ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖶 💎 ספר המידות - ממון
חלק א' א. המתלוצץ מזונותיו מתמעטין. ב. לשון חכמים מביא עשר. ג. אין העשר מתקים, מפני שאין מרחמים על הבריות. ד. העומד בנסיון של ניאוף, יזכה לעשר גדול בין השונאים שלו. ה. גדולה מלאכה שהזהיר עליה הקדוש ברוך הוא, שיעשה איזה מלאכה. ו. כגון: אנו לווין ואוכלין. ז. הרוצה שיתעשר, יעסק בבהמה דקה ובחורשין. ח. אכילה ושתיה יהיה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כמה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו. ט. קשה עניות בביתו של אדם יותר מחמשים מכות. י. אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו. יא. הכח שיש לאמות לגזל את ישראל, על ידי שלומדים [תורה נביאים וכתובים] תנ"ך. יב. היין מביא עניות. יג. כל אדם שיש בו דעה, לסוף מתעשר. יד. הגוזל את חברו, על ידי זה מטמאין אותו בטמאת קרי. טו. כשבא לאדם איזה הבנה חדשה, בידוע שכרוך בעקבו ממון רב. טז. ממון של ישראל שנפל ביד עכו"ם מיד טהר. יז. מי שבניו ובנותיו מטלין ברעב, על ידי זה נצול מדין שרפה שבארבע מיתות בית דין. יח. מי שפורץ גדר של רבנן, נעשה עני. יט. מי שמשבר תאוות אכילה, זוכה לדירה נאה. כ. קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ויותר מן הגאלה וכפלים כיולדה. כא. כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור נתעשר. כב. קטרת מעשרת. כג. אל ידאג אדם לומר, פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחם יושיבוך במקומך ובשמך יקראוך. כד. על ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדים לטמיון: על עושקי שכר שכיר וכובשי שכר שכיר ועל שפורקין על מעל צואריהן ונותנין על חבריהן ועל גסות הרוח. כה. שנוי המקום ושנוי השם טובים לפרנסה. כו. אין הגשמים נעצרין אלא על ביטול תרומות ומעשרות ומספרי לשון הרע ועזי פנים וביטול תורה ועוון גזל. כז. התקון למטר ירבה בתפילה. כח. על ידי אמונה נתרבה פרנסה. כט. כשיש שבע בעולם, אזי החלשות נתמעטים. ל. אין הגשמים נעצרין אלא על פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים. לא. מאיסותא דביתא מביא לידי עניות. לב. שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות: המשתין בפני מטתו ערום והמזלזל בנטילת ידים ומי שאשתו מקללתו בפניו. לג. המעשר מסגל לעשירות דוקא בארץ ישראל. לד. כבוד התורה וכבוד שבת מסגל לעשירות. לה. כזית מרור שאוכלין בפסח, מסגל לפרנסה. לו. לכתב ספר תורה מסגל לפרנסה. לז. בת כהן לישראל או בת תלמיד חכם לעם הארץ, מביאתו לידי עניות. לח. להשתתף עם מי שהשעה משחקת לו טוב להצלחה. לט. מי שאוהב את השם יתברך באכילתו ובשתיתו ושאר תענוגים, זוכה לפרנס את עמים רבים. מ. מי ששונא ממון, זוכה לאריכות ימים. מא. מי שמחפש אחר אוצרות, הוא מקרב מיתתו. מב. מי שלא תקן חטאות נעורים, נעשה רש. מג. מי שמיגע את עצמו יומם ולילה אחר פרנסה, ואינו מוצא את פרנסתו, תקנתו שיחזיר בני אדם בתשובה. מד. מי שמשבר איזה כלי שלא במתכון, בידוע שהוא חוטא. מה. מי שלהוט אחר עבודת אדמה, בודאי אין בו תועלת. מו. בכל אשר תעשה תבקש את הצדיק, שיתפלל עליך. מז. השמחה תמידית מסגל להצלחה. מח. דרך ארץ צריך חזוק. מט. המשתף שם שמים בצערו, כופלים לו פרנסתו, גם פרנסתו מעופפת לו כצפור. נ. בעוון ביטול תרומות ומעשרות השכר אבד, ובני אדם רצים אחר פרנסתם, ואינם מגיעים. נא. מטר בשביל יחיד ופרנסה בשביל רבים. ויחיד דאלים זכותה כרבים דמי. נב. על ידי קדוש על היין בא מטר ונשמע תפילתו. נג. המקים ספר תורה של אביו בביתו, זוכה לעשר. נד. מטר בזכות אדם אחד ושדה אחת ועשב אחד, ובזכות הארץ וחסד ויסורים. נה. הגשמים נעצרין בשביל עבודה זרה ובשביל ניאוף ובשביל צדיק, שלא נספד כהלכה ובשביל מקפחי פרנסת אחרים. נו. על ידי עניות נצול מדינה של גיהנום. נז. על ידי שמוש שמות הקדושים בא עניות ומיתה, ואפילו על מי שיש בידו למחות ואינו מוחה. נח. כשיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם, הקדוש ברוך הוא עושה לו דין. נט. כשרואה אדם שמזונותיו מצמצמין, יעשה מהם צדקה. ס. דאגה וטרדא על מזונותיו מכחישין כחו של אדם. סא. על ידי