְׁאָר שׁוּם רשֶׁם
וְיֵשׁ לוֹ שֵׂכֶל צַח, וְיָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּלִי עִיּוּן
וּבְכָל יוֹם וָיוֹם יָכוֹל לְהִתְחַדֵּשׁ מחוֹ
וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים
פֵּרוּשׁ, אָדָם שֶׁהוּא תָּמִיד בְּשָׁוֶה
שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לְהִתְחַדְּשׁוּת הַמּחִין
שֶׁהוּא בְּקַטְנוּת הַמּחִין
שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלהִים, דִּינִין
שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַחַר הַדְּבָרִים כַּנַּ"ל
וְהָאֱלהִים נִסָּה
הַיְנוּ לְנַסּוֹת וּלְהָרִים אֶת בְּחִינַת הַמּחִין דְּקַטְנוּת שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱלהִים
זֶה זוֹכִין, עַל יְדֵי בְּחִינַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַהֲבָה
כִּי עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, זוֹכִין לְמחִין דְּגַדְלוּת
שֶׁהֵם בְּחִינַת חֲסָדִים וְרַחֲמִים כַּנַּ"ל
וְזֶהוּ וְהָאֱלהִים נִסָּה, אֶת אַבְרָהָם
שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת אַבְרָהָם, מְנַסִּין וּמְרִימִין אֶת הַמּחִין דְּקַטְנוּת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱלהִים, וְזוֹכִין לְמחִין דְּגַדְלוּת כַּנַּ"ל
וְזֶה פֵּרוּשׁ הַזוהַר הַקָּדוֹשׁ: 'מִסִּטְרָא דִּימִינָא מחָא חִוָּרָא'
פֵּרוּשׁ: מִמִּדַּת אַהֲבָה נַעֲשֶׂה שִׂכְלוֹ צַח כַּכֶּסֶף
הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי"
כִּי הַמּחַ נִקְרָא 'זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי'
שֶׁהִיא מִדַּת אַהֲבָה
שֶׁמִּמִּדָּה זאת בָּא לְשֵׂכֶל צַח כַּנַּ"ל.
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות טו
...יום או יומים נשארה הספינה, בלי מים שראויין לשתיה כי פסקו אצלם המים של שתיה שהיה על הספינה ולא נשאר להם, כי אם כלי אחת של מים סרוחים ועכורים ותולעים היו מרחשין בהם ואלו המים חלקו לאנשי הספינה במדה לאיש אקי [מדה קטנה] אחת והיה להם סכנה גדולה מהצמאון יותר מכל הסכנות ואזי התפללו אנשים ונשים וטף מקירות לבם ונתעורר עוד הפעם רוח סערה גדולה, והביא הספינה אחר שני מעת לעת לארץ הקדושה לספר ירושלים, לעיר הקדש יפו ורצה רבנו זכרונו לברכה, לירד שם מהספינה ללכת...
שיחות הר"ן - אות רמו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רמו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן הייתי מסתכל על אכילתו והיה מתכון שלא להכניס הדבר שאוכל לתוך הפה והחך רק היה מכניס בין שניו והיה לועסו שם בלי סיוע החך ומי שאוכל כך כמעט שאין מרגיש שום טעם באכילתו ואי אפשר לציר ענין זה בכתב אך המעין יבין זאת מעצמו ומי שרוצה לשבר תאוות אכילה בתכלית שלא יקבל שום תענוג מאכילתו על ידי עצה זאת בנקל יזכה לזה...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רעד - יֵּשׁ רְשָׁעִים שֶׁעוֹבְדִים וִיגֵעִים כָּל יְמֵיהֶם
...שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקר עצמן מהשם יתברך ומתורתו לגמרי כי הנקדה הקדושה של קדשת ישראל שיש עדין בתוכם אף על פי שהם רשעים גמורים היא מבלבלת אותם ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין הגדול ומחמת זה אין להם תענוג מהעברות והתאוות שלהם על כן הם מתאוים ויגעים כדי שיגיעו לכפירה גמורה בדעתם, חס ושלום באפן שלא יהיה להם עוד צד ספק לנטות אל האמת אבל צריכים לזה יגיעה גדולה מאד מאד כמה וכמה שנים רחמנא לצלן, רחמנא לשזבן כי היהדות שבהם אינה מנחת אותם...