ניאוף בא עניות. סב. לפעמים כשאין לצדיק מזל על פרנסה, אז מקימים עליו איזה מתנגדים, ועל ידי זה נותנים לו פרנסתם הראוי להם. סג. העוסק בבנין מתמסכן. סד. הצניעות מסגל לעשירות. סה. משרבו הצרי עין, רבו המקפחים פרנסתו של אדם. סו. מזונות של אדם נתמעט, כשאין דן את האדם לכף זכות. סז. גם כשמערב מים במשקיו. סח. גם כשאדם שומע לעצת המסית. סט. גם כשעבר עברה להכעיס, נעשה עני, והעולם אין מאמינים לו שהוא עני. ע. מי שעוסק בשמות הטומאה ובכשפים, נעשה עני. עא. החלאת של כחישת הבשר, הנקרא דאר, הבא על אחד מבני הבית הוא סימן לדלות. עב. כשאיזה בושה באה על האדם הוא סימן לדלות. עג. מי שהוא שונא ממון, מלמדין אותו מלמעלה הדרך, שילך בה. עד. לפעמים מיתת כרת נתחלף על עניות. עה. עני הוא מבלבל כשכור. עו. על ידי אונאה נעשה עני. עז. מי שעושה מעשיו במהירות בלי ישוב הדעת, נעשה בעל חוב. עח. מי שמקפח פרנסה לאחד, כאלו הרגו. עט. לעולם יחזיק אדם בנחלת אבותיו, ואל ימכר ואל יחליף אותם. פ. מי שהוא תאב לממון, הוא נופל ממדרגתו. פא. על ידי כפירה בא דלות. פב. מי שהוא עני, ישתדל לספק מזון לדורשי השם. פג. אמונה הוא טוב לפרנסה. פד. כאב עינים הוא סימן לעניות. פה. על ידי הכנעה בהמותיו של אדם נתרבה. פו. על ידי צדקה זוכין לפרנסה. פז. מי שנותן ממון למכשפים, על ידי זה תולין לו פרנסתו בבית של נכרים. פח. דבוריו של הצדיק מביאין פרנסה. פט. העצבות מפסיד הפרנסה. צ. על ידי צדקה יהיה לך הרחבה. צא. הרבה שנה מביא את האדם לידי עניות. צב. העוסק בתורה ובצדקה, זוכה לעשירות. צג. אוקירו לנשיכו, כי היכא דתיתעתרו. צד. אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל כבוד אשתו. צה. המלוה ברבית, נכסיו מתמוטטין ואינן עולין. צו. על ידי שמבטלין זמר של שחוק, בא זול. צז. מי שאין לו פרנסה, יעסק בתורה ואחר כך יתפלל על פרנסה, בודאי יתקבל תפילתו. צח. אין לאדם למכר מקחו הראשון. צט. מי שיורד לפרנסת חברו, נקרא רשע. ק. לא יבוא שום אחד להזיק את חברו אם לא מגאות לבו. קא. נשירה קשה לעניותא. קב. עשיר הוא בחינת זכר, ועני הוא בחינת נוקבא. קג. כאב עינים סימן להזק. קד. לכל הדברים הן חכמה או עשר או בנים, צריך עסק בדרך הטבע, ויבקש רחמים, שיצליח בדבר העסק. חלק שני א. שנה שהיא שנת משא ומתן הוא סימן טוב לבריאות הגוף. ב. מי שלהוט אחר עבודת אדמה, בא לידי אחד משלשה, או לידי שפיכות דמים או לידי צרעת או לידי שכרות. ג. על ידי היראה והחסד נצול מאש וזוכה לפרנסה. ד. על ידי שהדין תורה הולך ונתמעט, על ידי זה הפרנסה מתמעטת וכן להפך. ה. על ידי אסמכתות נשפע פרנסה גדולה לעולם. וזה כי יש כמה דברים, שלא מצינו להם מקרא מן התורה, וטרחו חכמינו, זכרונם לברכה, למצא להם אסמכתא בעלמא. ו. לפעמים הקדוש ברוך הוא מתפאר בכשרים שבאמות כנגד השטן, כדי שיוכל לתן פרנסה לישראל בלי קטרוג. ז. על ידי השתוקקות שאדם משתוקק לקבורת ארץ ישראל, על ידי זה נשפע פרנסה גדולה. ח. לסעדת מצוה יטריח אדם את עצמו אפילו בבקיעת עצים, ויכון בבקיעת עצים שהוא בוקע ומפריד הרע מהטוב שבעץ הדעת, ועל ידי זה יזכה לפרנסה. ט. על ידי תשובה הפרנסה בנקל. י. מי שמקים "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" על ידי זה זוכה להתפלל בכונת הלב. יא. גדול הנהנה מיגיע כפו, שהוא מכיר בכבודו של מקום מה שאין המלאכים יודעים. יב. לפי השנויים שנעשו במלאכים, הינו לפעמים יושבים, לפעמים עומדים, לפעמים נשים, לפעמים אנשים וכן שאר השנויים, כן השפע הבא מן השמים נשתנה, לפעמים אש, לפעמים מים, לפעמים אבנים וכן שאר השפעות, וכל אלו השנויים נעשים בעולם ובאדם. גם נשתנה רצונו לפי השנויים, לפעמים רוצה כך ולפעמים רוצה רצון אחר. יג. הפרנסה לפי הזווג. יד. לפי הזקנים שבדור כן הפרנסה. טו. הרבית מפסיד היראה. טז. המלוה ברבית, אינו מוצא מי שילמד עליו זכות. יז. מי ששומר את עצמו מלעבר על "לא תחמד", על ידי זה נצול מכעס ומגאוה ומחסרון אמונה, הבאה על ידי כעס וגאוה. יח. על ידי משא ומתן באמונה נתבטלים הקללות. יט. מי שצריך ללוות מאחרים, הוא דומה לבהמה. כ. מי שהוא סרסור, כשרוצה לסרסר, שיקנה אדם גדול איזהו דבר מאדם פחות ורואה שאין דבריו נכנסין באזני האדם הפחות, שימכר את הדבר לאדם הגדול, אזי יתפלל הסרסור, שיכנסו דבריו באזני הפחות וימכר לאדם החשוב. כא. מי שהוא שולט ביצרו, בניו אינם יוצאים לתרבות רעה, ועל ידי זה ממונו נתברך, ועל ידי זה לא יבוא לידי נסיון. כב. הדרכים מביאין את האדם ללשון הרע ועבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ואלו העברות מפסידין הפרנסה. כג. על ידי הממון שנותן לעניי ארץ ישראל, על ידי זה ממונו נתקים בידו. כד. השרפות באים לעולם בשביל מעות עבודה זרה לכלות אותם. כה. כשקם מלך חדש או שר חדש, אזי נתחדש ונשתנה הפרנסה. כו. מי שעסקו ומשאו ומתנו עם האמות בעת חגם או אפילו שלא בעת חגם, אלא שפרנסתו שמעמיד דברים לעבודה זרה שלהם, על ידי זה אשתו שופעת דם תכף סמוך לטבילתה. כז. מי שעושה פרוד בין איש לאשתו, הינו שהולך לאיש ומיפה את האשה בפני הבעל, והולך אל האשה ומגנה את בעלה בעיניה, עד שנעשה פרוד ביניהם, על ידי זה נעשה טרוד במזונותיו. כח. מי שסחורותיו ונחלותיו מפזרים ואינם במקום אחד, לפעמים נצול על ידי זה מקריעה על מתו. כט. הסוחר הגדול שבעיר הוא הנר שבעיר.
חלק א'
א. הַמִּתְלוֹצֵץ מְזוֹנוֹתָיו מִתְמַעֲטִין.
ב. לְשׁוֹן חֲכָמִים מֵבִיא עשֶׁר.
ג. אֵין הָעשֶׁר מִתְקַיֵּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְרַחֲמִים עַל הַבְּרִיּוֹת.
ד. הָעוֹמֵד בְּנִסָּיוֹן שֶׁל נִיאוּף, יִזְכֶּה לְעשֶׁר גָּדוֹל בֵּין הַשּׂוֹנְאִים שֶׁלּוֹ.
ה. גְדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁהִזְהִיר עָלֶיהָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵיזֶה מְלָאכָה.
ו. כְּגוֹן: אָנוּ לוֹוִין וְאוֹכְלִין.
ז. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר, יַעֲסֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה וּבְחוֹרְשִׁין.
ח. אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יִהְיֶה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה כַּמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ.
ט. קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּבֵיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
י. אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְשִׁין מִמֶּנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ.
יא. הַכּחַ שֶׁיֵּשׁ לָאֻמּוֹת לִגְזל אֶת יִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי שֶׁלּוֹמְדִים [תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים] תַּנַ"ךְ.
יב. הַיַּיִן מֵבִיא עֲנִיּוּת.
יג. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, לְסוֹף מִתְעַשֵּׁר.
יד. הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, עַל יְדֵי זֶה מְטַמְּאִין אוֹתוֹ בְּטֻמְאַת קֶרִי.
טו. כְּשֶׁבָּא לָאָדָם אֵיזֶה הֲבָנָה חֲדָשָׁה, בְּיָדוּעַ שֶׁכָּרוּךְ בַּעֲקֵבוֹ מָמוֹן רַב.
טז. מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפַל בְּיַד עַכּוּ"ם מִיַּד טִהֵר.
יז. מִי שֶׁבָּנָיו וּבְנוֹתָיו מֻטָּלִין בָּרָעָב, עַל יְדֵי זֶה נִצּוֹל מִדִּין שְׂרֵפָה שֶׁבְּאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין.
יח. מִי שֶׁפּוֹרֵץ גָּדֵר שֶׁל רַבָּנָן, נַעֲשֲׂה עָנִי.
יט. מִי שֶׁמְּשַׁבֵּר תַּאֲוָות אֲכִילָה, זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה.
כ. קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף וְיוֹתֵר מִן הַגְּאֻלָּה וְכִפְלַיִם כַּיּוֹלֵדָה.
כא. כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר נִתְעַשֵּׁר.
כב. קְטרֶת מְעַשֶּׁרֶת.
כג. אַל יִדְאַג אָדָם לוֹמַר, פְּלוֹנִי יְקַפַּח פַּרְנָסָתִי, כִּי עַל כָּרְחָם יוֹשִׁיבוּךָ בִּמְקוֹמְךָ וּבְשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ.
כד. עַל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָתִּים יוֹרְדִים לְטִמְיוֹן: עַל עוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר וְכוֹבְשֵׁי שְׂכַר שָׂכִיר וְעַל שֶׁפּוֹרְקִין על מֵעַל צַוְּארֵיהֶן וְנוֹתְנִין עַל חַבְרֵיהֶן וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ.