מעלת המתקרבים אליו - חיי מוהר"ן
...co.il/?key=565 - חיי מוהר"ן - רצא - מעלת המתקרבים אליו ענה ואמר: העולם ראוי שיתמהו עצמן על האהבה שבינינו כי האהבה שיש לצדיק, היא האהבה שבדעת שהיא נמשכת מבחינת לפני הבריאה, והיא אהבה עצמית ממש. מה שאין כן באהבה של העם. והיה ראוי שכל תלמידי רבי נחמן מברסלב יזכו להכלל בא"ס, ואז ממילא תהיה ביניהם אהבה עצמית וכולי, עד שהעולם יתמהו וכולי. ***** שמעתי שפעם אחת אמר לאנשיו מה לכם לחשב מחשבות אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים...
שיחות הר"ן - אות קפג - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות קפג - גדולות נוראות השגתו פעם אחת בא מן החוץ וחש במעיו ואמר שהרגיש בזה שיבוא לו מעות והרמז "וצאצאי מעיך כמעותיו" וכן היה שבא מעות על הבי דאר...
שיחות הר"ן - אות טז
...הר"ן - אות טז דע, שיכולין לצעק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל, כי אינו מוציא שום קול כלל רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם דהינו שיציר במחשבתו הצעקה ויכנס קול הצעקה במחשבה ויציר בדעתו קול הצעקה ממש עם הנגון כדרך שצועקין ויכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת קול דממה דקה ושום אדם לא ישמע כלל כי באמת אינו ציור כלל רק צעקה ממש כי יש סמפונות בראה שמשם יוצא הקול וגם יש סמפונות דקים היוצאים מן הראה אל המח ועל כן יכולים להכניס הקול...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קעח - צָרִיך דַּוְקָא וִדּוּי דְּבָרִים
...ודוי דברים, כי צריך לפרט את החטא וצריך להתודות בדבורים בכל פעם על כל מה שעשה ויש לזה מניעות רבות לפעמים נשכח מאתו החטא ויש שיכבד עליו מאד וקשה לו להוציא הדבור להתודות ועוד מניעות רבות וצריך לזה שמחה של מצוה, כגון חתנה של מצוה או שאר מצוה בשמחה כי שמחה הוא קומה שלמה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים ועל כן כשהוא שמח או מרקד צריך לראות שיעבר בכל השמחה מראש ועד עקב כי לפעמים השמחה רק ברגלין, ולפעמים בלב, או בהמחין, בחינת: "ושמחת עולם על ראשם" אך עקר השמחה שיעבר...
חיי מוהר"ן - תקנג - עבודת השם
...שהיה מפרסם בבראד שנסע לארץ ישראל וראיתיו בקהלת קרעמיניץ בחזירתו מארץ ישראל. וספרתי לו ששמעתי ממנו שאמר שכבר הרג את היצר הרע. השיב לי בלשון גערה ואמר וכי מה צריכין לדבר שהרג את היצר הרע מאחר שהתענה כל כך כי החסיד הנ"ל התענה הרבה מאד כי שמעתי מחותני זכרונו לברכה שהתענה מאה וששה פעמים משבת לשבת רצופים [אמר המעתיק הכלל היוצא מדברים אלו וכיוצא בהם שרצה רבנו זכרונו לברכה להכניס באנשי שלומנו אמונת חכמים שלמה ולבלי להרהר אחריהם כלל רק לידע ולהאמין שכל דבריהם...
שיחות הר"ן - אות שו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...הר"ן - אות שו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן שיך להא"ב החדש אות ד' דעת סימן א' המתחיל: דע כי לכל העולמות ולכל נברא יש קומה מיחדת וכו', למשל מין האריה וכו' וההבדלים כלם הם רמוזים בתמונת האותיות ובצרופיהם והזוכה להבין את התורה וכו' נראה לי שזהו ענין השיחה ששמעתי מפיו הקדוש קדם שבת חנוכה תקס"ה מענין הבריות של העולם שכל התמונות והצורות של כל בני אדם כלם נכללים בתבת אדם הנאמר בתורה "נעשה אדם" כי בזו התבה אדם שאמר השם יתברך "נעשה אדם" בתבה זו בעצמה נכללים...
חיי מוהר"ן - רסח - גדולת נוראות השגתו
...אות רסח אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור ולא יהיה אצלי שום שנוי. כי דרך האדם כשיגיע לידו ממון, בפרט ממון הרבה נשתנה פניו ונעשין אצלו שנויים. אבל אצלי אפילו אם אקבל סך עצום בפעם אחד אין אצלי שום שנוי כלל. ושמעתי בשמו שאמר שקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שיש לו יתברך כי יש אצל השם יתברך כמה חדושים וקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שלו אות רסט יום ד' דאלול תקס"ט ברסלב. אמר אני ענו מכל המפרסמים כי כל אחד יש לו עבודתו...
1 2 3 4 ...5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 3.1250 שניות - עכשיו 25_04_2024 השעה 08:01:55 - wesi2