כה. שִׁנּוּי הַמָּקוֹם וְשִׁנּוּי הַשֵּׁם טוֹבִים לְפַרְנָסָה.
כו. אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא עַל בִּיטּוּל תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּמְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע וְעַזֵּי פָנִים וּבִּיטּוּל תּוֹרָה וַעֲווֹן גָּזֶל.
כז. הַתִּקּוּן לְמָטָר יַרְבֶּה בִּתְפִילָּה.
כח. עַל יְדֵי אֱמוּנָה נִתְרַבֶּה פַּרְנָסָה.
כט. כְּשֶׁיֵּשׁ שֹבַע בָּעוֹלָם, אֲזַי הַחֻלְשׁוֹת נִתְמַעֲטִים.
ל. אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא עַל פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָם נוֹתְנִים.
לא. מְאִיסוּתָא דְבֵיתָא מֵבִיא לִידֵי עֲנִיּוּת.
לב. שְׁלשָׁה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת: הַמַּשְׁתִּין בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוֹם וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו.
לג. הַמַּעֲשֵׂר מְסֻגָּל לַעֲשִׁירוּת דַּוְקָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
לד. כְּבוֹד הַתּוֹרָה וּכְבוֹד שַׁבָּת מְסֻגָּל לַעֲשִׁירוּת.
לה. כַּזַּיִת מָרוֹר שֶׁאוֹכְלִין בְּפֶסַח, מְסֻגָּל לְפַרְנָסָה.
לו. לִכְתּב סֵפֶר תּוֹרָה מְסֻגָּל לְפַרְנָסָה.
לז. בַּת כּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ, מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת.
לח. לְהִשְׁתַּתֵּף עִם מִי שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ טוֹב לְהַצְלָחָה.
לט. מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּאֲכִילָתוֹ וּבִשְׁתִיָּתוֹ וּשְׁאָר תַּעֲנוּגִים, זוֹכֶה לְפַרְנֵס אֶת עַמִּים רַבִּים.
מ. מִי שֶׁשּׂוֹנֵא מָמוֹן, זוֹכֶה לַאֲרִיכוּת יָמִים.
מא. מִי שֶׁמְּחַפֵּשֹ אַחַר אוֹצָרוֹת, הוּא מְקָרֵב מִיתָתוֹ.
מב. מִי שֶׁלּא תִּקֵּן חַטְּאוֹת נְעוּרִים, נַעֲשֶׂה רָשׁ.
מג. מִי שֶׁמְּיַגֵּעַ אֶת עַצְמוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה אַחַר פַּרְנָסָה, וְאֵינוֹ מוֹצֵא אֶת פַּרְנָסָתוֹ, תַּקָּנָתוֹ שֶׁיַּחֲזִיר בְּנֵי אָדָם בִּתְשׁוּבָה.
מד. מִי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֵיזֶה כְּלִי שֶׁלּא בְּמִתְכַּוֵּן, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא חוֹטֵא.
מה. מִי שֶׁלָּהוּט אַחַר עֲבוֹדַת אֲדָמָה, בְּוַדַּאי אֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת.
מו. בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה תְּבַקֵּשׁ אֶת הַצַּדִּיק, שֶׁיִּתְפַּלֵּל עָלֶיךָ.
מז. הַשִּׂמְחָה תְּמִידִית מְסֻגָּל לְהַצְלָחָה.
מח. דֶּרֶךְ אֶרֶץ צָרִיךְ חִזּוּק.
מט. הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ, כּוֹפְלִים לוֹ פַּרְנָסָתוֹ, גַּם פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר.
נ. בַּעֲווֹן בִּיטּוּל תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת הַשָּׂכָר אָבַד, וּבְנֵי אָדָם רָצִים אַחַר פַּרְנָסָתָם, וְאֵינָם מַגִּיעִים.
נא. מָטָר בִּשְׁבִיל יָחִיד וּפַרְנָסָה בִּשְׁבִיל רַבִּים. וְיָחִיד דְּאָלִים זְכוּתֵהּ כְּרַבִּים דָּמֵי.
נב. עַל יְדֵי קִדּוּשׁ עַל הַיַּיִן בָּא מָטָר וְנִשְׁמַע תְּפִילָּתוֹ.
נג. הַמְּקַיֵּם סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁל אָבִיו בְּבֵיתוֹ, זוֹכֶה לְעשֶׁר.
נד. מָטָר בִּזְכוּת אָדָם אֶחָד וְשָׂדֶה אַחַת וְעֵשֶׂב אֶחָד, וּבִזְכוּת הָאָרֶץ וְחֶסֶד וְיִסּוּרִים.
נה. הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה זָרָה וּבִשְׁבִיל נִיאוּף וּבִשְׁבִיל צַדִּיק, שֶּׁלּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה וּבִשְׁבִיל מְקַפְּחֵי פַּרְנָסַת אֲחֵרִים.
נו. עַל יְדֵי עֲנִיּוּת נִצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם.
נז. עַל יְדֵי שִׁמּוּשׁ שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים בָּא עֲנִיּוּת וּמִיתָה, וַאֲפִילּוּ עַל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה.
נח. כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעֲקַת לְגִימָא עַל חֲבֵירוֹ וְדוֹמֵם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לּוֹ דִּין.
נט. כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצֻמְצָמִין, יַעֲשֶׂה מֵהֶם צְדָקָה.
ס. דְּאָגָה וְטִרְדָּא עַל מְזוֹנוֹתָיו מַכְחִישִׁין כּחוֹ שֶׁל אָדָם.
סא. עַל יְדֵי נִיאוּף בָּא עֲנִיּוּת.
סב. לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין לַצַּדִּיק מַזָּל עַל פַּרְנָסָה, אָז מְקִימִים עָלָיו אֵיזֶה מִתְנַגְּדִים, וְעַל יְדֵי זֶה נוֹתְנִים לוֹ פַּרְנָסָתָם הָרָאוּי לָהֶם.
סג. הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן.
סד. הַצְּנִיעוּת מְסֻגָּל לַעֲשִׁירוּת.
סה. מִשֶּׁרַבּוּ הַצָּרֵי עַיִן, רַבּוּ הַמְקַפְּחִים פַּרְנָסָתוֹ שֶׁל אָדָם.
סו. מְזוֹנוֹת שֶׁל אָדָם נִתְמַעֵט, כְּשֶׁאֵין דָן אֶת הָאָדָם לְכַף זְכוּת.
סז. גַּם כְּשֶׁמְּעָרֵב מַיִם בְּמַשְׁקָיו.
סח. גַּם כְּשֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ לַעֲצַת הַמֵּסִית.
סט. גַּם כְּשֶׁעָבַר עֲבֵרָה לְהַכְעִיס, נַעֲשֲׂה עָנִי, וְהָעוֹלָם אֵין מַאֲמִינִים לוֹ שֶׁהוּא עָנִי.
ע. מִי שֶׁעוֹסֵק בִּשְׁמוֹת הַטומְאָה וּבִכְשָׁפִים, נַעֲשֲׂה עָנִי.
עא. הַחֹלָאַת שֶׁל כְּחִישַׁת הַבָּשָׂר, הַנִּקְרָא דַּאר, הַבָּא עַל אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת הוּא סִימָן לְדַלּוּת.
עב. כְּשֶׁאֵיזֶה בּוּשָׁה בָּאָה עַל הָאָדָם הוּא סִימָן לְדַלּוּת.
עג. מִי שֶׁהוּא שוֹנֵא מָמוֹן, מְלַמְּדִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה הַדֶּרֶךְ, שֶׁיֵּלֵךְ בָּהּ.
עד. לִפְעָמִים מִיתַת כָּרֵת נִתְחַלֵּף עַל עֲנִיּוּת.
עה. עָנִי הוּא מְבֻלְבָּל כְּשִׁכּוֹר.
עו. עַל יְדֵי אוֹנָאָה נַעֲשֲׂה עָנִי.
עז. מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בִּמְהִירוּת בְּלִי יִשּׁוּב הַדַּעַת, נַעֲשֲׂה בַּעַל חוֹב.
עח. מִי שֶׁמְּקַפֵּחַ פַּרְנָסָה לְאֶחָד, כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ.
עט. לְעוֹלָם יַחֲזִיק אָדָם בְּנַחֲלַת אֲבוֹתָיו, וְאַל יִמְכּר וְאַל יַחֲלִיף אוֹתָם.
פ. מִי שֶׁהוּא תָּאֵב לְמָמוֹן, הוּא נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ.
פא. עַל יְדֵי כְּפִירָה בָּא דַּלּוּת.
פב. מִי שֶׁהוּא עָנִי, יִשְׁתַּדֵּל לְסַפֵּק מָזוֹן לְדוֹרְשֵׁי הַשֵּׁם.
פג. אֱמוּנָה הוּא טוֹב לְפַרְנָסָה.
פד. כְּאֵב עֵינַיִם הוּא סִימָן לַעֲנִיּוּת.
פה. עַל יְדֵי הַכְנָעָה בַּהֲמוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִתְרַבָּה.
פו. עַל יְדֵי צְדָקָה זוֹכִין לְפַרְנָסָה.
פז. מִי שֶׁנּוֹתֵן מָמוֹן לִמְכַשְּׁפִים, עַל יְדֵי זֶה תּוֹלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּבַיִת שֶׁל נָכְרִים.
פח. דִּבּוּרָיו שֶׁל הַצַּדִּיק מְבִיאִין פַּרְנָסָה.
פט. הָעַצְבוּת מַפְסִיד הַפַּרְנָסָה.
צ. עַל יְדֵי צְדָקָה יִהְיֶה לְךָ הַרְחָבָה.
צא. הַרְבֵּה שֵׁנָה מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת.
צב. הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִצְדָקָה, זוֹכֶה לַעֲשִׁירוּת.
צג. אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְכוּ, כִּי הֵיכָא דְּתִיתְעַתְּרוּ.
צד. אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אִשְׁתּוֹ.
צה. הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִין וְאֵינָן עוֹלִין.
צו. עַל יְדֵי שֶׁמְּבַטְּלִין זֶמֶר שֶׁל שְׂחוֹק, בָּא זוֹל.
צז. מִי שֶׁאֵין לוֹ פַּרְנָסָה, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל עַל פַּרְנָסָה, בְּוַדַּאי יִתְקַבֵּל תְּפִילָּתוֹ.
צח. אֵין לָאָדָם לִמְכּר מִקְחוֹ הָרִאשׁוֹן.
צט. מִי שֶׁיּוֹרֵד לְפַרְנָסַת חֲבֵרוֹ, נִקְרָא רָשָׁע.
ק. לֹא יָבוֹא שׁוּם אֶחָד לְהַזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ אִם לא מִגַּאֲוַת לִבּוֹ.
קא. נְשִׁירָה קָשָׁה לַעֲנִיּוּתָא.
קב. עָשִׁיר הוּא בְּחִינַת זָכָר, וְעָנִי הוּא בְּחִינַת נוּקְבָא.
קג. כְּאֵב עֵינַיִם סִימָן לְהֶזֵּק.
קד. לְכָל הַדְּבָרִים הֵן חָכְמָה אוֹ עשֶׁר אוֹ בָּנִים, צָרִיךְ עֵסֶק בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁיַּצְלִיחַ בִּדְבַר הָעֵסֶק.
חלק שני
א. שָׁנָה שֶׁהִיא שְׁנַת מַשָּׂא וּמַתָּן הוּא סִימָן טוֹב לִבְרִיאוּת הַגּוּף.
ב. מִי שֶׁלָּהוּט אַחַר עֲבוֹדַת אֲדָמָה, בָּא לִידֵי אֶחָד מִשְּׁלשָׁה, אוֹ לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים אוֹ לִידֵי צָרַעַת אוֹ לִידֵי שִׁכְרוּת.
ג. עַל יְדֵי הַיִּרְאָה וְהַחֶסֶד נִצּוֹל מֵאֵשׁ וְזוֹכֶה לְפַרְנָסָה.
ד. עַל יְדֵי שֶׁהַדִּין תּוֹרָה הוֹלֵךְ וְנִתְמַעֵט, עַל יְדֵי זֶה הַפַּרְנָסָה מִתְמַעֶטֶת וְכֵן לְהֵפֶךְ.
ה. עַל יְדֵי אַסְמַכְתּוֹת נִשְׁפָּע פַּרְנָסָה גְּדוֹלָה לָעוֹלָם. וְזֶה כִּי יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים, שֶׁלּא מָצִינוּ לָהֶם מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה, וְטָרְחוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לִמְצא לָהֶם אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
ו. לִפְעָמִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בִּכְשֵׁרִים שֶׁבָּאֻמּוֹת כְּנֶגֶד הַשָּׂטָן, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִתֵּן פַּרְנָסָה לְיִשְׂרָאֵל בְּלִי קִטְרוּג.
ז. עַל יְדֵי הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁאָדָם מִשְׁתּוֹקֵק לִקְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי זֶה נִשְׁפָּע פַּרְנָסָה גְּדוֹלָה.
ח. לִסְעֻדַּת מִצְוָה יַטְרִיחַ אָדָם אֶת עַצְמוֹ אֲפִילּוּ בִּבְקִיעַת עֵצִים, וִיכַוֵּן בִּבְקִיעַת עֵצִים שֶׁהוּא בּוֹקֵעַ וּמַפְרִיד הָרַע מֵהַטּוֹב שֶׁבְּעֵץ הַדַּעַת, וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְפַרְנָסָה.
ט. עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה הַפַּרְנָסָה בְּנָקֵל.
י. מִי שֶׁמְּקַיֵּם "יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ" עַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנַת הַלֵּב.
יא. גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעַ כַּפּוֹ, שֶׁהוּא מַכִּיר בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה שֶּׁאֵין הַמַּלְאָכִים יוֹדְעִים.
יב. לְפִי הַשִּׁנּוּיִים שֶׁנַּעֲשֹוּ בַּמַּלְאָכִים, הַיְנוּ לִפְעָמִים יוֹשְׁבִים, לִפְעָמִים עוֹמְדִים, לִפְעָמִים נָשִׁים, לִפְעָמִים אֲנָשִׁים וְכֵן שְׁאָר הַשִּׁנּוּיִים, כֵּן הַשֶּׁפַע הַבָּא מִן הַשָּׁמַיִם נִשְׁתַּנֶּה, לִפְעָמִים אֵשׁ, לִפְעָמִים מַיִם, לִפְעָמִים אֲבָנִים וְכֵן שְׁאָר הַשְׁפָּעוֹת, וְכָל אֵלּוּ הַשִּׁנּוּיִים נַעֲשִׂים בָּעוֹלָם וּבָאָדָם. גַּם נִשְׁתַּנֶּה רְצוֹנוֹ לְפִי הַשִּׁנּוּיִים, לִפְעָמִים רוֹצֶה כָּךְ וְלִפְעָמִים רוֹצֶה רָצוֹן אַחֵר.
יג. הַפַּרְנָסָה לְפִי הַזִּוּוּג.
יד. לְפִי הַזְּקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר כֵּן הַפַּרְנָסָה.
טו. הָרִבִּית מַפְסִיד הַיִּרְאָה.
טז. הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, אֵינוֹ מוֹצֵא מִי שֶׁיְּלַמֵּד עָלָיו זְכוּת.
יז. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִלַּעֲבר עַל "לא תַחְמד", עַל יְדֵי זֶה נִצּוֹל מִכַּעַס וּמִגַּאֲוָה וּמֵחֶסְרוֹן אֱמוּנָה, הַבָּאָה עַל יְדֵי כַּעַס וְגַאֲוָה.
יח. עַל יְדֵי מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה נִתְבַּטְּלִים הַקְּלָלוֹת.
יט. מִי שֶׁצָּרִיךְ לִלְווֹת מֵאֲחֵרִים, הוּא דּוֹמֶה לִבְהֵמָה.
כ. מִי שֶׁהוּא סַרְסוּר, כְּשֶׁרוֹצֶה לְסַרְסֵר, שֶׁיִּקְנֶה אָדָם גָּדוֹל אֵיזֶהוּ דָּבָר מֵאָדָם פָּחוּת וְרוֹאֶה שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִכְנָסִין בְּאָזְנֵי הָאָדָם הַפָּחוּת, שֶׁיִּמְכּר אֶת הַדָּבָר לָאָדָם הַגָּדוֹל, אֲזַי יִתְפַּלֵּל הַסַּרְסוּר, שֶׁיִּכָּנְסוּ דְּבָרָיו בְּאָזְנֵי הַפָּחוּת וְיִמְכּר לָאָדָם הֶחָשׁוּב.
כא. מִי שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בְּיִצְרוֹ, בָּנָיו אֵינָם יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה, וְעַל יְדֵי זֶה מָמוֹנוֹ נִתְבָּרֵךְ, וְעַל יְדֵי זֶה לא יָבוֹא לִידֵי נִסָּיוֹן.
כב. הַדְּרָכִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לְלָשׁוֹן הָרָע וַעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת מַפְסִידִין הַפַּרְנָסָה.
כג. עַל יְדֵי הַמָּמוֹן שֶׁנּוֹתֵן לַעֲנִיֵּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי זֶה מָמוֹנוֹ נִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ.
כד. הַשְּׂרֵפוֹת בָּאִים לָעוֹלָם בִּשְׁבִיל מְעוֹת עֲבוֹדָה זָרָה לְכַלּוֹת אוֹתָם.
כה. כְּשֶׁקָּם מֶלֶךְ חָדָשׁ אוֹ שַׂר חָדָשׁ, אֲזַי נִתְחַדֵּשׁ וְנִשְׁתַּנֶּה הַפַּרְנָסָה.
כו. מִי שֶׁעִסְקוֹ וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ עִם הָאֻמּוֹת בְּעֵת חַגָּם אוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלּא בְּעֵת חַגָּם, אֶלָּא שֶׁפַּרְנָסָתוֹ שֶׁמַּעֲמִיד דְּבָרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, עַל יְדֵי זֶה אִשְׁתּוֹ שׁוֹפַעַת דָּם תֵּכֶף סָמוּךְ לִטְבִילָתָהּ.
כז. מִי שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוּד בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, הַיְנוּ שֶׁהוֹלֵךְ לָאִישׁ וּמְיַפֶּה אֶת הָאִשָּׁה בִּפְנֵי הַבַּעַל, וְהוֹלֵךְ אֶל הָאִשָּׁה וּמְגַנֶּה אֶת בַּעְלָהּ בְּעֵינֶיהָ, עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה פֵּרוּד בֵּינֵיהֶם, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׁה טָרוּד בִּמְזוֹנוֹתָיו.
כח. מִי שֶׁסְּחוֹרוֹתָיו וְנַחֲלוֹתָיו מְפֻזָּרִים וְאֵינָם בְּמָקוֹם אֶחָד, לִפְעָמִים נִצּוֹל עַל יְדֵי זֶה מִקְּרִיעָה עַל מֵתוֹ.
כט. הַסּוֹחֵר הַגָּדוֹל שֶׁבָּעִיר הוּא הַנֵּר שֶׁבָּעִיר.
אמת אחת וגם בחירה וידיעה וכיו"ב - כיצד?
...נחמן מובא בהמון מקומות העניין הזה שהאמת היא אחת, ושאין שני אמת ואין הרבה אמת ואין ממוצע, אלא שהאמת היא אחת בלבד וכולי. ומצד שני מובא גם העניין הזה של הבחירה והידיעה או השאלות של החלל הפנוי, שיש בהן סתירות של 2 הפכים, ואף על פי כן שניהם אמת. והשאלה שלי היא כיצד יכול להיות ששני הדברים האלו אמת למרות שהם סותרים זה את זה, אם מצד שני אנחנו אומרים שהאמת היא אחת? תודה מראש. ** כיצד אוכל לדעת בוודאות כי הדברים האלו אינם סותרים? ז"א איך הגעת למסקנה שהעיניים...
גשר צר מאוד - לא לפחד כלל - חלק 2
...- חלק 2 * גשר צר מאוד - לא לפחד כלל - חלק 1. ויש גם את הבחינה של breslev.eip.co.il/?key=223 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מו - מסירת נפש יש לכל אחד ואחד מישראל בכל יום ובכל שעה ומזה יבין המשכיל הנמשל מאליו על כל המניעות וההסתות ופתויים שהם בחינת חומות, שיש על אוצר של יראת שמים שבאמת אינם כלום והעקר לב חזק ואמיץ ואז אין לו שום מניעה ובפרט המניעות בגשמיות, כגון מחמת ממון או שמונע אותו אשתו ובניו וחותנו או אביו ואמו וכו', וכיוצא הם כלם בטלים ומבטלים למי...
ספר המידות - לשון הרע
...עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה. ותקנתו יעסק בתורה וישפיל דעתו גם על ידי זה לא יבוא לידי לשון הרע. ב. על ידי לשון הרע מגדיל עוונותיו כנגד שלש עברות. ג. מלתא דמתאמרה באפי מרא או באפי תלתא, לית בה משום לשנא בישא. ד. האי לשנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי, למיחש מיבעי. ה. מי שדובר רע על ישראל, לסוף שיחלה על פיו. ו. כשאין אהבה בין ישראל נעשים הולכי רכיל, ועל ידי הולכי רכיל נעשים לצים. ז. בני אדם שאוהבים זה את זה, מתר לומר זה לזה מאיזה דבר ששמע מאיזה אדם...
ספר המידות - ניבול פה
ספר המידות - ניבול פה חלק א' א. מי שמדבר נבול פה, בידוע שלבו חושב מחשבות און. ב. על ידי נבול פה בא חנפה. ג. בעוון נבול פה צרות וגזרות מתחדשות, ובחורי ישראל מתים, חס ושלום, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענין. ד. המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה, גם מעמיקין לו גיהנום, גם לשומע ושותק. ה. חמור האומר בפיו מן העושה מעשה....
שיחות הר"ן - אות צח
...הקדש והרוח הקדש מנח בתוך התבות וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך, עליו השלום בעצמו והוא מסגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה' והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד: "ויהי ה' למשען לי" ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה" וזה בחינת: "ויצא חטר מגזע ישי" הנאמר על משיח שהוא...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קב - אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי
...[לשון החברים] אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי הענין הוא, כי 'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו' כדי לגלות מלכותו ועל ידי זה, נכפפין הקליפות תחת השכינה ובאיזה ענין נתגלה מלכותו כשמשפיע רב טוב לישראל אז מודים כל אחד ואחד כי "מלכותו בכל משלה" ובמה יכולים להוריד השפע ? על ידי התפילות כי התבות הם כלים לקבל השפע ועל כן כל אחד יזהר בתפילתו שיתפלל באפן שיוכל לעורר השפע בעולם על דרך שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'חיב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם'...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סה - וַיּאמֶר בּעַז אֶל רוּת
...ויאמר בעז אל רות, הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכו' עיניך בשדה אשר יקצרון, והלכת אחריהן הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וצמת, והלכת אל הכלים ושתית, מאשר ישאבון הנערים א. דע כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד וגדל יקר יפי השדה וגדוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת ואילנות ועשבים, הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם ויש כמה וכמה נשמות ערמות, שהם נעים ונדים מחוץ לשדה וממתינים ומצפים על תקון, שיוכלו לשוב ולכנס אל...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה פג - עַל יְדֵי תִּקּוּן הַבְּרִית שֶׁהוּא קֶשֶׁת, יָכוֹל לְהוֹצִיא הַחִצִּים
...החצים [לשון רבנו, זכרונו לברכה] על ידי תקון הברית שהוא קשת יכול להוציא החצים שהיא התפילה שהוא חי ברכן דצלותא שהם תלת ווין, בחינת חצים ומקומם בברית, בבחינת: "ובריתי נאמנת לו" . "ויהי ידיו אמונה": "אצמיח קרן לדוד", בבחינת: "קרנים מידו לו" 'ידו' זה בחינת תפילה ותפילות הם שלשה כי כלליות משיח באבות הינו משיח שהוא הדבור, שבו מתפלל, בחינת משיח אלמים הוא מאש מים, רוח ואז נעשה בן חורין הינו שבא לקדשת שבת, שאסור במלאכה כי שבת זו 'שין בת' 'שין' תלת גונין: אש...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיג - מִי שֶׁרַק מִתְנוֹצֵץ לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיג - מי שרק מתנוצץ לו השם יתברך מי שרק מתנוצץ לו השם יתברך כשעושה, חס ושלום, אפילו דבר אחד שלא כראוי בשלמות [כלומר, אף על פי שאין בזה הדבר שום נדנוד עברה, חס ושלום ולא שום תאוה גמורה בגשמיות רק שאינו עושה הדבר בתכלית שלמות הקדשה כראוי באמת] ראוי לו שתכלה נפשו לגמרי מעצם החרטה והבושה...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה מב - וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם
...את רנתם [לשון רבנו, זכרונו לברכה] וירא בצר להם בשמעו את רנתם וכו' הנה על ידי נגינה, נמתקין הדינין כמו שכתוב בזוהר הקדוש הקשת היא השכינה ותלת גונין דקשת, הם האבות, והם לבושין דשכינתא וכשהיא מתלבשת בלבושין דנהירין אזי "וראיתיה לזכר ברית עולם", אזי 'וחמת המלך שככה' משל למלך שכעס על בנו וכשהמלך רואה המלכה בלבושין דנהירין אזי מרחם על בנו ואותיות התפילה היא השכינה, כמו שכתוב: "אדני שפתי תפתח" שהדבור הוא שם אדני ונקרא קשת כמו שפרש רש"י: "בחרבי ובקשתי" 'לשון...
1 2 3 4 ...5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2813 שניות - עכשיו 28_03_2024 השעה 11:50:49 - wesi2